ביום 15.7.11 ארעה תאונת דרכים במהלכה נגרם נזק לרכב התובעת מסוג דייהו, מ.ר. 97-646-23 (להלן: "הדייהו") כתוצאה מהתנגשות בינו לבין רכב מסוג סוזוקי מ.ר. 35-978-73 שהיה נהוג על ידי הנתבע 1 ומצוי בבעלות הנתבעת 2 (להלן: "הסוזוקי").
לטענת התובעת, בעת שעמדה עם רכב הדייהו בעצירה מלאה ברחבה שממול למרכז מסחרי שביט שבקרית אתא, כשמנוע הרכב מותנע על מנת שהמזגן יפעל, הגיח לפתע רכב הסוזוקי מצידו הימני של רכבה, סטה לכיוונה מסיבה לא ברורה, ופגע עם חלקו השמאלי בפינה הימנית קדמית של הדייהו. במהלך עדותה טענה התובעת כי היתה בעצירה מוחלטת ולא התחילה בנסיעה שכן היא אכלה גלידה והמתינה לנכדתה שצריכה היתה לחזור מהקיוסק עם הגלידה שהיא קנתה. לטענתה התאונה ארעה בדיוק כשהנכדה פתחה את הדלת האחורית על מנת להכנס לרכב.
לתמיכה בעדותה העידה התובעת את אימה, גב' שמחה לוי אשר תיארה את התרחשות התאונה, דהיינו בעת עמידה מוחלטת של הדייהו, באופן דומה. יחד עם זאת נפלו סתירות בין העדויות באשר למקומה של הנכדה בעת התאונה (האם אכן כבר החלה בכניסה לרכב או שהיתה רק בדרכה אליו) וכן ביחס למספר הנכדים שהיו ברכב.
לעומת העדויות מטעם התובעת העיד הנתבע בפני וטען כי היה בנסיעה איטית ברחבת החניה, תוך שהוא מחפש מקום לחנות, ולפתע חש במכה חזקה בגלגל השמאלי האחורי. בתחילת עדותו ובאופן ספונטני טען כי לסוזוקי לא נגרם כל נזק (תמונות לא הוצגו), אולם משעומת עם דרישת הנתבעת 2 מהתובעת לתשלום בגין נזק בסך של כ-5,000 ש"ח, תיקן את עדותו וטען כי היה שפשוף בדלת האחורית. משהופנה הנתבע להודעה שמסר לנתבעת 2 וכן להודעה שמסר במשטרה, אשר בשניהם צויין כי הפגיעה בסוזוקי היתה מהגלגל הקדמי ולאורך כל הצד השמאלי, ציין כי עבר זמן ויתכן שאז זכר טוב יותר, אולם למרות זאת התעקש שלא הבחין בתובעת רגע לפני פגיעת רכבה ברכבו.
אמנם נכון כי ניכר היה שהנתבע אינו דובר היטב את השפה העברית, כפי שגם צויין בפרוטוקול הדיון, אולם יחד עם זאת הוא חזר ונשאל על ידי בית המשפט מספר פעמים את השאלות על מנת להבהיר את תשובותיו, ועל אף כל נסיונות אלו, נותרה עדותו, מעבר להיותה עדות מתפתחת ומתגלגלת ביחס לשאלות שנשאל, עומדת בסתירה של ממש להודעה שמסר לנתבעת ובמשטרה.
התרשמתי באופן ברור כי עדותו בפני הונחתה במידה רבה מדברי נציג הנתבעת 2 תוך נסיון ברור להרחיק ממנו כל צל של אשם בכך שטען שהפגיעה היתה בחלק האחורי של רכבו, דהיינו שכלל לא יכול היה להבחין בדייהו קודם לפגיעה.
לאחר שקילת העדויות בפני, אני סבורה כי מצב הדברים האמיתי הינו שהנתבע נסע באיטיות תוך כדי חיפוש חניה, ובמהלך נסיעה זו, ככל הנראה כאשר הסיט מבטו לכיוון האחר ורכבו עבר בצמוד לרכב התובעת, החלה התובעת בנסיעה איטית מאוד. אינני מקבלת עדות התובעת כי היתה בעמידה מוחלטת ויותר סביר בעיני כי החלה בנסיעה איטית ביותר, לאחר שהנכדה נכנסה לרכב (ואולי בעודה אוחזת בגביע הגלידה שלה...), תוך הסטת הרכב ימינה ובשל כך התנגשו הרכבים.
יחד עם זאת, אני סבורה כי גם במצב דברים זה, ולאור מקום הפגיעות ברכבים, תוך שאני קובעת כי הפגיעה בסוזוקי הינה מגלגל קדמי שמאלי ולאורך הצד השמאלי כטענת הנתבע במשטרה, מירב האחריות להתרחשות התאונה מוטלת דווקא על הנתבע אשר נהג את רכבו בצמוד מאוד לרכב התובעת ובחוסר תשומת לב והסיט מבטו לצורך חיפוש חניה בעוד הוא ממשיך בנסיעה. אמנם נכון כי מדובר בנסיעה איטית, אולם גם בנסיעה כזו, בתוך חניה, על הנהג לשים לב לכל הרכבים במקום, והעובדה שלא הבחין כלל ברכב התובעת (ואף לא שם לב שהנוסעים בה נכנסו אליה כך שהיא מתעתדת לנסוע מהמקום) מקימה רשלנות משמעותית מצידו, אם כי אין לשלול קיומה של רשלנות תורמת מצד התובעת.
אשר על כן אני קובעת כי הנתבע נושא באחריות להתרחשות התאונה ב-80%.
באשר לסוגיית הנזק - התובעת ביססה את תביעתה על חוות דעת שקבעה נזק בשיעור של 2,602 ש"ח בגין צורך בתיקון שפשוף במגן קדמי ובכנף קדמית. הסכום נקבע ללא מע"מ שכן הרכב לא תוקן. כמו כן נתבע שכ"ט שמאי בסך 580 ש"ח.
בדיון בפני הודתה התובעת כי לא תיקנה את הרכב אלא מכרה אותו, במסגרת עסקת טרייד אין, במצבו הניזוק. על אף שאפשרתי לתובעת, פעמיים, להמציא מסמכים המעידים על מידת ההפחתה שנעשתה לשווי הרכב בעת עיסקת הטרייד-אין בגין הנזק מהתאונה, לא השכילה התובעת להמציא מסמכים או ראיות על כך. כל שהמציאה הינו מסמך המעיד על נטילת הלוואה למימון רכישת הרכב החדש וכן אישור שהדייהו הגיעה למרכז הטרייד-אין כאשר
דלת ימין פגועה בצורה משמעותית.
מעבר לכך שאין במסמך זה משום ראיה להפחתת סכום כלשהו משווי הרכב בעת עיסקת הטרייד-אין, הרי שאין כל מתאם בינו לבין האמור בחוות הדעת, שכן מדובר במוקדי נזק שונים!! בעוד שחוות הדעת מתיחסת לנזק בפינה קדמית ימנית (מגן וכנף), כפי שגם נחזה בתמונות, הרי שהאישור מתיחס לדלת ימנית, נזק שמקורו כלל לא יכול להיות בתאונה נשוא התביעה!!
משום כך, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי הפגיעה שנגרמה בתאונה (שהיתה פגיעה קלה ביותר) הביאה לירידת שווי הרכב בעת המכירה בסכום הנקוב בחוות הדעת או בסכום אחר, אולם אני סבורה כי בית המשפט יכול לצאת מתוך הנחה, לאור השפשוף הקל והמעיכה הקלה, אך נראית לעין בכנף, ולאמוד בצורה זהירה כי היה בנזק זה להביא להפחתה מינורית בשווי הרכב, בסכום שלא עלה על 800 ש"ח, כאשר לסכום זה יש להוסיף שכ"ט שמאי בסך של 580 ש"ח.
משכך ולאור קביעתי בענין האחריות, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסך של 1,104 ש"ח (80% מ-1,380 ש"ח), בצירוף הוצאות משפט בסך של 500 ש"ח, סכום הנפסק בהתחשב בכך שהנתבע לא התיצב לדיון ראשון שנקבע ולא מצאתי כי יש באישור הרפואי שהציג (אשר הוצא בדיעבד) כדי להצדיק אי התיצבותו לדיון.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום, כ"ו טבת תשע"ג, 08 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.