1. לפני תביעה שהוגשה נגד יורשי המנוח מחמוד אבו זאלאף ז"ל (להלן - המנוח), אלמנתו וילדיו, לתשלום סך כ-10 מיליון דולר (44,333,136 ש"ח), לפירעון הלוואות שנתן התובע, על פי הנטען, למנוח, בין השנים 1998 ועד 2003.
התביעה נגד הנתבעת 5, בתו של המנוח, נמחקה ביום 22.2.09, לאחר שנתברר כי אין היא נמנית עם יורשי המנוח.
2. התובע הוא חלפן כספים בעיסוקו. על פי הנטען בכתב התביעה, עמד התובע בקשרים עסקיים וחברתיים עם המנוח, שהיה איש עסקים ובעליו של העיתון אל-קודס, ושררו ביניהם יחסי אמון והערכה הדדיים. המנוח, אשר נזקק מעת לעת למזומנים, נהג לפנות לתובע בבקשה להלוואות. בין השנים 1998 ועד 2003 לווה המנוח מן התובע סכומים שונים, המסתכמים בסך של 10,012,000 דולר. בגדר סכום זה נכלל גם סכום של 6 מיליון דולר אותו הלווה התובע למנוח, לטענתו, לשם תשלום כופר לחוטפי בנו זיאד, הנתבע 2, אשר נחטף במהלך עסקיו בניגריה. בעקבות ההלוואה שניתנה, כך נטען, שוחרר הבן החטוף. עוד טוען התובע כי במהלך שנת 2003 דרש מן המנוח להשיב לו את כספו. לאחר בדיקה, הסכימו המנוח ובנו זיאד, כי סכומן הכולל של ההלוואות, בסך 10,012,000 דולר, יוחזר לתובע, ואף חתמו, ביום 20.5.03, על התחייבות בכתב להשבת הסכום המוסכם מתוך חשבון בנק בציריך. המנוח לא עמד בהתחייבותו להשבת ההלוואה. משפנה אליו התובע, הבטיחו כי יכניסו כשותף בעיתונו ויעביר לו קרקעות שבבעלותו, אולם גם הבטחות אלה לא מומשו. ביום 28.3.05, הלך המנוח לעולמו מבלי שפרע את ההלוואות.
3. הנתבעים מכחישים מכל וכל קיומו של חוב כלשהו לתובע, וטוענים כי התביעה מבוססת על שקרים ומצגי שווא, שכל מטרתם להוציא מן הנתבעים כספים שלא כדין. הנתבעים טוענים כי המנוח היה בעליה של חברת אלקודס בע"מ, אשר הוציאה לאור והפיצה את העיתון אלקודס, ואשר נוהלה ע"י המנוח וע"י בנו מרואן, הנתבע 4. מצבה של החברה בשנים הרלבנטיות היה איתן, החברה היתה רווחית, והמנוח לא נזקק להלוואות חוץ בנקאיות. יתר על כן, ברשות המשפחה מספר לא מבוטל של נכסים, ששוויים עשרות מיליוני ש"ח, ולו נזקק המנוח להלוואות, יכול היה לקבלן בנקל מן הבנקים עמם עבד. הנתבעים טוענים, אפוא, כי המנוח לא נטל מעולם כל הלוואות מן התובע. עוד הם מכחישים את טענת התובע לחטיפתו של זיאד, וטוענים כי טענה זו היא פרי דמיונו החולני של התובע.
4. לאחר שבחנתי את הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא הוכיח ברמת ההסתברות הנדרשת כי נתן הלוואות למנוח, ולפיכך, דין התביעה להידחות.
גרסת התובע
5. להוכחת מתן ההלוואות, כמו גם הוכחת התחייבותם של המנוח וזיאד לפירעונן, נסמך התובע בעיקר על עדותו שלו, וכן על שלושה מסמכים, בהם הודה המנוח, על פי הנטען, בחובו, והתחייב להשיבו לתובע. האותנטיות של שלושה מסמכים אלה שנויה במחלוקת, אולם בטרם אשוב אליהם, אדון תחילה בגרסת התובע ובמהימנותה.
6. על פי גרסת התובע, כפי שהועלתה בתצהירו, פנה אליו המנוח בסוף שנות התשעים וסיפר לו כי בנו, זיאד, נעצר ונחטף במהלך עסקיו בניגריה. עוד סיפר לו כי שילם עבור שחרורו "סכום גדול מאוד" ולכן הוא נזקק להלוואות. מאז, טוען התובע, בין השנים 98 ועד 2003, הלווה למנוח כספים רבים, כנגד חתימת המנוח על "פתקים". ביום 30.4.03, ערך התובע, בנוכחות המנוח, מסמך ריכוז של סכומי ההלוואות, על יסוד אותם הפתקים (שלא נשמרו), והמנוח אישר בחתימתו את הסכומים. התובע הוסיף ופירט בתצהירו את הסכומים שהלווה למנוח. מדובר ב- 20 הלוואות בסכומים משתנים, של מאות אלפי דולרים כל אחד, המסתכמים יחדיו לסך 9,127,000 דולר (ס' 6 לתצהיר התובע). אין חולק כי הסכמי ההלוואה, על תנאיהם, לא הועלו על הכתב.
7. ניתן להיווכח כי גרסת התובע בתצהירו שונה מן הגרסה המופיעה בכתב תביעתו במספר עניינים. ראשית, על פי הנטען בכתב התביעה, מסתכמים סכומי ההלוואות בסכום כולל של 10,012,000 דולר, בעוד שעל פי התצהיר מגיע סכומן הכולל לכ-9 מיליון דולר. שנית, נטען בכתב התביעה כי "בין השאר נזקק המנוח בתקופה זו לסכום מיידי של 6,000,000 $ לצורך תשלום כופר לחוטפי בנו, הנתבע 2, אשר נחטף במהלך עסקיו בניגריה", וכי "התובע הילווה למנוח ולנתבע 2 את הסכום הנ"ל והנתבע 2 שוחרר" (ס' 7 לכתב התביעה). סכום גדול ו"מיידי" כזה לא נמנה ברשימת ההלוואות שמנה התובע בתצהירו, וסכום ההלוואה הגבוה ביותר שנמנה בו מגיע ל-750,000 דולר. טענת התובע בתביעתו אף אינה מתיישבת עם תשובת התובע לשאלון שהוצג לו, ועל פיה סופר לו שהבן נחטף בשנת 1993, שנים לפני מתן ההלוואות (תשובה 47 לתצהיר תשובתו לשאלון).
8. גרסת התובע מעלה קשיים נוספים. ראשית, לא הוכח כי במועדים הרלבנטיים היו לתובע מקורות כספיים הולמים למתן הלוואות בסדר גודל עצום כזה, וההיפך הוא הנכון. התובע הוכרז כפושט רגל בין השנים 91-97. מאז שנת 1999 ועד היום מצוי התובע ב"איחוד תיקים" בלשכת ההוצל"פ, בגין חובות לנושים רבים המסתכמים במיליוני שקלים. בהקשר זה הגישו הנתבעים, בהסכמה, קלסר עב כרס הכולל מסמכים שמקורם בתיקי ההוצל"פ שנפתחו נגד התובע (להלן- מסמכי ההוצל"פ). ממסמכים אלה עולה כי מאז שנות התשעים נפתחו נגד התובע עשרות תיקי הוצל"פ בגין חובות במיליוני שקלים לגורמים שונים. בבקשה לאיחוד תיקים שהגיש התובע, ביום 22.1.98, ללשכת ההוצל"פ, הצהיר כי "אין לי רכוש (מקרקעין, מיטלטלין, כספים וזכויות...)". בהמשך ביקש להכריז עליו כחייב מוגבל באמצעים והצהיר כי אינו עובד, וכי הוא גר אצל בתו (נספחי 1 ו-7 למסמכי ההוצל"פ). גם לבקשתו למתן פטור מאגרה, שהוגשה במסגרת תביעה זו, בה טען להעדר יכולת כלכלית לשלם אגרה, צירף תצהיר (מיום 31.7.06), המעיד על גובה חובותיו במסגרת תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו נגדו, בסך כ-3 מיליון ש"ח, וכן על חובות נוספים בהיקף של כ-20 מיליון ש"ח, לנושים שונים, בגינם טרם ננקטו נגדו הליכים (בש"א 2594/06). יתר על כן, גם לטענת התובע עצמו, הוא עוסק בעיקר בחלפנות ולא במתן הלוואות, אין לו מקורות כספיים משל עצמו בסדר גודל כזה, והוא "מגלגל" כספים של אחרים ("אני איש שאין לי כסף. אני לוקח מאנשים כדי לעמוד בעסק", בע' 29 לפרוטוקול). משנשאל בחקירתו האם נתן, בין השנים 1990 ועד 2005, הלוואות בסדר גודל דומה לאחרים, השיב: "הייתי נותן לחלפנים סכומים פשוטים. העבודה היומיומית שלנו" (בע' 15).
9. זאת ועוד. על אף שההלוואה הראשונה ניתנה, על פי הנטען, בשנת 1998, ומעולם לא נפרעה, לא ניתן כל הסבר ממשי לנכונותו של התובע, ליתן עוד 19 הלוואות נוספות, לאורך כחמש שנים, שאף הן, כמו קודמתן, לא נפרעו. התובע טען בחקירתו כי ציפה לקבל את כספי ההלוואה הראשונה, בסך 400,000 דולר, תוך חודש-חודשיים (בע' 30 לפרוטוקול). חרף זאת, ואף שלא קיבל את כספו, הוסיף והלווה למנוח, לטענתו, כל חודשיים לערך, מאות אלפי דולרים נוספים, וכל אותו זמן הוסיף המנוח והבטיחו כי יפרע את ההלוואות. התובע אף לא פעל לקבלת כל ביטחונות (בע' 35 לפרוטוקול). על אף שטען כי אמר למנוח מספר פעמים "שצריך עורך דין" להסדרת החיובים בגין ההלוואות (בע' 35 ובע' 37), לא טרח להעלותן בצורה מסודרת על הכתב. ועדיין, המשיך התובע ונתן עוד ועוד הלוואות, עשרים במספר(!), בסכומים של מאות אלפי דולרים כל אחת. הסברו של התובע כי המשיך והוסיף לתת הלוואות, אף שקודמותיהן לא נפרעו, רק בגלל שכבר "החל לשלם" (בע' 37), איננה מתקבלת על הדעת, במיוחד נוכח העובדה שרק זמן קצר קודם לכן יצא מהליך של פשיטת רגל והיותו מסובך בחובות כבדים. הדברים מעלים קושי, גם בשל העובדה שבמקרים אחרים טרח התובע והעלה את עסקאותיו על הכתב, לעיתים בנוכחות עורך דין, תוך מתן בטוחות, גם כאשר מדובר היה בעסקאות שהיקפן נמוך הרבה יותר (וראה ההסכמים שערך התובע עם אחד, דוד דרעי, נספחים 15 עד 15ב, וכן 15ד למסמכי ההוצל"פ, על פיהם קיבל מדרעי, בחודשים מרץ-אפריל 2004, הלוואות בסך 175,000 ש"ח, 450,000 ש"ח, ו-27,000 ש"ח. בגין כל הלוואה כזו, נערך הסכם בכתב המתייחס לפרטי עסקת ההלוואה, מועד השבתה והבטוחות שניתנו להבטחת פירעונה, הכוללים משכון נכס וערבות. וראה גם ההסכמים עם יוסי לוי ושלמה שי שיתוארו בהמשך).
מהימנות התובע
10. עד כאן תוארו הקשיים בגרסתו של התובע. ואולם, לא רק שגרסתו של התובע איננה מסתברת, אלא שמן העדויות שהובאו עולה כי מידת מהימנותו של התובע היא כה נמוכה, עד כי לא ניתן, בשום אופן, לסמוך ממצאים על עדותו. ואתחיל מן הקל אל הכבד. ראשית נתברר, כי התובע אינו נרתע מלהעלות טענות כזב בפני בית המשפט. כזכור, הגיש התובע בקשה לפטור מאגרה, לה צורפה תעודה של הלשכה לסיוע משפטי המעידה, לכאורה, על חוסר יכולת לשלם אגרה. בקשה נוספת לפטור מאגרה, הגיש התובע בעת שהגיש תביעה קודמת נגד הנתבעים באותו ענין, באמצעות עו"ד חברוני (שככל הנראה נמחקה, ראה התביעה נ/3). בבקשה זו טען כי אין לו כל הכנסות, וכי נאלץ למכור את כל רכושו לצורך כיסוי חובותיו (נ/4). בחקירתו בבית המשפט הודה התובע כי הוא מתגורר בבית דירות בן 6 דירות של משפחתו, כי הדירה בה הוא מתגורר היא בבעלותו (בע' 11 לפרוטוקול), וכי העביר את כל רכושו "על השמות של האחים שלי" (בע' 21). עוד הודה כי הוא עובד בחלפנות כספים כל השנים (בע' 11 לפרוטוקול. וראה גם החלטת בית המשפט בעניינו של התובע בתיק פשיטת הרגל, פש"ר 129/90, מיום 24.7.97 (ההחלטה צורפה לתצהיר וליד אבו זאלאף) בה נאמר על התובע, בדומה, כי ניצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל וכי נהג בחוסר תום לב).
11. זאת ועוד. התובע הואשם במרמה גם ע"י מי שייצגו לאורך מרבית ההליך ועד לסיכומים, עו"ד דב ארבל. עו"ד ארבל, הגיש נגד התובע, ביום 7.7.08, בקשה למימוש משכון על זכויות במקרקעין, בה טען כי התובע מישכן לטובתו את הזכויות על ביתו בשועפט. בתגובה להליך, הגיש התובע, באמצעות עו"ד טאהא נידאל, בקשה לביטול רישום המשכון, בטענה כי הנכס אינו שייך לו אלא לשני אחיו, מחמוד ונאסר, כפי שנקבע בפסק דין הצהרתי שניתן (בהעדר הגנה מטעם התובע) ע"י בית משפט המחוזי בירושלים. כן טען כי רישום המשכון נעשה "באופן לא חוקי". בתגובתו לבקשת התובע טען עו"ד ארבל:
"2. בעת שהחייב [התובע] הגיע אל משרדי לייצג אותו בעניינים שונים, הוא מסר לי כי בבעלותו מחצית נכס שהוא בית דירות בשועפט...
3. החייב שכר שירותיו של שמאי שאכן אישר בחוות דעתו כי בבעלות החייב זכויות קנייניות בנכס...
4. החייב מסר לטיפולי תביעה של כ-10 מיליון דולר ארה"ב בביהמ"ש המחוזי בירושלים ולהבטחת הוצאות משרדי ותשלום שכר הטירחה הציע לי לשעבד את זכויותיו בנכס הנ"ל.
5...
6. לפי החומר שצורף ע"י החייב אני רואה כי החייב למעשה רימה אותי ושעבד לזכותי נכס שהיה קיים לגביו פסק דין הצהרתי.