התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעת בגין נזק רכוש שנגרם לכלי רכבו, כתוצאה מאירוע תאונה שארע ביום 6.3.11 בסך של 10,028 ש"ח, כולל מע"מ.
שמעתי את עדותו של התובע ביחס לנסיבות קרות האירוע, לדבריו יש עד נוסף מטעמו אשר לא התייצב לדיון. מדובר בשומר אשר היה בקרבת מקום וראה את אירוע התאונה.
לטענת התובע, בעת שיצא מהמחסום לאחר שציית לתמרור העצור בכיוון נסיעתו, כאשר הוא ממשיך בנסיעה ישר, מפנה מבטו ימינה לעבר נתיב הנסיעה שחוצה את כיוון נסיעתו, כשהוא מבחין שניתן להמשיך בנסיעה, כעבור מספר מטרים החל הנהג שנהג בכלי הרכב של הנתבעת נוסע לאחור פוגע בו וגורם לנזק בכלי רכבו.
מטעם הנתבעת העידו שני עדים. העד הראשון, הנהג שנהג בכלי הרכב, לטענתו בעת שהגיע למקום, המתין במצב של עצירה בחניה, לשובו של אדם נוסף שעובד איתו אצל הנתבעת, אשר ירד מכלי הרכב ואמור היה לשוב לצורך נסיעה נוספת.
הנהג העיד, כי נסע לאחור מעט, כאשר הנוסע מטעמו שב לצורך המשך נסיעה, בטרם עלה לכלי הרכב, עצר עצירה מוחלטת ושנייה לאחר מכן שומע חבטה מאחור, לטענתו רוכב האופנוע - התובע פוגע בכלי הרכב, כאשר זה נמצא במצב של עצירה מוחלטת ולא מפריע לתנועה.
הנהג מטעם הנתבעת העיד, כי בשלב הזה, לשאלת בית המשפט לצורך מיקומו של העד הנוסף הנוסע, הוא הציב אותו בצד שמאל של הרכב ליד הנהג.
הנוסע העיד ביחס לנסיבות קרות האירוע, עדותו היתה שונה באופן משמעותי מעדותו של הנהג מטעם הנתבעת.
לטענת העד הנוסף, מהרגע שכלי הרכב נעצר במצב של חניה לא זז הרכב לשום כיוון ולו במעט, הוא עמד בצד ימין לאחר שיצא מצד ימין של הרכב וגבו היה מופנה לעבר הכביש שבו בסופו של דבר ארע האירוע, כאשר הוא משוחח עם קצין הרכב, על מנת להחליט האם ומה לעשות הלאה.
לדידו של העד הנוסף, הוא לא אמור היה להמשיך בנסיעה כלשהי עם הנהג שנסע בכלי הרכב, האחרון היה אמור להמשיך בנסיעה לבדו.
כאמור, עדויות הנהג והעד הנוסף מטעם הנתבעות אינן עולות בקנה אחד, עדותו של הנהג מטעם הנתבעת נמסרה בסמוך לאחר האירוע כאשר במקום המיועד לתיאור אירוע התאונה ציין כי נסע לאחור, לאחר שהיה במצב של חניה, לפתע אופנוע יוצא במהירות מהחניה, מנסה לעקוף אותו לאחר שלא עוצר בתמרור עצור ופוגע בו בעצמה בפגוש האחורי.
בטופס ההודעה בחר הנהג מטעם הנתבעת שלא לציין את הפער בין הזמנים של הנסיעה לאחור לבין קרות האירוע, כמו כן, איננו מציין את העובדה שהיה עד נוסף מטעמו, אותו עובד שהוריד לצורך המתנה. פרטיו צוינו כפרטים של עד, להבדיל מהעובדה שדווקא ניתן היה לצפות שפרטי העד, שהינו קצין הרכב, שפניו היו מופנים לעבר האירוע היו מצוינים, דבר שלא נעשה.
הפערים בין העדויות מעידים על כך שישנה כוונה להתרחק מהאירוע וממילא מהאחריות, שהרי אם נהג הנתבעת 1 לא נסע כלל לאחור, הרי שממילא האחריות לקרות האירוע רובצת במלואה על התובע, אלא שגם נהג הנתבעת 1 לא מציין זאת, כי לדבריו נסע לאחור, מבלי שיש לכך כל הסבר מניח את הדעת לאותה סיבה לנסיעה לאחור, לדבריו במהלך עדותו עשה כן ללא כל קשר לעובדה שהעד הנוסף ביקש להיכנס שוב לרכב לצורך המשך נסיעה.
מבין שתי הגרסאות סביר יותר להניח, בהנחה שתאונות קורות, שהתובע לא נכנס בכלי רכבה של הנתבעת כאשר זה היה במצב של עצירה מוחלטת, הדברים נעשו במקביל, דהיינו - בעת שהתובע נוסע ישר, החל נהג הנתבעת 1 לנסוע לאחור, כאשר מבטו מופנה ככל הנראה לצד ימין, כך שלא יכול היה לראות את נהג האופנוע שמגיח מצד שמאל מאחור.
נשאלת השאלה האם ישנה איזושהי אחריות לנהג התובע, אשר נוסע בכביש ישר, לדבריו הוא איננו מסתכל כלל לכיוון שבו עומדים כלי הרכב לרבות כלי רכבם של הנתבעת, לדבריו באותה עת הוא ממקד את כל תשומת לבו לצד ימין של הכביש.
בתמונות, כפי שצורפו על ידי התובע, של המקום ניכר, כי במקום חונים כלי רכב, מרביתם עם הפנים לכיוון המדרכה, דהיינו לצורך יציאה מהמקום, בהכרח עליהם לנסוע לאחור, המקום שבו ארע אירוע התאונה הינו בסמוך למקום שבו הוא ישנו בכיוון נסיעתו של התובע, תמרור עצור ותן זכות קדימה. נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת לפיה האחריות ברובה מוטלת על הנתבעת.
ביחס לאשם התורם של התובע, הנני סבורה כי כאשר ברכב הנתבעת 1 היה נהג בתוך הרכב, צריך היה התובע לצפות שכלי רכב ינסעו לאחור, כמובן תוך שנסיעה לאחור בדרך כלל מתבצעת כך שמי שנוסע לאחור מסתכל לעבר כיוון אחד, ממילא לא יכול להבחין בנעשה בכיוון האחר, יחד עם זאת, אין משמעות לעניין שלא ניתן היה לצפות שכלי רכב ינסעו לאחור ונראה, כי נקיטת משנה זהירות היתה יכולה למנוע את האירוע, במיוחד כאשר מדובר בכביש שהוא רחב דיו והנני אומדת את אחריותו של התובע בשיעור של 15%.
ביחס לגובה הנזק - התובע טען, כי שילם סכום של 5,282 ש"ח מתוך הסכום שמופיע בחוות הדעת, לדבריו, ביטא את מה שנדרש כהכרחי לצורך המשך נסיעה ואשר לא היה בידו להשיג את מלוא הסכום. חוות הדעת מתייחסת לסכום של 6,233 ש"ח. מעבר לסכום זה, שילם התובע גרר בסך של 400 ש"ח, לטענתו קסדה שנסדקה בסך של 1,600 ש"ח, מכנסיים בסך של 200 ש"ח ומעיל עור בסך של 800 ש"ח.
התובע העיד, כי מעיל העור, כמו גם הקסדה, נרכשו שנתיים קודם לכן, מאז נרכשה על ידו רק קסדה.
לכתב התביעה צרף התובע אישור ביחס לרכישת הקסדה בסך של 1,600 ש"ח.