1. לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן
"חוק פלת"ד"). פסק דיני זה עוסק בעיקרו בשאלה, אם התובעת שנפגעה בתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק פלת"ד, בעת שרכבה כנוסעת על אופנוע גנוב, נהוג על ידי הנתבע 1 (להלן - "
הנתבע"), היתה מודעת לכך שהאופנוע גנוב. היה ויימצא כי התובעת היתה מודעת או נקטה ב"עצימת עיניים" לכך שהאופנוע היה גנוב, כי אז, בהתאם לסעיף 7(2) לחוק פלת"ד, היא לא תיהיה זכאית לקבל מהנתבעת (להלן -
הנתבעת" או "
קרנית") פיצויים בגין התאונה.
2. התובעת, ילידת 1970, נפגעה ביום 12/5/2006 בתאונת דרכים, כשרכבה, כאמור, כנוסעת על קטנוע, עליו נהג הנתבע, שהיה בן זוגה באותה עת. הנתבע טען בחקירתו במשטרה, כי הקטנוע נפגע מרכב, שלא עצר לאחר שהתנגש בקטנוע והטיחו על יושביו לעבר מעקה בטיחות בכביש (להלן
"התאונה"). לנתבע לא היה רישיון נהיגה וביטוח תקף בעת התאונה, ולכן הוגשה התביעה נגד הנתבע ונגד קרנית.
3. הצדדים חלוקים בשאלת החבות, והוסכם כי תחילה ידון בית המשפט ויכריע בשאלה זו, ובכך דן פסק דיני זה.
במאמר מוסגר אומר כי התובעת נפגעה בתאונה, ככל הנראה פגיעה רב מערכתית קשה הכוללת שבר בפמור רגל ימין, שבר בעצם ההומרוס ביד ימין, שבר בטיביה של רגל ימין, שברים בעצמות הרדיוס והאולנה של יד שמאל, שברים בצלעות, שברים באף, בשיניים, בזיזי החוליות של עמוד השדרה הצווארי וכן מפגיעה עצבית קשה של המקלעת הברכיאלית. היא אושפזה ועברה ניתוחים לקיבוע השברים ואחר כך הועברה למחלקה שיקומית. כנגד זה, בהתייחס לגובה הפיצויים, נטען כי התובעת סבלה עוד לפני התאונה מהתמכרות לסמים והוכרה עקב כך על ידי המל"ל, כזכאית לקצבת נכות כללית של 100% וכנכה בשיעור של 75% בשל שימוש בסמים ובשל ליקויים אורטופדיים.
טענות הצדדים
4. קרנית טענה כי הנתבע גנב את הרכב מבעליו, והתובעת ידעה על כך שהרכב גנוב. לפיכך, אין היא זכאית לפיצויים על פי סעיף 7(2) לחוק פלת"ד, המחריג את החבות של חברות הביטוח וקרנית כאשר הנהג נהג ברכב ללא רשות בעליו, והנוסע היה מודע לכך. כן נטען, שהנתבע והתובעת היו בני זוג, ידועים בציבור, שחיו מזה מספר שנים יחד. שניהם היו נרקומנים שנתמכו על ידי מוסדות הרווחה, ולא היו להם כספים לרכישת האופנוע. על כן, מכח היותה של התובעת ידועה בציבור של הנתבע ועל פי "חזקת השיתוף", היא אף הבעלים או המחזיקה של האופנוע יחד עם הנתבע. לפיכך, אין היא זכאית לפיצויים גם על פי סעיף 7(6) לחוק פלת"ד, השולל פיצויים מנפגע שהוא בעלים של רכב או מחזיק בו כאשר נהג בו או נסע בו ללא ביטוח.
5. קרנית אף הגישה הודעת צד ג' כנגד הנהג, הוא הנתבע וזאת על פי סעיף 9 לחוק פלת"ד.
6. התובעת טענה כי היא לא ידעה שהאופנוע גנוב, ובן זוגה מסר לה כי רכש את האופנוע. כמו כן, היא לא ניהלה עמו משק בית וקופה משותפים, כך שלא ניתן לראות בה בעלים או מחזיק של האופנוע.
7. לפני שאציג את העובדות ביתר פירוט ואקבע ממצאים עובדתיים, אפתח בהבאת מספר כללים שבתחום ההלכה הנוהגת, שיש בהם כדי להנחות בקביעת העובדות.
התשתית הנורמטיבית.
8. עיקרון יסוד בחוק פלת"ד הוא, שנפגע בתאונת דרכים זכאי לפיצויים על נזקיו הגופניים בלא שיידרש להוכיח אשם מצד הנהג או אשם של אחרים. פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל-1970, מחייבת לבטח את השימוש ברכב (סעיף 2 (א) לפקודה). החבות לפצות את הנפגע בתאונת דרכים תוטל, ככלל, על חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב. אם פטורה חברת הביטוח, כיוון שהנוהג ברכב לא היה מבוטח או שחל אחד הפטורים שבחוק פלת"ד, חלה חובת הפיצוי על קרנית (ראו סעיף 12(א)(2) לחוק פלת"ד). כאמור, במהלך העניינים הרגיל, נפגע תאונת דרכים יזכה בפיצוי מחברת ביטוח או מקרנית, אולם לכלל זה נקבעו חריגים. חריגים אלה מפורטים בסעיף 7 לחוק הפיצויים. בהתקיים כל אחד מהם, נשללת זכותו של נפגע לפיצויים לפי חוק הפיצויים גם מהמבטח וגם מקרנית (ראו רע"א 460/91
קרנית נ' עיזבון בוסקילה, פ"ד מו 480 ,476).
9. תכליתו של סעיף 7 היא עונשית, במטרה לחנך את הציבור ובשל טובת הציבור ותקנת הציבור. אפשר להעלות הרהור בנוגע לעמדה זו בגישה שאין לערב שיקולים של ענישה בחיקוק שמטרתו סוציאלית, שהנפגע לא יפול על כתפי הציבור. אולם המחוקק אמר את דברו במפורש., כח אדם שחל עליו סעיף 7 לא יקבל פיצויים לפי חוק פלת"ד (ראו: י' אנגלרד,
פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שנייה (תש"ן), עמוד 117; פ' גולדשטיין, ביטוח
נפגעי תאונות דרכים, עמוד 210); רע"א 2853/96
קרנית קרן
לנפגעי תאונות דרכים נ ' פרח ואח' (טרם פורסם)).
נטל השכנוע
10. על מי נטל השכנוע להוכיח את העדר מודעותה של התובעת לכך שהאופנוע גנוב או לכך שלנתבע 1 אין ביטוח לנהוג בו?
לשיטת התובעת, מאחר שהכלל הוא כי נטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, הרי היא זו שנושאת בנטל השכנוע לגבי כל היסודות העובדתיים של עילת תביעתה. מנגד, הנתבעת נושאת בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתה. כיוון שבתביעה דנן לא הייתה מחלוקת שהתובעת נפצעה בתאונת דרכים, הרי שהיא הרימה את נטל השכנוע המוטל עליה. נותר לנתבעת להרים את נטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענות ההגנה שלה, דהיינו העובדה שהקטנוע נגנב והתובעת ידיעה על כך . עוד הוסיפה התובעת וטענה, כי במשפט הפלילי קיימת חזקת החפות לפיה החשוד נהנה מחפות כל עוד לא הוכחה אשמתו. לכן, לדבריה, כל עוד לא הוגש כתב אישום בשל גניבת הקטנוע מבעליו ולא הוכח לעניין זה אשמו של הנתבע, אין לייחס לו את ביצוע העבירה. משכך גם לא ניתן לייחס לה (לתובעת) ידיעה בדבר גניבת הקטנוע.
11. לטענת הנתבעת, עד כה לא נפסקה הלכה בשאלה על מי הנטל להוכיח התקיימותם (או אי התקיימותם) של התנאים שבסעיף 7(2) לחוק הפיצויים. על פי מגמה אחת, הנטל להוכיח כי לא התקיימו התנאים לשלילת הזכאות על פי ס' 7(2) מוטל על התובע. על פי מגמה אחרת, יש הסבורים כי נטל ההוכחה רובץ על הנתבעת דווקא, הטוענת לשלילת הזכאות. ואולם בד בבד נפסק , כי את ידיעת התובע אודות השימוש ללא רשות הבעלים ניתן להוכיח מהנסיבות בכללותן, על בסיס מבחן הסבירות.
12. דעתי היא כי נטל השכנוע על כך שחלים החריגים בסעיפים 7(2) ט-7(6) לחוק פלת"ד הוא על קרנית. הלכה זו נפסקה על ידי השופטת שטרסברג כהן בהיותה בבית המשפט המחוזי בת"א 895/91
דן שושן ואח' נ'
אלי פיטרו (פורסם בתוכנות המשפטיות):
.16"גם אלמלא סברתי שהוכח בסבירות הראויה שהתובע ידע או חשב שיש רשות לקחת את הפיאט לסיבוב השלישי ושלפיכך לא נתמלא התנאי שבסעיף 7(2) לחוק הפיצויים, הייתי מגיעה למסקנה שהתובע עדיין חוסה בצל החוק ואיננו נכנס לחריג שבסעיף 7(2) משום שנטל הוכחת חריג זה, על הטוען לו, במקרה זה, קרנית, והיא לא הרימה נטל זה. אנמק עמדתי:ועל מנת שתקום לתובע עילה על פי חוק הפיצויים, די בכך שיוכיח כי נעשה שימוש ברכב מנועי וכי במהלך שימוש זה היה הרכב מעורב בתאונת דרכים בה נפגע ונגרמו לו נזקי גוף. כל המרכיבים הנ"ל אינם שנויים במחלוקת במקרה דנן. אלא מאי? שקרנית טוענת כי התובע נמנה על החריגים שאינם זכאים להפצות לפי החוק עקב התקיים התנאי שבסעיף 7(2) לחוק.
ערה אני לכך שידיעתו של התובע הוא מרכיב סובייקטיבי במהותו דבר הגורם לקושי בהרמת נטל ההוכחה על ידי קרנית אלה שעל אף סוביקטיביותה של ידיעת התובע, דרך הוכחתה אינה בהכרח אמירתו שלו, אלא הנסיבות כולן, אליהן יש לתת את הדעת לשם קביעת אותה ידיעה, על בסיס מבחן הסבירות" .