התובעת הייתה סוכנת להספקת מוצרים של חברה הפועלת בטורקיה, שסיפקה את מוצריה לנתבעת. לטענתה הנתבעת נותרה חייבת לה סך של 2,456$. במועד הגשת התביעה (10.9.2008) הועמדה התביעה על סך של 13,686 ש"ח.
רקע דיוני, והערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין
2. ביום 11.6.2007 הגישה התובעת נגד הנתבעת אל לשכת ההוצאה לפועל בירושלים בקשה לביצוע שטר על סך של 50,000 ש"ח. את ההתנגדות לביצוע השטר הגישה הנתבעת ביום 23.7.2007, וביום 9.9.2008 ניתנה החלטת הרשם, שלפיה בהסכמת הצדדים, ניתנה לנתבעת רשות להתגונן.
בקדם המשפט שהתקיים ביום 17.12.2008 לפני כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל, נקבע שהתובעת תגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 27.5.2009 נחקרו על תצהיריהם מנהל התובעת, מר שי לחמן ומנהל הנתבעת מר אבי ברקוביץ. בתום הדיון סיכמו באי-כוחם של הצדדים את טענותיהם בעל-פה. למרבה הצער, כדרכם של סיכומי טענות בעל-פה, הדברים הנאמרים במסגרתם הם כלליים וללא הפניות, מתייחסים לדברים בשיטת ה"בערך" ולא בדיוק, וישנו קושי רב להסתייע בהם.
3. תובענה זו, לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעו לפני כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל, שנפטר בחודש פברואר 2011, לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם, אך קודם למתן פסק הדין. בהתאם להנחייתה של נשיאת בית משפט זה, כבוד השופטת שולמית דותן, התיק הועבר אליי למתן פסק-דין.
תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט בן-עטר ז"ל תשמענה פעם נוספת (ע"א 534/69
אהרן שושני נ' יפה אלזם ואח', פ"ד כד(1) 145 (1970), בעמ' 147; ע"א 79/72
האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק ואח', פ"ד כז(1) 768 (1973) בעמ' 773; ע"א 387/74
יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353 (1974), בעמ' 356; ע"א 577/94
אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241 (1997) בעמ' 249).
העובדות הצריכות לעניין
4. מאז חודש יוני 2002 התובעת היא סוכנת בלעדית בישראל של חברת Angel Elastics (להלן - אנגל) הפועלת בטורקיה, ועוסקת בייצור ושיווק של מוצרי גומי להלבשה תחתונה. הנתבעת רכשה את מוצריה של אנגל באמצעות התובעת.
בין חודש אוגוסט 2003 לחודש יולי 2004 הזמינה הנתבעת מאנגל באמצעות התובעת שש הזמנות של מוצרים, בעוד שאת התשלומים העבירה הנתבעת במישרין לחברת אנגל. בשלב מסוים החלה הנתבעת לאחר בתשלומים, כפי שפורט בהרחבה בתצהירו של לחמן מטעם התובעת וכפי שעולה מנספחי תצהירו. בשל כך, ולשם הבטחת תשלומיה של הנתבעת, בחודש אוגוסט 2004 נתנה הנתבעת לתובעת המחאת ביטחון על סך של 50,000 ש"ח, להבטחת התשלומים. על ההמחאה נכתב "לביטחון בלבד", והמילה "לפקודת" נמחקה.
לאחר מועד זה, שולמו התשלומים מהנתבעת לשיעורן, ואלו כולם שולמו לפקודת התובעת, שגם הוציאה כנגדם חשבוניות (נספחים י"ג , ט"ז ו-כ' של תצהירו של לחמן).
5. על-פי הפירוט בתצהירו של לחמן, הנתבעת לא שילמה את כל התשלומים בהתאם לחשבוניות שהוצאו לה, ונותר חוב בסך של 2,456$. מנגד טען ברקוביץ, שהחוב הוא בסך של 1,800$, אך התובעת אינה זכאית לכך, בשל פגמים בסחורה שסיפקה אנגל ובשל איחור בהספקת הסחורה.
טענות הצדדים
6. טענות התובעת הן שהתביעה מבוססת על תביעה שטרית, ולפיכך הנטל על הנתבעת להוכיח את התנאי שלהבטחתו ניתן השטר ולהוכיח שלא קוים, כך שלאוחז בשטר לא קמה הזכות להגישו לפירעון. לטענת התובעת, הנתבעת לא עמדה בנטל זה.
בעת שהנתבעת טענה שהחוב הוא רק בסך של 1,800, היא גם טענה שסך של 656$ שולם זה מכבר, וברקוביץ הבטיח להציג אישור על התשלום, אך מעולם לא הציג זאת.
בנוסף טענת הנתבעת, שלפיה הסחורה הייתה לכאורה, פגומה, לא הוכחה. כך גם מחקירתו של ברקוביץ עלה שרק הזמנה אחת של סחורה סופקה באיחור של חודש בלבד (עמ' 8).
לבסוף טענה התובעת, כי הטענה כאילו החוב הוא לאנגל, ולא לתובעת, נטענה לראשונה בחקירתו הנגדית של לחמן, והיא מהווה הרחבת חזית אסורה. כך גם, ככל שהטענה נסמכת על ההסכם שנחתם בין לחמן לבין אנגל (נ/1), הרי שההסכם תקף ומחייב רק את הצדדים להסכם.
7. טענת הנתבעת היא, שהתביעה מבוססת על שטר ביטחון, וכי לא ניתן לממשו, אלא אם כן הוכח התנאי שלהבטחתו ניתן.
עסקת היסוד נחתמה בין אנגל לבין הנתבעת, ולפיכך ככל שהנתבעת נותרה חייבת, הרי שהיא חייבת לאנגל ולא לתובעת, אשר לא הוכיחה שחובותיה של אנגל הומחו אליה.
באשר לטענת התובעת כי הדבר מהווה הרחבת חזית אסורה, טענה הנתבעת, שהדברים לכאורה, נטענו בהתנגדות לביצוע השטר ובסעיף 18 בתצהירו של ברקוביץ.