פסק-דין בתיק תא"ק 6133-08-07

מבוא

1. תביעה כספית שהוגשה בשנת 1998 לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ומספרה המקורי ת. אז. 2257/98. סכום התביעה למועד הגשתה עמד על 3,000,000 ש"ח (כאשר לפי כתב התביעה, סכום זה נקבע מטעמי אגרה והחוב בעת הגשת התביעה עומד על כ- 10,000,000 ש"ח). עם הקמת בית משפט זה הועבר אליו הדיון בתביעה, והיא קיבלה את מספרה הנוכחי. ביום 23/12/2010 נשמעו ההוכחות והסיכומים בעל פה, אולם המחצית השניה של האגרה לא שולמה עד אז, ונקבע כי פסק הדין לא יינתן עד אשר יינתן לתובעת פטור מתשלום המחצית השניה, או שהיא תשולם. לאחר הליכים רבים ומייגעים הן בבית משפט זה והן בבית המשפט המחוזי בחיפה שהוא בית המשפט הדן בפירוקה של התובעת, ניתן למפרק התובעת היתר על ידי בית המשפט של פירוק לשלם את המחצית השניה של האגרה, והיא שולמה בשלהי אוגוסט 2011 (לא לפני שהנתבעים עשו כל שאפשר להעלות על הדעת כדי להביא לכך שהחלטה לאשר את התשלום לא תינתן על ידי בית משפט של פירוק, ולהביא לביטולה לאחר שניתנה).

2. בתמצית, התובעת היא חברה (שנקלעה לפירוק במהלך ההליכים) אשר רכשה ביום 2/10/1990 מבנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן "הבנק") את כל זכויות הבנק על פי הסכם הלוואה בינו לבין חברה בשם גני פאראדייז בע"מ (להלן גם "החייבת המקורית") ועל פי המסמכים הנלווים להסכם ההלוואה, ובהם ערבותם של הנתבעים 1 ו-2 לחוב שהיתה ערבות כללית, בלתי מוגבלת בסכום אשר דיני הגנת הערב כפי שנחקקו בשנים 1992 ואילך אינם חלים עליה, וכן בטוחות קנייניות. הליכי מימוש הבטוחות נתקלו בקשיים שטרם באו על פתרונם. התביעה מבוססת על הערבות של הנתבעים 1 ו-2. היו גם ערבים נוספים, שהופטרו מערבותם על ידי התובעת בהסכם שדיון בו ובשאלת השלכותיו על ענייננו יובא בהמשך.

3. בדיון שהתקיים ביום 23/12/2010, לאחר שמיעת הראיות ובפתח שלב הסיכומים, הודיעה התובעת כי היא חוזרת בה מהתביעה כנגד הנתבעת 3 לאור הערות בית המשפט. בעקבות דברים אלה עתר ב"כ הנתבעת 3 לפסיקת הוצאות לזכות הנתבעת 3 ולדחיית התביעה כנגדה. בפסק-דין חלקי שניתן באותו מעמד נדחתה התביעה כנגד הנתבעת 3 ונקבע כי הוצאות המשפט שלה תיפסקנה במסגרת פסק הדין. ההתייחסות לכך תובא במסגרת הפרק האחרון של פסק הדין.

4. מכאן ואילך ההתייחסות בפסק דין זה לנתבעים חלה רק על הנתבעים 1 ו-2 אשר נותר לדון ולהכריע רק בעניינם, למעט בפסקה הדנה בהוצאות שתיפסקנה לטובת הנתבעת 3. הדיון יעסוק בפלוגתאות העולות מסיכומי הצדדים, וכבר כעת יש לומר כי הנתבעים אינם טוענים כל טענה כנגד תוקף ערבותם לכשעצמה, למעט טענות המבוססות על אירועים שמיום המחאת זכויות הבנק לתובעת ואילך.

התיישנות

5. הנתבעים העלו את טענת ההתיישנות כבר בפתח ההליכים. הם אף עתרו לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. בית המשפט (כב' השופטת סלומון-צ'רניאק) קיבל את טענת התובעת כי בנסיבות המקרה יהא זה נכון יותר להכריע בטענת ההתיישנות במסגרת פסק-הדין, ועל כן יש להכריע בה עתה. השאלה הראשונה שבה יש להכריע בבואנו לבדוק האם התביעה התיישנה היא קביעת מועד תחילת מרוץ ההתיישנות, קרי המועד בו קמה לתובעת עילת התביעה. התובעת אינה הנושה המקורית, אלא היא רכשה מהנושה המקורי, בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (הבנק) את זכויותיו כלפי החברה הלווה (שתכונה להלן גם "גני פאראדייז") וכלפי הנתבעים כמי שערבו לחובותיה לבנק. כידוע, כאשר זכות מועברת בדרך של המחאה אין בהמחאה כדי לשנות מתנאיה של הזכות: "המחאת זכות אין בה כדי לשנות את הזכות או תנאיה, ולחייב יעמדו כלפי הנמחה כל הטענות שעמדו לו כלפי הממחה בעת שנודע לו על ההמחאה" (סעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969). ככל שירדתי לסוף דעתם של הנתבעים בסיכומיהם, הם טוענים כי עילת התביעה שבידי הבנק (שהמחה את זכויותיו לתובעת) נולדה עוד לפני מועד ההמחאה, ונוכח הכלל לפיו ההמחאה אינה משנה את מעמדו וזכויותיו של החייב הרי שאין לראות את ההמחאה כהתחלה חדשה של מירוץ ההתיישנות, יש להתעלם מדבר ההמחאה לתובעת לעניין תקופת ההתיישנות ולראות את המועד שבו נולדה העילה בידי הבנק כמועד תחילת מירוץ ההתיישנות.

6. פן אחר של הפרשה, שעוד נשוב אליו, נדון בית המשפט העליון בערעור על פסק-דין בו נדחתה תביעת התובעת כנגד הבנק הממחה מחמת התיישנות: ע"א 9382/02 בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן גם "תביעת התובעת נגד הבנק"). בפסק-הדין הנ"ל נקבע, כממצא עובדתי שהצדדים בתביעה הנוכחית אינם חולקים עליו (אף שהנתבעים בתביעה הנוכחית לא היו צדדים לתביעת התובעת נגד הבנק), כי גני פאראדייז הפרה את חיוביה כלפי הבנק וחדלה לפרוע את חובותיה כלפיו כבר בחודש אוקטובר 1989, וביום 18/12/1989 כבר פנה הבנק לבית המשפט בבקשה למנות כונס נכסים עקב הפרה זו. זכויותיו של הבנק כלפי גני פאראדייז (לרבות הבטחונות והערבויות שהיו בידי הבנק להבטחת זכויות אלו, ובהם ערבותם של הנתבעים) הומחו לתובעת ביום 2/10/1990. טענת הנתבעים כאן היא שהעילה כנגדם באה לעולם כבר בחודש אוקטובר 1989. יוזכר כי הנתבעים אינם "ערב יחיד" ואינם "ערב מוגן". ניתן לתבוע אותם יחד עם החייבת העיקרית (המקורית), ואין צורך לזכות תחילה בפסק דין כנגד החייבת העיקרית ולמצות את ההליכים כלפיה. מאחר והתביעה הנוכחית הוגשה רק בחודש יוני 1998, הרי שהתביעה התיישנה. הגיונה של טענת הנתבעים הוא שלא ייתכן שהמחאת זכותו של הנושה תביא לתחילתו המחודשת של מירוץ ההתיישנות, אם במועד ההמחאה היה כבר מירוץ ההתיישנות בעיצומו. זאת, משום שאם נאמר אחרת נגרום לכך שהמחאת זכותו של נושה תביא להארכת תקופת ההתיישנות ולכן לפגיעה בחייב (ובערביו). נניח שנושה ממחה את זכותו כלפי חייב שש שנים לאחר שזו התגבשה לכלל עילת תביעה במובן דיני ההתיישנות, כלומר שנה אחת טרם ההתיישנות. לפי גישת הנתבעים, לנמחה נותרה שנה אחת בלבד ואם לא יגיש במהלכה תביעה, הוא יהיה נתון לטענת התיישנות מצד החייב. גישה אחרת תביא לכך שרק משום שהנושה המחה את זכותו, חשוף החייב לתקופת התיישנות ארוכה מזו הקבועה בחוק (ובדוגמה שהובאה לעיל - לתקופת התיישנות של 13 שנים במקום 7 שנים). טענה זו של הנתבעים נתמכת גם בהוראות סעיף 18 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958.

7. המועדים האפשריים של תחילת מירוץ ההתיישנות הם: באוקטובר 1989, עם הפסקת פרעון החוב על ידי גני פאראדאייז; או ביום 18/12/89 בו כבר נקט הבנק הנושה בהליך משפטי ראשון כנגד גני פאראדייז; ולכל המאוחר ביום 2/10/1990 בו המחה הבנק את זכויותיו לחברה התובעת, כאשר החייבת המקורית כבר מצויה אז במצב שבו הופרו חיוביה כלפי הבנק. כאמור, התביעה הנוכחית הוגשה רק ביוני 1998, כך שלכאורה חלה התיישנות לפי כל אחת משלוש האפשרויות דלעיל. אין לקבל טענות התובעת כאילו מירוץ ההתיישנות החל רק לכשהתגלה לה כי הבטוחות הקנייניות שנתנה גני פאראדייז לבנק כנגד החוב אינן בעלות ערך, לאחר שהחלה לפעול למימושן כמתואר בהרחבה בפסק הדין שניתן בע"א 9382/02 לעיל. העילה נגד הנתבעים - הערבים - קמה כבר מרגע שנודע לנושה כי החייבת העיקרית הפרה את חובותיה, ולכל המאוחר מרגע שהנושה החל לפעול לגביית החוב. מאותו רגע, היה בידי התובעת (ולפניה בידי הבנק) לפעול בו-זמנית הן למימוש הבטוחה והן להגשת תביעה כנגד הערבים. לא היתה כל מניעה שבדין מלעשות כן (בהינתן תנאי הערבות והעובדה שלנתבעים לא עומדות הגנותיהם של "ערב יחיד" ו"ערב מוגן"), ובלבד שבסך הכל לא תיפרע התובעת (או הבנק, לפני המחאת זכויותיו לתובעת) מכל המקורות גם יחד יותר מהמגיע.

8. סעיף 7(ב) לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, קובע כי התביעה נגד הערב מתיישנת יחד עם התביעה נגד החייב, אלא אם התיישנה לפני כן. מכאן שאת מועד תחילת מירוץ ההתיישנות יש למנות מחודש אוקטובר 1989, או לכל המאוחר מחודש דצמבר 1989 שאז כבר החל הנושה המקורי (הבנק) בפעולות למימוש הבטוחות שבידיו. מטעמים שכבר הובאו לעיל מצאתי לנכון גם לקבל את גישת הנתבעים לפיה עצם המחאת החוב (לרבות הזכויות כלפי הערבים לחוב) אינה רלבנטית לשאלת ההתיישנות, וזו תוכרע על פי הנתונים שהיו חלים אלמלא ההמחאה; אולם כפי שנראה בהמשך הדברים, אין למסקנה זו השפעה על התוצאה בענייננו.

9. משבאנו למסקנה כי התביעה הוגשה בחלוף למעלה משבע שנים לאחר תחילת מירוץ ההתיישנות, יכולה התובעת להינצל מדחיית תביעתה מחמת התיישנות רק אם יעלה בידה להראות כי מירוץ ההתיישנות הופסק או החל מחדש או שתקופת ההתיישנות הוארכה, או כי הנתבעים מנועים מלהעלות טענת התיישנות. התובעת אכן מנסה ללכת בכיווון זה. טענתה, שהועלתה עוד במסגרת הדיון בבקשה שהגישו בזמנו הנתבעים לבית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין ההתיישנות (בקשה שהוחלט להותיר את ההכרעה בה לפסק הדין), מבוססת על העובדה כי החייבת המקורית, יחד עם הנתבעים 1 ו-2 ועם אחרים שאף הם ערבו לחובותיה ו/או העמידו נכסים שלהם כבטוחה לחוב, הגישו עוד בשנת 1991 תובענה נגד הבנק והתובעת שבפנינו לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ה"פ 431/91) ובה טענו כי מכח הסכם שנכרת עם הכונס שהתמנה לחייבת המקורית לבקשת הבנק, אין הבנק (והתובעת כמי שבאה בנעליו) רשאי לתבוע את "האצת" ההלוואה, כלומר את מלוא יתרתה הבלתי מסולקת, אלא רק את הסכום שבפיגור. טענתם התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דין שניתן ביום 9/1/1992, והתוצאה נהפכה בפסק דינו של בית המשפט העליון (ע"א 1052/92) רק ביום 14/5/96, כלומר בחלוף 4 שנים ומעט למעלה מ-4 חודשים. התובעת טוענת כי במהלך התקופה שבין פסק דינו דלעיל של בית המשפט המחוזי ועד שנהפך על ידי בית המשפט העליון, תקופה שנמשכה כאמור ארבע שנים ולמעלה מארבעה חודשים, לא היתה יכולה להגיש את התביעה, ולכן אין למנות תקופה זו במניין תקופת ההתיישנות וממילא תביעתה לא התיישנה, גם לפי הגישה המחמירה ביותר לפיה החל מרוץ ההתיישנות עוד באוקטובר 1989. 

10. בהוראותיו של חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן בפרק זה של פסק הדין - "החוק") לא נמצא תשובה ישירה לשאלה האם יש לקבל טענה זו של התובעת. החוק מכיר בדחייה של תחילת מרוץ התתיישנות במצבים של התיישנות שלא מדעת, של תרמית שהיא עילת התביעה ושל הודאה בקיום זכות (סעיפים 7, 8 ו-9 לחוק ההתיישנות), אולם אף אחד ממצבים אלה, כפי שהוגדרו בהוראות הסעיפים דלעיל, לא התקיים בענייננו. עוד מכיר החוק במצבים בהם מופסק מרוץ ההתיישנות, וראו בעיקר סעיפים 10 - 17 לחוק, אולם אף אחת מהוראות סעיפים אלה אינה חלה על ענייננו. שני הסעיפים הקרובים ביותר לענייננו הם סעיף 14 וסעיף 17 הדנים במצבים בהם נבצר מהתובע להגיש את תקופתו במשך תקופה מסוימת אשר לפי הוראות סעיפים אלה לא תובא בחשבון לעניין התיישנות, אולם מדובר בסעיפים אלה רק בנבצרות שמקורה בשהות במדינה שמפאת התנאים בה או יחסיה עם מדינת ישראל לא ניתן היה לקיים את ההליך, ובנבצרות מהגשת התביעה שנבעה מסגירת בית המשפט שהיה מוסמך לדון בה בשנה האחרונה שלפני מועד ההתיישנות.

11. לכאורה ולפי פשוטה של לשון החוק, משחלפו 7 שנים מיום התגבשות העילה ומשלא חלה אף אחת מהוראות החוק הדוחות את מועד תחילת מירוץ ההתיישנות או מפסיקות אותו, הרי שהתביעה התיישנה בכל זאת; אלא שהפסיקה הוסיפה וקבעה כללים נוספים, שאינם באים לביטוי בלשון החוק. דין הוא שמרוץ ההתיישנות קיים רק החל מהמועד בו היה לתובע "כח התביעה", שפירושו "קיום אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד התובע בנטל העובדתי ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו" (ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, (22/6/2008)). לטעמי, ניתן ונכון לומר כי במהלך התקופה שמאז ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי לפיו לא היתה זכות לדרוש את פרעון החוב כולו ועד שפסק דין זה נהפך על ידי בעית המשפט העליון, לא היה בידי התובעת, הלכה למעשה, "כח התביעה". לו הגישה התובעת את התביעה במהלך תקופה זו לא היתה יכולה לזכות בה גם לו הוכיחה כל טענותיה, משום שהיה תלוי ועומד פסק דין תקף הקובע כי אין לה זכות לדרוש את פרעון כל החוב. מקרה דומה לענייננו נדון על ידי בית המשפט העליון בע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן (22/4/2004). בסעיף 18 לפסק דין זה נאמר (אם כי הדברים נאמרו שם במאמר מוסגר, כלומר כאמרת אגב ומבלי להכריע בכך סופית) כי אף שהחוק אינו מתייחס לכך וקיים בעניין זה "חסר סטאטורי", כלשון בית המשפט, אין באותו "חסר" כדי למנוע הכרה בכך שבתקופה בה קיימת מניעה שמקורה בפסק דין, שנהפך בסופו של דבר, מלהגיש תביעה שיכולה להתקבל, יופסק מרוץ ההתיישנות. בית המשפט ציין כי הסדר כזה מתיישב עם תכליתו ורוחו של מוסד ההתיישנות ועם האיזון הראוי בין האינטרסים של התובע, הנתבע והציבור, איזון שעליו מבוסס דין ההתיישנות. לתוצאה זהה, בנסיבות שאמנם אינן זהות לענייננו אך יש בהן דמיון ממשי אליו, הגיע בית המשפט העליון בע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל (24/5/10). סבורני ששיקולי בית המשפט בעניין פסגת אשדוד הנ"ל חלים גם על נסיבות ענייננו. לדעתי, בענייננו הגישה לפיה יש "לעקר" ממרוץ ההתיישנות את התקופה שבה היה בתוקף פסק הדין של בית המשפט המחוזי שלפיו לא היתה עדיין זכות לדרוש את פרעון מלוא החוב, מתחייבת גם משני עקרונות יסוד. הראשון הוא זכות הגישה לערכאות הנתפסת כזכות חוקתית, ולמצער כזכות המשיקה לזכות חוקתית. מעקרון זה נגזרת גישה פרשנית מצמצמת להתיישנות. השני הוא עקרון תום הלב, שכידוע הוא בגדר עקרון-על במשפטנו החולש גם על המישור הדיוני. לטעמי עקרון תום הלב אינו מאפשר לקבל מצב בו הנתבעים עצמם, יחד עם אחרים, יוזמים הליך משפטי בו הם טוענים שלא ניתן לתובע את פרעון מלוא החוב, ועמדתם זו מתקבלת ומתגבשת לכלל פסק דין העומד בתוקף תקופה מסוימת עד אשר נהפך בערעור, בעוד הם טוענים כי יש לכלול את התקופה (שבה לבקשתם שלהם קמה מניעה שיפוטית מהגשת תביעה בעלת סיכויי הצלחה כלשהם) במניין תקופת ההתיישנות. כדי להמחיש את האבסורד שבגישת הנתבעים נניח כי חלפו שבע שנים ויום מיום שניתן פסק הדין הקובע שלא ניתן להגיש את התביעה (משום שלא ניתן לדרוש את פרעון החוב כולו) ועד שפסק דין זה נהפך בערעור. בסיטואציה כזו, התביעה התיישנה יום אחד לפני שנקבע כי ניתן להגישה בניגוד לפסק הדין שמנע זאת עד אז (אמנם לא בדרך של צו מניעה האוסר הגשת תביעה, אולם בדרך של קביעה שאינה נותנת כל סיכוי להצליח בתביעה). בפרשת פסגת אשדוד (לעיל) קבע בית המשפט העליון כי אין לקבוע כלל שיחייב הגשת תביעה במועד בו טרם היה בידי התובע הכח ה"קונקרטי" לתבוע רק על מנת למנוע התיישנות, אף שבמועד הגשתה לא ניתן לקיים בה דיון אפקטיבי. בסיכומיהם הציעו הנתבעים דרך ביניים בעניין זה אשר יש בה לשיטתם מענה לאבסורד שהוצג לעיל. טענתם היתה כי התקופה בה היה פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתוקף תיכלל בתקופת ההתיישנות, אולם אם פסק דין זה היה נהפך בבית המשפט העליון רק לאחר חלוף תקופת ההתיישנות היה מקום "לעקר" את התקופה בה היה תלוי ועומד מחישוב תקופת ההתיישנות. היות ובעניינו נהפך פסק הדין עוד במאי 1996 ונפתחה בכך מחדש הדרך לתבוע את מלוא החוב, כאשר באותו מועד חלפו פחות משבע שנים ממועד היווצרות העילה גם לפי הגישה המחמירה ביותר עם התובעת (לפיה החל מרוץ ההתיישנות באוקטובר 1989), הרי שאין (לפי טענה זו של הנתבעים) מקום לסטות מהכללים הרגילים בעניין ההתיישנות. זו גישה שאין בידי לקבלה. היא יוצרת משטר של שני כללים מנוגדים בתכלית במצב בו במהלך התקופה שלאחר היווצרות עילת התביעה קמה "מניעה פסיקתית" (כלשון בית המשפט העליון בפרשת ויינברג נ' אריאן לעיל) מהגשת התביעה. כלל אחד יחול כאשר אותה מניעה בוטלה לפני תום תקופת ההתיישנות, שאז לשיטת הנתבעים יש להתעלם מהתקופה בה היתה אותה "מניעה פסיקתית" תלויה ועומדת; והכלל השני והמנוגד לו יחול מקום בו ה"מניעה הפסיקתית" עברה מן העולם רק לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, שאז גם הנתבעים מסכימים שיש להאריך את תקופת ההתיישנות. קשה לראות הצדקה עיונית לקביעת שני כליים מנוגדים כאלה. נניח שהמניעה הפסיקתית עברה מן העולם יום אחד לפני חלוף תקופת ההתיישנות. האם תהיה זו תוצאה ראויה לומר שלתובעת יהיה רק יום אחד להגשת תביעתה לפני שזו תתיישן? דעתי היא שאין לקבל גישה כזו, ויש לקבוע כלל אחיד התואם את הערת בית המשפט העליון בפרשת ויינברג ואת גישתה הכללית של הפסיקה, לפיה מרוץ ההתיישנות כולל רק את התקופה בה היה בידי תובע לא רק כח תביעה "מושגי" אלא גם כח "קונקרטי" להגיש תביעה שיכולה להתקבל. כלל אחיד כזה הוא שהתקופה שבמהלכה היתה ה"מניעה הפסיקתית" בתוקף לא תובא בחשבון במניין תקופת ההתיישנות. על כן בנסיבות ענייננו, התביעה לא התיישנה משום שיש להוסיף לתקופת ההתיישנות תקופה בת ארבע שנים ולמעלה מארבעה חודשים (תקופת ה"מניעה הפסיקתית"), כך שאנו מגיעים לתקופת כוללת בת אחת-עשרה שנים ולמעלה מארבעה חודשים, בעוד התביעה הוגשה ביוני 1998, פחות מתשע שנים לאחר המועד המוקדם ביותר שניתן לראות בו את מועד תחילת מרוץ ההתיישנות (אוקטובר 1989). גם אין לקבל טענה לפיה גם בתקופה בה היתה ה"מניעה הפסיקתית" בתוקף יכולה היתה התובעת לתבוע את הסכום שבפיגור, ולכן למעשה אין לדבר על "מניעה פסיקתית" בכלל. תביעה לתשלום הסכום שבפיגור בלבד אינה אותה תביעה שבפנינו, בה נתבע פרעון החוב כולו. יתרה מכך: כפי שנראה בהמשך, ובהינתן העובדה שהסכום שבפיגור עמד בעת מתן פסק הדין שיצר את המניעה הנ"ל על פחות מ-200,000 ש"ח, הרי שגם אם נאמר שהתביעה של סכום השווה לסכום שבפיגור בעת מתן אותו פסק דין התיישנה, עדיין אין בכך כדי לפגוע בתביעה כולה, משום שהתביעה כולה עומדת על סכום השווה הרבה פחות מההפרש בין החוב הכולל ליום הגשתה לבין אותו סכום שבפיגור.

12. מטעם זה, ומבלי להידרש לשאר טענות הצדדים בעניין ההתיישנות (ובכלל זה לטענת ההשתק השיפוטי שהעלתה בהקשר זה התובעת כנגד הנתבעים), דין טענת ההתיישנות להידחות.

טענת השתק שיפוטי כנגד התובעת

13. הנתבעים טענו כי דין התביעה להדחות מחמת השתק שיפוטי, משום שהתביעה מבוססת על ההנחה שהמחאת זכויות הבנק לתובעת כלפי החייבת המקורית וכלפי הערבים לחובותיה היא בת תוקף בעוד התובעת הגישה בעבר תובענה כנגד הבנק (תביעת התובעת נגד הבנק) לביטול אותה המחאה. תובענה זו נדחתה בבית המשפט המחוזי בתל אביב מחמת התיישנות (ע"י כב' השופטת (כתוארה אז) גרסטל) מבלי שנדונה לגופה. ערעור על דחיית התביעה הנ"ל נדחה (ע"א 9382/02 שנזכר לעיל; אגב: הדיון בתביעה הנוכחית התעכב כמה שנים בהמתנה לפסק הדין בע"א 9382/02 הנ"ל). חרף דחיית תביעת התובעת נגד הבנק טוענים הנתבעים, כי כלל ההשתק השיפוטי מונע מהתובעת לטעון בהליך אחד נגד תוקף המחאת זכויות הבנק לידיה ולהגיש את התביעה הנוכחית על בסיס הטענה שאותה המחאה עצמה היא בת תוקף.

14. למרות חריפותה, דין הטענה להידחות גם מבלי להידרש לבעייתיות שבטענת השתק שיפוטי המבוססת על טענה קודמת שנדחתה. זאת מהטעם שאין השתק שיפוטי אלא כאשר עסקינן בטענות הסותרות זו את זו סתירה אינהרנטית. עיון מדויק בהליך שבו טענה התובעת כנגד ההמחאה של זכויות הבנק מלמד כי התובעת לא טענה שההמחאה בטלה מעיקרה, או כי לא נכנסה מעולם לתוקף. טענתה היתה כי קמה לה הזכות לבטל את ההמחאה מחמת פגם ברצון ומחמת הפרה (או הפרות) של הסכם ההמחאה על ידי הבנק. טענה כזו אינה עומדת בסתירה אינהרנטית לטענה כי התובעת יכולה לפעול מכוחה של ההמחאה, משום שהיא מבוססת לא על בטלות או אפסות חוזה ההמחאה אלא רק על טענה לביטולו מחמת נפסדותו. זאת ועוד: עילת התובענה של התובעת נגד הבנק אינה זהה לעילת התובענה שלה נגד הנתבעים. טענות התובעת בהליך הקודם (תביעת התובעת נגד הבנק) לעניין ההמחאה כלל לא נדונו ולא הוכרעו לגופן, וההכרעה התבססה על ההתיישנות בלבד. התובעת גם לא העלתה בתביעתה כנגד הבנק כל טענה עובדתית העומדת בסתירה לטענותיה העובדתיות בהליך הנוכחי. מרגע שעצם הנפסדות של חוזה ההמחאה, או מימוש ברירת הביטול מחמת אותה נפסדות, שנויים במחלוקת, אין סתירה בינם לבין פעילות מכח חוזה ההמחאה. בנוסף דעתי היא כי לכל הפחות בסיטואציה שבה אין מדובר בטענות עובדתיות סותרות ביחס לאותו מצב דברים עצמו, אין מקום לקיומו של השתק שיפוטי המבוסס על טענה שנדחתה בהליך קודם (להבדיל מהשתק שיפוטי שיקום בגין טענה של בעל דין שהתקבלה בהליך קודם). גישה אחרת תביא לכך שתובעים עלולים להישאר קרחים מכאן ומכאן ללא הצדקה אמיתית ומבלי שניתן לומר כי התנהלו בחוסר תום לב או בניגוד לתקנת הציבור (שזהו כזכור הבסיס העיוני של תורת ההשתק השיפוטי). נניח שבענייננו היתה התובענה של התובעת נגד הבנק נדחית לגופה ולא מחמת התיישנות, והיה נקבע כי הבנק לא הפר את חוזה ההמחאה וכי רצון התובעת בבואה להתקשר בו לא נפגם, או שהיה נקבע שברירת הביטול לא מומשה על ידי התובעת תוך זמן סביר. לשיטת הנתבעים, למרות זאת לא היתה התובעת רשאית לתבוע את פרעון החוב שהומחה לה, רק משום שטענה בתביעתה נגד הבנק כי ביטלה כדין את חוזה ההמחאה ולמרות שטענתה זו נדחתה. במצב כזה, ולו תתקבל גישת הנתבעים לעניין תחולת השתק שיפוטי גם על טענה שנדחתה בהליך קודם, התוצאה תהיה זו: הממחה (הבנק) שוב אינו יכול לתבוע, משום שההמחאה נותרה בתוקף והחייבים (כולל הערבים) יודעים עליה, ועל כן אין הבנק בעליה של זכות כלשהי כלפי החייבת המקורית וכלפי הערבים לחובה; והתובעת (הנמחה) כבר אינה יכולה לתבוע, משום שעצם טענתה בדבר ביטול ההמחאה הקימה כנגדה השתק שיפוטי. המרוויחים היחידים מקבלת גישה כזו יהיו החייבים (לרבות ערבי החייבת העיקרית, ובהם הנתבעים), אף שפטור מפתיע זה מחבותם בא להם שלא כתוצאה מדבר שעשו או מזכות שלהם שבאה לידי מימוש; והמפסידה תהיה הנמחה (התובעת), אשר רק משום שניסתה לבטל את ההמחאה וכשלה, מצאה עצמה כשבידה המחאת זכות שאף שאינה יכולה לבטלה, היא גם אינה יכולה לממשה. זו תוצאה שאין דבר בינה לבין דין ראוי, תום לב או תקנת הציבור. היא נוגדת את האיזון בין האינטרסים הלגיטימיים של בעלי הדין. היא אף פוגעת באינטרס הציבורי, מפני שתביא לאחת משתי אלה: או להרתעת-יתר בלתי ראויה מפני ניסיון להעלות טענות שבמקרים רבים יש להן בסיס, וזאת רק מפאת החשש שכישלון יביא לאותה תוצאה של "קירח מכאן ומכאן" שהודגמה לעיל; או לאבדן הכח לגבות חובות מבלי שתהיה הצדקה עניינית כלשהי לאבדן זה.

15. לאור כל האמור לעיל, טענת ההשתק השיפוטי נגד התובעת נדחית.

המחאת החוב - מחייבת עריכת חוזה ערבות חדש ומאיינת את תוקפו של כתב הערבות המקורי?