התובע מבקש לחייב את הנתבעת לשלם לו סך של 23,000 ש"ח וזאת כהחזר עבור השתתפותו בעלות רכישת רכב מסוג טויוטה (להלן: "הטויוטה") אשר נרכש בשלהי שנת 2009 מחברת ליסינג והינו רשום על שם הנתבעת.
לטענת התובע בכתב התביעה, לצורך רכישת הטויוטה הועבר לחברת הליסינג רכב אחר מסוג דייהו אשר בכתב התביעה נטען כי היה בבעלות התובע, ואשר ערכו הוערך בסך של 22,000 ש"ח. בנוסף, טוען התובע כי במשך שלוש השנים מאז קניית הרכב, הוא והנתבעת שילמו את תשלומי ההלוואה שניטלה לצורך רכישת הטויוטה לחברת המימון במשותף.
אין מחלוקת בין הצדדים כי במשך תקופה של כשבע שנים עד לשנת 2009 לערך, היו התובע ואימה של הנתבעת בני זוג וחיו במשותף. לאחר שהתובע נפרד מאימה של הנתבעת, המשיכה הנתבעת להתגורר עם התובע וזאת עד לתום שנת 2011, מועד בו עזבה הנתבעת את הבית בו התגוררה עם התובע ונטלה עימה את הטויוטה. בעקבות נטילת הטויוטה על ידי הנתבעת הוגשה תביעה זו.
עוד אין מחלוקת בין הצדדים כי במהלך תקופת המגורים המשותפים של הנתבעת עם התובע, עשה התובע שימוש בטויוטה.
במהלך הדיון בפני ולאחר שהנתבעת הציגה רישיון רכב המעיד על כך שהטויוטה רשומה על שמה וכך גם היה רשום הדייהו עד שנמסר לחברת הליסינג, טען התובע כי על אף שהרכבים רשומים על שם הנתבעת, הם אינם מצויים בבעלותה בלבד. בעדותו בפני הוא פרט את השתלשלות העניינים מזה מספר שנים בהם, לטענתו, הרכב המקורי שהיה ברשותו והיה רשום על שם אימו נרשם על שם סבתה של הנתבעת ולאחר מכן על שם הנתבעת, ומאז הרכבים שנרכשו אחד לאחר השני, תוך מכירת הרכב הקודם, נרשמו על שמה של הנתבעת. בעת רישום הרכב הראשון על שמה של הנתבעת (עוד במהלך החיים המשותפים של התובע עם אימה) היתה הנתבעת נערה שבודאי שלא היו לא אמצעים לרכוש את הרכב ורישום הרכבים על שמה נעשה בשל הסתבכות כלכלית של התובע.
התובע הוסיף וטען לאור מסמכי חשבון הבנק שהציגה הנתבעת המעידים כי מלוא תשלומי ההלוואה נקבו מחשבונה הפרטי, כי אמנם מדובר בחשבונה של הנתבעת שאינו טוען שיש לו חלק בו, אולם כנגד ביצוע התשלומים עבור הרכב, הוא העביר לנתבעת מדי פעם תשלומים כהשתתפות מצידו בהחזר ההלוואה.
הנתבעת מכחישה את טענות התובע וטוענת כי היא זו שנושאת במלוא תשלומי ההלוואה וכי התובע לא שילם מעולם סכום כלשהו לרכישת הטויוטה במשותף עימה אף לא במסירת רכב הדייהו, שכן רכב הדייהו היה שלה ורכב הטויוטה נקנה על ידה תוך שהיא אפשרה לתובע להשתמש ברכב בזמן מגוריהם המשותפים, תוך שהיא נושאת במלוא העלויות הכרוכות בשימוש ברכב.
הנתבעת הוסיפה וטוענת כי היא עובדת בשתי עבודות על מנת לפרנס את עצמה בכבוד, ודווקא התובע המתקיים מקצבת ביטוח לאומי, הוא שחי על חשבונה כאשר היא נשאה במלוא עלויות אחזקת הדירה המשותפת, עול כלכלי שלא יכלה לשאת יותר ולפיכך, בין היתר, עזבה את הבית בו התגוררו ביחד.
לאחר שמיעת הצדדים בפני אני קובעת כי התובע לא עמד בנטל להוכיח שרכב הטויוטה הינו רכב משותף לו ולנתבעת. אמנם התרשמתי שבדרך עקיפה נשא התובע בחלק מעלות רכישת הטויוטה אולם, אני סבורה כי על רקע מערכת היחסים כפי שתוארה על ידי הצדדים, אין המדובר בהשתתפות המקנה לו זכויות כלשהן בטויוטה (והוא למעשה גם לא טען לקיומן של זכות כזו מטעמים מובנים), ולא היתה מצד הנתבעת בשום שלב התחייבות כלפיו להשבת הסכומים שתרם, בדרכים עקיפות כאמור, לסייע לה ברכישת הרכב.
לא נעלם מעיני, והנתבעת אף אישרה זאת במשתמע, כי התנהלות הצדדים בענין רכישת הרכב כמו גם בעניינים נוספים, נועדה לסייע לתובע לחמוק מנושיו. יחד עם זאת אין בכך די כדי לקבל את טענת התובע כי קיימת חובה על הנתבעת להשיב לו סכומים כלשהם בהם נשא לצורך רכישת הרכב. בין הצדדים התקיימה מערכת ממושכת, עוד במהלך החיים המשותפים של התובע עם אם הנתבעת וכן לאחריה, של "קח ותן", כאשר מצד אחד התובע נושא בחלק מעלויות רכישת רכב שישמש הן את הנתבעת הן את אימה והן את התובע, ומצד שני הנתבעת נושאת בעלויות שונות הכרוכות בניהול משק הבית המשותף. התובע לא הציג בפני התחשבנות מסודרת בין הצדדים אשר ממנה ניתן ללמוד מה היה חלקו של כל אחד מהם במימון המגורים המשותפים.
משהוכח כי מלוא החזר ההלוואה עבור רכישת הטויוטה שולמה מחשבונה של הנתבעת ו"מזיכוי" עבור רכב הדייהו הרשום על שמה, מוטל הנטל על התובע לשכנע את בית המשפט כי בניגוד לראיות המעידות לכאורה כי דווקא הנתבעת מימנה את רכישת הרכב, הוא בפועל זה שנשא באיזה מהתשלומים הנ"ל ומה סכומם.
בנטל זה לא עמד התובע וטענותיו באשר לבעלות האמיתית ברכב הדייהו או בכל רכב שנרכש קודם לכן, לא הוכחו. נכון הדבר שבחשבונה של הנתבעת מופיעות מדי פעם הפקדות שנעשו על ידי התובע, אולם אין כל קורלציה בין הפקדות אלו לבין התשלומים עבור הרכב ולפיכך, אין בכך כדי להביא למסקנה שהתשלומים נעשו דווקא לצורך זה ולא לצרכים אחרים.
בשולי הדברים אציין כי גם באם היה התובע משכנע אותי בצורה מספקת כי רכב הטויטה הינו למעשה רכב שנרכש במשותף על ידי הצדדים (ויש לזכור שהוא ביקש החזר כספי של כרבע מעלות הטויוטה), עדיין דעתי היתה כי אינו זכאי להשבת סכומים אלו, משהתנהלות הצדדים ברישום הטויוטה על שם הנתבעת, נועדה להונות את הנושים ולהבריח את נכסיו הנטענים של התובע מפני הנושים. ספק רב באם יש מקום שבית המשפט יתן ידו לתביעה העומדת בניגוד למצגים ברורים שיצר התובע (בעזרת הנתבעת) כלפי כולי עלמא בדבר הבעלות ברכב, מקום בו התובע הוכרז כמוגבל באמצעים ומתנהל כלפי תיק איחוד, דבר שיש בו כדי לאפשר לתובע להונות את נושיו.
אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה אולם בהתחשב באמור לעיל ביחס להתנהלות הצדדים כלפי נושי התובע, אין צו להוצאות.
ניתן היום, כ' טבת תשע"ג, 02 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.