תביעה כספית בסך של 2,500,000 ש"ח, הוגשה על ידי א.ל.י.ר.ן שיווק והפצה בע"מ (להלן:
"אלירן") ואריאל אהרון בן חיים (להלן:
"אריאל"), כנגד גלוברנדס בע"מ (להלן:
"גלוברנדס") וירון גזית (להלן:
"ירון"), כאשר בכל מקום שאתייחס לשני הצדדים כאחד, יירשם, "
התובעים" או "
הנתבעים", בהתאמה, לפי ההקשר.
לטענת התובעים, הפרו הנתבעים הסכם הפצה, שנחתם ביניהם ביום 05/08/04 (להלן:
"ההסכם"), שלא כדין.
הנתבעים, המכחישים את התביעה, טוענים, כי היתה להם הזכות להביא את ההסכם לסיומו, באופן חד צדדי, ללא כל נימוק, לפי סעיף 42 להסכם. לחילופין, טוענים הם, כי התובעים הפרו את ההסכם באופן המזכה אותם בביטולו לפי הוראת סעיף 41. בפועל, מימשו הנתבעים את זכותם לפי סעיף 42 להסכם והעניקו לתובעים את הארכה הקבועה בו למשך שלושה חודשים.
לפי פרוטוקול יום 12/06/11, החלטתי לפצל את ההכרעה בתיק לנושא האחריות ורק לאחר ההכרעה בנושא זה ובהתאם לה, לדון בשאלת היקף הנזק, כולל הצורך במינוי מומחה.
אשר על כן, השאלה, שעומדת בפני היא שאלה חוזית ועניינה בבחינת טענת התובעים להפרת ההסכם מצד הנתבעים.
הנחת היסוד, שעמדה לנגד עיני, בעת בחינת טענות הצדדים, היתה, כי עלי להתעלם מכל החלק בטענות התובעים, שהוא בגדר ראיה בעל פה כנגד מסמך בכתב. יחסי הצדדים גובשו בהסכם מפורט, בכתב, שהקיף את כל משרעת היחסים, שנוסדה ביניהם ולכן אין זה לגיטימי, היום, מצידם של התובעים לטעון לקיומן של הסכמות, שקדמו להסכם, ככל שאלה מנוגדות לאמור בו.
לפי זה, אבחן אם קמה לנתבעים אחת מן העילות המנויות בהסכם לביטולו.
בעדותו של גזית ירון (להלן: "
ירון"), מטעמם של הנתבעים, טען זה, כי התובעים הפרו את ההסכם בשני אופנים עיקריים. האחד, בהגדלת היקפי האובליגו, בניגוד לסעיפים 7 ו- 9 להסכם, השני, בהפרת סעיפים 3.9 ו- 3.20 להסכם, במכירת מוצרים שאינם משל גלוברנדס. בעדותו, הפנה ירון למוצגים 14, 15 ו- 16 לתצהיר, שבהם מתרה גלוברנדס על הפרת ההסכם והשלכותיה של הפרה זו.
העד הנוסף מטעמה של גלוברנדס, עוטר מחמוד (להלן: "
עוטר"), שהוא עובדה של גלוברנדס ומנהל שיווק קימעונאי שלה במיגזר הארצי, סיפר בעדותו הראשית, כי עבודתם של התובעים היתה לקויה במספר מישורים ופגעה בתהליך ההפצה ובהיקף הלקוחות.
ביחס לכך, טען העד אריאל, בשם התובעים, כי הנתבעים הם שנהגו שלא כיאות בנושא האשראי. אלה צמצמו באופן חד צדדי את תקופת האשראי כלפי הנתבעים, מצד אחד, ומצד שני, כפו עליהם להמשיך ולספק אשראי ארוך לקמעונאים. כך, הורע מצבם של התובעים כלפי הבנק, שהוביל להחזרת שיקים שמסרו בשל "אי כיסוי מספיק".
בחקירתו, הודה, למעשה, אריאל בטענה ולפיה, מכרה אלירן מוצרים שאינם מותרים על פי ההסכם. כך נשמעו הדברים לפרטיכל יום 12/06/11, עמ' 28, שורות 31-32, ועמ' 29, שורות 1-11:
"
ש: נכון שבמהלך פעילות התובעת באזור ההפצה, מכרה התובעת גם מוצרים שאינם של הנתבעת?
ת: בהחלט כן.
ש:
ונכון שמלבד שלושה מוצרים שהנתבעת הסכימה, לפנים משורת הדין, להסכים לך להמשיך להפיץ, אין לך אישורים לשאר המוצרים שקיבלת אישור מהנתבעת למכור?
ת: האישורים היו בע"פ. מרגע שקיבלתי את המכתב, כל מה שלא אושר על ידם, הוחזר לספקים. מה שלא אושר במכתב, כי אישורים קיבלתי מהנציגים של הנתבעת כל הזמן. שום דבר לא היה שלא בידיעתם וכל הנתונים, עברו עליהם ערב-ערב. הם ידעו כל ערב מה היה הפדיון שלי, איזה מוצרים מכרתי.
ש:
את הטענה של הנתבעת, על כך שהתובעת מכרה מוצרים שאינם של הנתבעת ושאסור היה לה לעשות זאת, אתה מכיר את התובעת מ- 2006?
ת: מאז 2004".
עדותו הראשית של אריאל אינה מתייחסת באופן מפורש לטענת הנתבעים, ביחס להגדלת היקף האובליגו. מטעמו לא הוצגה כל ראיה נוגדת לטענות הנתבעים, בעניין הגדלת היקף האובליגו בניגוד לתנאי ההסכם, שנתמכו בראיות בכתב.
זאת ועוד. עדותם של הנתבעים בעניין הגדלת היקף האובליגו, לא נסתרה בחקירתו הנגדית של ירון. להיפך, טענתו, שנתמכה במוצגים 14, 15 ו- 16 לעדותו, קיבלה חיזוק, באמצעות מוצג נ/2 וכך נשמעו הדברים לפרטיכל יום 13/06/12, עמ' 48, שורות 22-32 ועמ' 49, שורות 1-10: