תביעה שהוגשה מכוח
פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (
הפקודה), לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע 1, מר רחמים חזן (
התובע), שמעד ושבר את פיקת הברך - לטענתו, בשל התרשלות הנתבעות. התאונה הוכרה כתאונת עבודה וב-11/8/09 נעתר בית-המשפט לבקשת המוסד לביטוח לאומי (
המל"ל) וצרפו כתובע נוסף. ב-24/10/11 (בפתח דיון ההוכחות) הודיעו המל"ל והנתבעות כי הגיעו להסכמה לפיה תביעת המל"ל
תידחה. בהמשך, ולאחר שמיעת הראיות, הגיעו התובע ועיריית חולון (נתבעת 1) להסכמה כי התביעה כנגד עיריית חולון
תידחה. לפיכך נותרה תלויה ועומדת תביעתו של התובע כנגד נתבעת מס' 2 (
הנתבעת או
נתיבי איילון) ועימה גם הודעות הצד שלישי ששיגרה נתיבי איילון.
אפתח ואומר כי לאחר שמיעת העדויות ובחינת הראיות מצאתי לדחות את התביעה מאחר ולא הוכחה התרשלות של הנתבעת.
עובדות המקרה
1. התובע, יליד 1955, טוען כי נפגע בתאונה שארעה ב-15/7/02. על-פי גרסת התובע ביום התאונה ביקש לבקר בסניף בנק שבו הוא מנהל את חשבונו העסקי. הסניף ממוקם במרכז מסחרי בחולון. אין חולק כי באותו מועד ביצעה נתיבי איילון עבודות תשתית ברחוב אילת הצמוד למרכז המסחרי. במסגרת עבודות אלו נחפרו חלק מן הכביש והמדרכה, כאשר חלק אחר של המדרכה המשיך לשמש הולכי רגל. החלק המיועד לעבודות והחלק המיועד להליכה הופרדו בשורת מחסומי מתכת כתומים. מדובר במחסומי מתכת שנעשה בהם שימוש תדיר במקומות רבים ושונים - מלבן של סורגי מתכת שרגליו מעט רחבות יותר על מנת שיעמוד בצורה יציבה [המחסומים צולמו בתמונות
ת/1].
2. התובע טוען כי הובא למקום על ידי אחד מעובדי העסק, אדם בשם שמואל, שלא העיד בהליך, ירד מהרכב והחל צועד על המדרכה אך רגלו נתקלה באחת מרגלי המחסומים וכתוצאה מכך נפל ושבר את ברכו. לטענת התובע במקום נוצר צוואר בקבוק שהיה הומה אדם ולכן לא יכול היה להבחין ברגלי המחסום שיצרו סיכון וכי הוצבו אמצעי אזהרה מתאימים. לאחר התאונה פונה התובע לרכבו ושמואל הסיע אותו לבית-חולים איכילוב שם נמצא כי נגרם שבר בפיקת הברך. בעקבות זאת נותח התובע. המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה ומצא כי נותרה לתובע נכות בשיעור 10% ללא הפעלה של תקנה 15 שכן לאחר תקופת אי כושר מסוימת חזר התובע לעבודתו ולהיקף משרתו.
3.
הוכחת גרסת התובע: אני מקבל את גרסת התובע כי נפל ביום התאונה באזור המרכז המסחרי אולם לא הובאה כל ראיה שתתמוך בגרסתו בנוגע למקום התאונה המדויק ולסיבת הנפילה ואף נפלו בה סתירות מסוימות. הראיה המרכזית באשר למקום התאונה ולמצב המחסומים היא התמונות שהציג התובע אולם בחקירתו הנגדית הודה כי "
אני
לא
צילמתי
את
התמונות, התקשרתי
לצלם
שהיה
בסביבה
שיש
לו
חנות,
וביקשתי
ממנו לצאת
ולצלם, והוא
צילם
את
זה
כשאני
לא
הייתי
איתו" [עמ/ 17, 21], ומכאן שאין כל ודאות שהתמונות משקפות את מצב המחסומים במועד התאונה או את מקום הנפילה עצמו. ספק זה מתחזק נוכח סתירות בעדות התובע לגבי זהות הבנק אליו צעד ("
שאלו
אותי
לאן
הלכתי
אמרתי
שהלכתי
לבנק
דיסקונט. אני
רואה
בתמונה
עכשיו
בנק
לאומי
אני
מניח
שהייתי
בבנק
לאומי
לפני
7 שנים" [עמ' 14, 30]), סתירות שהוסברו בחלוף הזמן - דבר שמשפיע בוודאי גם על הזיכרון בנוגע למיקום הנפילה ולמצב המחסומים. לספקות אלו אוסיף כי לא הובא עד לתאונה, זאת אף שעל פי גרסת התובע המקום היה הומה אדם, וגם אותו שמואל שהיה עובד של התובע והמתין לו במקום סמוך לא הוזמן.
עדות התובע לגבי מקום התאונה מהווה אפוא עדות יחידה של בעל דין, ללא כל ראיה תומכת (ראו סעיף 54 ל
פקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971), ובמצב דברים זה לא מצאתי כי הוכחו נסיבות התאונה, מצב המחסומים בזמן התאונה או סיבת הנפילה.
4. אני ער לקושי הניצב בפני התובע לבסס את עובדות הנפילה ולכן אוסיף ואומר כי גם אם אקבל את גרסת התובע בנוגע לסיבת הנפילה ולמיקומה לא מצאתי כי קמה אחריות לנתבעת ולא הוכחה רשלנות מצידה. הרי אין חולק כי ביצוע עבודות תשתית הוא אינטרס ציבורי ועבודות אלו יוצרות סיכונים מסוימים שלמניעתם נדרשת הנתבעת להפריד בין אזור העבודות לבין הולכי הרגל - ולמטרה זו בדיוק הוצבו המחסומים. עצם נפילתו של התובע אינה מעידה אפוא, כשלעצמה, על רשלנות של הנתבעת, ועל מנת להראות כי הנתבעת הפרה חובת זהירות כלפיו קונקרטית עליו להראות כי הנתבעת נטלה סיכון בלתי סביר והיה עליה לנקוט אמצעי זהירות למניעתו (ע"א 145/80
ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1) 113 [1982]. על רקע מושכלות ראשונים אלה נבחן את טענות התובע.
5.
האם המחסום הוא מפגע?: התובע טוען כי המחסומים שהניחה נתיבי איילון אינם בטיחותיים שכן רגליהם הנמוכות והבולטות יוצרות סיכון וכי היה על הנתבעת להניח מחסומי פלסטיק (הקרויים גם מחסומי "ניו-ג'רזי") שאין להם רגליים בולטות. לא מצאתי לקבוע כי המחסום כשלעצמו מהווה מפגע. מדובר במחסומים שגרתיים שנעשה בהם שימוש במקומות רבים. רגלי המחסום, אף שהן נמוכות, נועדו להעמידו ולייצבו, ולא הובאה כל אסמכתא להיות מחסומים מסוג זה בלתי תקינים וכן לא נבחנו סיכונים העולים מסוגי מחסומים אחרים שהתובע טוען שהיה צריך להציבם במקום. התובע לא הרים אפוא את הנטל להראות כי המחסומים כשלעצמם אינם תקינים ומהווים מפגע, ומנגד מר אהרון לינא, אחראי פרויקט מטעם נתיבי איילון, העיד כי בזמן העבודות היו המחסומים בהתאם לתקן ובשימוש מקובל, וכדבריו: "
אז
זה
היה
התקן. לא
היה
משהו
אחר. גם
מחוץ
לבית
המשפט
יש
כאלה
מחסומים. היום התקן
שונה" [עמ' 28, 27]. בהמשך חקירתו הנגדית חזר על הדברים [עמ' 30, 26]:
ש. אם הבנתי נכון מחסומים כאלה כמו שראית בתמונות אלה מחסומים שהיו בהתאם לתקן נכון למועד התאונה.
ת.
נכון.
ש. האם נכון שגם המשטרה, כוחות בטחון בכל מקום שרוצים לגדר, משתמשים במחסומים כאלה?
ת.
גם
היום
המשטרה
משתמשת
במחסומים
האלה.
נוכח האמור לעיל מצאתי כי המחסומים לכשעצמם אינם מהווים מפגע, אולם יתכן בהחלט כי הצבתם בתנאים מסוימים עשויה ליצור מפגע מסוכן.
6.
האם המחסומים הונחו באופן היוצר מפגע?: טוען התובע כי הצבת המחסומים בצוואר בקבוק צפוף יצרה מפגע מסוכן, וכי היה על הנתבעת למנוע מעבר הולכי רגל במקום ולמיצער לסמן את המחסומים בצורה בולטת יותר. טענות אלו אפשר היה בהן טעם, אולם התמונות שהוצגו מראות כי מדובר במחסומים ברורים וגלויים לעין וגם התובע עצמו הודה כי היה ער לעבודות שבוצעו במקום וכי ראה את המחסומים שהיו גלויים לעין כל, וכדבריו: "
ראיתי את המחסומים" [עמ' 13, 21]; "
אני בטוח שכולם ראו את המחסומים כמוני" [עמ' 17, 13]. הטענות בדבר קיומם של צוואר בקבוק ושל צפיפת לא הוכחו ומן התמונות ניתן לראות כי שטח הצעידה שהושאר להולכי רגל הינו די והותר לצעידה בטוחה ונוחה וכי התנועה באזור דלילה למדי. טענת התובע כי היה על הנתבעת לסמן את המחסומים בסרט סימון אינה סבירה שכן המחסומים עצמם גלויים לעין ולא ניתן לסמן רק את הרגלים הנמוכות בסרט סימון. התובע טען אמנם כי המחסומים סומנו לאחר נפילתו ואף הצביע על סרטי סימון הנראים בתמונות, אולם התרשמתי כי סרטי הסימון מחליפים מחסומים חסרים ונועדו להפרדה בין המדרכה לבין שטח העבודות ולא לאזהרה על קיומם של המחסומים בשורה.
אציין כיבמהלך חקירתו בעת שעיין בתמונה
ת/1 ו' העלה התובע,
לראשונה, את הטענה כי ניתן לראות בתמונה שאחד המחסומים הוצב בצורה בולטת משורת המחסומים וכי זהו המחסום שבגללו מעד. אינני מקבל גרסה כבושה זו שנשמעה לראשונה בדיון. חזקה על התובע כי היה מצביע על המחסום הבולט במועד מוקדם יותר אם סבר כי מעד ממנו ולמיצער היה טוען כי אחד המחסומים בלט מן השורה. יתרה מכך, ניתן לראות שמדובר במחסום שהוזז משורת המחסומים לצורך ביצוע עבודה ספציפית ולא סביר כי אותו מחסום נשאר מחוץ לשורה עד למועד צילום התמונות שכאמור - כלל לא צולמו בזמן התאונה ואף לא בידי התובע.
7.
סיכום לעניין האחריות: ביצוע עבודות תשתית הוא אינטרס ציבורי וברי כי הנתבעת נדרשה להציב מחסומים שיפרידו בין העבודות לבין החלק המיועד להולכי רגל. המחסומים כשלעצמם אינם מהווים מפגע מסוכן ואף שיתכן כי בנסיבות מסוימות - למשל צפיפות רבה - הצבת מחסומים מסוג זה עשויה להוות מפגע מסוכן, במקרה הנוכחי לא הוכחו נסיבות שכאלו. כל שהוכח הוא שהתובע נפל, וגם אם תתקבל גרסתו כי נפל משום שרגלו נתקלה במחסום (שספק אם הוכחה) לא הובאה כל ראיה לקיומן של נסיבות יצדיקו כי הנחת המחסומים במקום הוותה מפגע או רשלנות.
8. נוכח כל האמור לעיל מצאתי כי יש לדחות את התביעה.
לשלמות התמונה אתייחס גם להודעות הצד השלישי ולסוגיית הנזק.