פסק-דין בתיק תע"א 11181-08

כמצוות בית הדין הארצי לפיה על ביה"ד לקבוע את זכויותיו של התובע כעובד הנתבעת, הרינו לקבוע כדלקמן:

מהו שכרו הקובע של התובע ?

1.             מהראיות שנשמעו לפנינו, בענף הנדון משכורת חודשית של 15,000 ש"ח ברוטו למנהל ייצור הינה משכורת ריאלית ואינה חורגת מהמקובל (עדותה של הגב' גלינה ביידר בעמ' 17 לפרוטוקול שורות 1 - 2, עדותה של הגב' שושנה לוי בסעיפים 1 ו- 3 לתצהירה ועדותו של מר ליאור ראובן בעמ' 15 לפרוטוקול שורות 23 - 32). 

2.             לא נעלם מעינינו כי התובע השתכר באותה עת סך של 4,200 ש"ח מהחברה שבבעלותו, אשר נתנה שירותים לנתבעת, אולם נוכח קביעת ביה"ד הארצי כי מתקיימים יחסי עובד ומעביד, סבורים אנו כי אין לקחת סכומים אלה בחשבון לצורך השכר (על דרך הקיזוז).

האם זכאי התובע לגמול שעות נוספות?

3.             ככלל, על פי הפסיקה ובטרם תוקן חוק הגנת השכר (2/09) על התובע גמול שעות נוספות היה מוטל הנטל להוכיח את מספר השעות שבהן עבד בפועל או להוכיח מתכונת עבודה וזאת, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק לתובע סכום קצוב:

"התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה לפי אומדנא דדינא או לפי עקרונות של שכר-ראוי. התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על-מנת שבית-הדין יוכל לפסוק סכום קצוב" (דיון לב/32-3 (ארצי) מרלן פרוימוביץ - דן בר-אדוןפד"ע ד 39, 43).

4.             התובע לא הרים את נטל הראיה כי אומנם הועסק בשעות נוספות. התובע לא הציג את היומן המקורי שלטענתו ערך בו רישומים. כלל הראיה הטובה מחייב בעל-דין להציג את הראיה המקורית, קרי את יומן העבודה שממנו גזר התובע את רכיב תביעתו זה.

5.             התובע לא הצליח להוכיח מתכונת עבודה קבועה אשר תעיד על ביצוע בפועל של שעות נוספות. נהפוך הוא, הנתבעת הצליחה להוכיח כי התובע נעדר תדיר מעבודתו. התובע עבד בשעות ובימים שבחר וזאת מבלי לדווח לנתבעת וכאשר נעדר לא דיווח על כך (עדותה של גלינה ביידר בעמ' 17 שורות 32-29 וכן בעמ' 18 שורות 7-1 וכן סעיפים 5 ו-6 לתצהירה).

6.             אשר על כן התובע איננו זכאי לגמול שעות נוספות.

האם זכאי התובע לזכויות על פי צו ההרחבה בענף הטקסטיל ?

7.             על פי ההלכה שנפסקה בע"ע (ארצי) 18/99 יפה אפרימי - לילה עבד (ניתן ביום 9.7.00 - פורסם במאגרים האלקטרוניים), נקבע כי על העובד הנטל להוכיח מהו עיקר עיסוקו של המעביד. על פי עיקר עיסוקו של המעביד, תיקבע חלותו של צו ההרחבה (להלן - "פסק הדין בעניין אפרימי").

8.             בצו ההרחבה בענף הטקסטיל מוגדר "מפעל" :

" מטויות: כותנה, צמר סרוק, צמר מנופץ, פשתן, סיבים מלאכותיים וסינטטיים, ייצור סיבים וחוטים, אריגים וסריגים סינטטיים ומלאכותיים ועיבודם של כל אלה, בתי אריגה לסוגיהם, ייצור טריקו ו/ואו גרביים, סריגה, צביעה ואשפרה, הדפסת בדים, ייצור ביגוד ו/או מתפרות של מוצרים לצריכה ביתית ואחרת, בפני עצמם ו/או במסגרת תשלובות"

9.             בפסק הדין בעניין אפרימי (שם, עמ' 2) אימץ בית הדין הארצי לעבודה את פסיקתו של בית הדין האזורי לעבודה, אשר קבע בין היתר כלהלן:

"התמונה המתקבלת, היא, איפוא, שפרט לתובעת ולאחותה ולתופרות בשם לריסה ונלי, עסקה רק הנתבעת במכירה, תוך שבני משפחתה משמשים כח עזר, הן לתופרות והן למכירה (ר' דברי התובעת בעמ' 16 לפרוטוקול).

זאת ועוד, הנתבעת לא הציגה לפנינו נתונים בדבר היחס בין הכנסותיה מתפירה ותיקונים לבין ההכנסות של העסק שלה ממכירה קמעונאית של בדים, ואפילו לא טענה, כשנשאלה, שרוב פעילות העסק היא במכירות (ר' עמ' 19, שורות 9-8).

בהעדר פירוט כזה - אין לנו אלא לקבל גירסת התובעת ולקבוע כי העסק של הנתבעת נכנס לגדר 'מתפרות של מוצרים לצריכה ביתית ואחרת', וכי חל עליו צו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הטכסטיל וההלבשה."

10.         בסעיף 9.3 לכתב התביעה קובע התובע באופן לקוני: