התובע במועדים הרלוונטים לתביעה, ניהל עסק אשר עסק בין היתר באספקת משאבות לתעשיה. הנתבעת, אשר על פי שמה עוסקת בהתקנת מערכות זרימה, רכשה מהתובע במועדים שונים במהלך שנת 2011 משאבות נירוסטה. שתי חשבוניות בגין שתי משאבות בעלות כוללת של 5,775 ש"ח אשר הוצאו בחודשים 5/11 ו- 7/11 לא שולמו על ידי הנתבעת ובגינן הוגשה תביעת התובע.
הנתבעת טוענת בכתב הגנתה כי המשאבות שסופקו, על אף שהיו יקרות באופן יחסי בהיותן עשויות נירוסטה, לא התאימו לשימוש שלשמן נרכשו ובחלוף זמן מה לאחר תחילת השימוש בהן, התגלו בהן נזילות. ניסיון התובע לפתור את בעיית הנזילות באספקת אטם סיליקוני מיוחד, לא עזר ולפיכך, לטענת הנתבעת הוסכם כי היא תאסוף חזרה את המשאבות מהאתרים בהן הותקנו ואלו יוחזרו לתובע. לטענת הנתבעת מאחר והמשאבות לא עמדו בדרישותיה קיים כשלון תמורה מלא ואין התובע זכאי לתשלום עבורן.
הנתבעת הגישה תביעה נגדית אשר בה היא מבקשת פיצוי על נזקים שנגרמו לה כתוצאה מאותה אי התאמה של המשאבות, בסך של 4,400 ש"ח, בגין ימי עבודה והוצאות נסיעות ורכב שנדרשו לנתבעת על מנת להחליף את המשאבות במשאבות אחרות.
שתי מחלוקות עיקריות נתגלעו למעשה בין הצדדים:
האחת, האם אכן הוכח שהמשאבות אינן מתאימות לשימוש שלשמו נרכשו ומי צריך לשאת בתוצאות אי ההתאמה של המשאבות.
השניה, בהנחה שאכן המשאבות לא התאימו לאותו שימוש והתובע הסכים לקבל את המשאבות חזרה, האם יש באי החזרת המשאבות במהלך תקופה של מספר חודשים משום הפרה של חובת הנתבעת לפעול באופן סביר, ומה תוצאת הפרת אותה חובה, ככל שהיתה הפרה?
אי התאמת המכר
לאחר שמיעת טענות הצדדים בדיון בפני, ועיון במלוא המסמכים שהוצגו, אני סבורה כי לא יכולה להיות מחלוקת של ממש כי המשאבות לא התאימו לשימוש שלשמו נרכשו. אמנם לא הוסבר מה הוא אותו השימוש ולא הוגשה חוות דעת מקצועית בענין, אולם עצם העובדה שהתובע מודה כי סיפק אטם סיליקוני על מנת לפתור בעיית נזילות, וכי הסכים למעשה לקבל חזרה את המשאבות על מנת להעבירן לספק לצורך בדיקתן, תומך בטענת הנתבעת כי המשאבות אכן לא התאימו לשימוש שלשמו נרכשו.
אלא שלמרות קביעתי זו אינני מוצאת שקיים כשלון תמורה מלא כטענת הנתבעת (ובעצם מדובר בטענה של אי התאמת המכר) שכן לא שוכנעתי מטיעונה בפני כי התובע יצר בפניה מצג כלשהו באשר ל"יכולות" המשאבות. אמנם נכונה, ככל הנראה, הטענה כי מדובר במשאבות יקרות יותר מאלו שרכשה הנתבעת בעבר, אולם לא די בכך כדי לקבוע שנוצר מצג על ידי התובע כי המשאבות יתאימו לצרכי הנתבעת. לא הוצגה הצעת מחיר או מפרט כלשהו שהציג התובע ואשר ממנו יכלה הנתבעת להסיק כי המשאבות יתאימו לצרכיה (אשר גם כלל לא פורטו בכתבי הטענות...), וגם אין בסיס לקבוע כי התובע הוא בעל הידע או המקצועיות הנדרשת לצורך יצירת מצג כזה.
משכך, אני קובעת כי התובע לא יצר כל מצג בעת מכירת המשאבות ולפיכך אין לראותו אחראי לאי התאמתן, ולפיכך חייבת הנתבעת בתשלום עבורן.
אי החזרת המשאבות
מעבר לצורך אתיחס לטענת הנתבעת כי היתה בין הצדדים למעשה הסכמה לביטול העסקה כאשר כנגד השבת שלוש המשאבות, יבוטל חיוב הנתבעת בתשלום עבור שתיים מתוכן על פי החשבוניות נשוא תביעה זו.
לאחר שמיעת עדויות הצדדים בפני אני סבורה כי אכן היתה בין הצדדים הסכמה להחזרת המשאבות, אך זאת מבלי שסוכם בין הצדדים מה תהא תוצאת אותה החזרה. מסקנתי זו מבוססת בין היתר על האמור בכתב התביעה לפיו כחודש וחצי לפני הגשת התביעה, נפגשו התובע ומנהל הנתבעת והוסכם שהנתבעת תחזיר את המשאבות הלא תקינות לדעתה, לבדיקה אצל הספק. דברים אלו בהצטרף לאמור במכתבים בדואר אלקטרוני ששלח התובע לנתבעת בחודשים 12/11 ו-01/12, מעידים על כך שהתובע אכן הסכים לקבל חזרה את המשאבות אם כי אציין שאין בכל אלו, אמירה ספציפית שלאחר החזרת המשאבות לא תצטרך הנתבעת לשאת בתשלום כלשהו עבורן.
התובע ממשיך וטוען הן בתביעתו והן בכתב ההגנה לתביעה שכנגד ולמעשה אין על כך מחלוקת, כי הטענות בדבר בעיה במשאבות התעוררה במהלך חודש 8/11 דהיינו, מספר חודשים לאחר אספקת המשאבה הראשונה, ובאותו חודש כבר נדרשה הנתבעת להשיב את המשאבות.
לטענת הנתבעת, נדרש לה זמן ממושך לאסוף את המשאבות אשר הותקנו כאמור באתרים שונים לרבות אתר אחד באילת אליו נדרשה הנתבעת לשלוח רכב מיוחד שכן, לא ניתן היה להחזיר את המשאבה בטיסה בשל בעיה טכנית כלשהי. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי משהשלימה את איסוף המשאבות, ניסתה להודיע לתובע שהן מצויות בידיה על מנת להשיבן לידן אולם, כל ניסיונותיה לאתר את התובע אשר סגר את עסקו ועבר לאשדוד, עלו בתוהו. משום כך, המשאבות מצויות עד היום בחצרי הנתבעת והיא עומדת על טענתה כי אינה צריכה לשלם עבורן בהיותן בלתי תקינות.
לאחר בחינת עדויות הצדדים אני סבורה כי גם באם היה בסיס לטענת הנתבעת בדבר הסכמה לביטול העסקה, הרי שהנתבעת לא עמדה בחובתה להשבת המשאבות. מעדותו של מנהל הנתבעת עלה כי ניסיונותיה לאתר את התובע, הסתכמו ביצירת קשר עם עובד שלו שאמר שהתובע עבר לאשדוד ואי אפשר לאתרו. מנהל הנתבעת משנשאל מדוע לא יצר קשר עם התובע באמצעות הדואר האלקטרוני טען כי כי הדואר האלקטרוני שימש רק את התובע לצורך פניה אל הנתבעת, אולם זו לא שמרה את כתובת הדואר האלקטרוני של התובע ולכן לא יכלה ליצור עימו קשר. עדותו זו של מנהל הנתבעת אינה מקובלת עלי ונשמעה מתחמקת שכן, כאמור לעיל התובע הציג מכתבים בדואר אלקטרוני מחודשים 12/11, 01/12, דהיינו בסמוך מאד לפני מועד הגשת התביעה, וככל שבאותו מועד כבר היו בידי הנתבעת המשאבות (בחלוף כארבעה חודשים מהמועד שהודיעה על ליקוי במשאבות), מצופה היה שתישלח מיד הודעה נגדית מצידה המציינת עובדה זו בפני התובע, ודורשת ממנו לבוא ולקחת את המשאבות.
התנהלותה של הנתבעת באי איסוף המשאבות במהלך תקופה ארוכה ואי מתן הודעה ברורה לתובע מתי נאספו שלושת המשאבות על מנת שהלה יוכל לבוא ולקבלן לידיו, מהווה הפרה של חובת ההשבה החלה על הנתבעת משהוסכם, כגירסתה, על ביטול העסקה.
משכך, גם באם היתה בין הצדדים הסכמה להחזרת המשאבות, הרי משחלפו חודשים ארוכים והנתבעת לא עשתה כן, ובינתיים איבד התובע את האפשרות להזדכות מול ספק המשאבות, רשאי היה התובע לחזור בו מהסכמתו הנטענת לביטול העסקה.
אשר על כן תוצאת פסק הדין הינה כי התביעה מתקבלה והנתבעת חייבת בתשלום תמורת המשאבות בסך של 5,775 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום, וכן בהוצאות התובע בסך של 500 ש"ח.
התביעה שכנגד נדחית.