1. התובע, יליד 1931 ובן 81 כיום, עתר נגד הנתבע בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, אשר לטענתו נגרמו לו עקב טיפול רפואי רשלני שניתן לו בשנת 2005 על ידי הנתבע, רופא שיניים.
2. לטענת התובע, בשנת 2005 במשך כשישה חודשים, עבר טיפולי שיניים ושיקום פה אצל הנתבע. תוכנית הטיפולים שבוצעה לתובע כללה החלפת 14 כתרים בלסת עליונה, בניית 7 כתרים בלסת תחתונה וביצוע טיפולי שורש בלסת עליונה ותחתונה. לטענתו הגשרים שהודבקו בפיו לא תאמו את חניכיו העליונות ולאחר הדבקתו נפל הגשר מצידו השמאלי וכתרים נוספים נפרדו מהגשר ונפלו.
לטענת התובע, הטיפול הרפואי שניתן לו על ידי הנתבע היה רשלני ובניגוד לסטנדרד רפואי סביר ולפרקטיקה הרפואית המקובלת. לטענתו, הנתבע סירב לתקן את הגשר פעם שנייה והתובע נותר כאוב וסובל כשהטיפול הרשלני אף הרע את מצבו.
התובע אף הגיש תלונה למשרד הבריאות נגד הנתבע בגין הטיפול הרשלני שלטענתו ניתן לו. לתמיכה בטענותיו צירף את מכתבו של ד"ר גורדון, רופא שיניים מחוזי במשרד הבריאות, אשר בחן את תלונת התובע וקבע במכתבו כי הטיפול הרפואי שבוצע ע"י הנתבע "הוא אכן לקוי....".
3. הנתבע טוען כי פעל בצורה מיומנת ובהתאם לסטנדרט רפואי סביר ולא הוכחה כל רשלנות בטיפול שהוענק על ידו לתובע.
לטענתו, הטיפול הרפואי שהוענק לתובע היה מתאים ונכון בנסיבות המקרה בשים לב למצבו הרפואי של התובע וגילו.
4. בשים לב למחלוקת שבין הצדדים, מיניתי את פרופ' מרטין גרוס, כמומחה רפואי מטעם בית המשפט. המומחה קבע בחוות דעתו, בין היתר, כי " היו סימנים של שחיקה בשיניים הקדמיות התחתונות. סימני שחיקה כאלה מעידים על פעילות "ברוקסיסתית" היא פעילות של שחיקה בשיניים בלילה בעיקר". בסיכום חוות דעתו קובע המומחה, כי "מבדיקת הפציינט והצילום הפנוראמי מסקנותיי
שאין רשלנות במקרה הזה".
5. בפניי נשמעו עדויות התובע, בתו של התובע, הנתבע ופרופ' גרוס המומחה מטעם בית המשפט.
דיון והכרעה
6. לאחר ששמעתי את העדים, התרשמתי מהופעתם ושקלתי את דבריהם ולאחר שנתתי דעתי לראיות הצדדים ולטיעוני באי כוחם, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות.
7. עפ"י סיכומי ב"כ הצדדים, אין מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות, מושגית וקונקרטית, של הנתבע כלפי התובע. הגישה המקובלת היא, כי מרגע שרופא החל במתן טיפול רפואי, קמה מצידו חובת זהירות קונקרטית כלפי המטופל (ראה לדוגמה - ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' ד"ר יעקב קרול, פ"ד נ(3) 784).
"אמת-המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה (בעת ההפרה הנטענת ולא בחכמה שלאחר מעשה). החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בניסיון קודם, והכל - בהתאם לנורמות רפואיות מקובלות באותה עת בעולם הרפואה" (ע"א 323/89 פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"ד מ"ה(2) 142).
8. כאמור קבע המומחה כי במקרה
זה לא היתה רשלנות. ב"כ התובע טען בסיכומיו כי ד"ר גורדון הרופא המחוזי מטעם משרד הבריאות קבע כי הטיפול שניתן לתובע ע"י הנתבע היה טיפול לקוי כמו כן טען כי חוות דעתו של פרופ' גרוס אינה קוהרנטית וכי תשובותיו לשאלות ההבהרה סותרות.
אין בידי לקבל את טענותיו של ב"כ התובע.
9. מכתבו של ד"ר גורדון צורף לכתב התביעה אך אין להתייחס לתוכנו שכן הוא אינו חוו"ד, אינו מנוסח כחוו"ד בדרך הקבועה בתקנות וד"ר גורדון אף לא נחקר על תוכנו של המכתב. על כן, התובע אינו יכול להסתמך על קביעותיו של ד"ר גורדון כראיה להוכחת טענותיו.
10. באשר לסתירות שנתגלו לטענת התובע בחוו"ד של המומחה, הרי שמדבור בסתירות קלות ובלתי משמעויות ומסקנתו הסופית של המומחה, כי לא היתה התרשלות, לא נסתרה והוא אף חזר עליה בתשובותיו לשאלות ההבהרה ובעדותו בפני כפי שיפורט להלן.
11. בתשובה לשאלה כי אין חולק שהטיפול לא הצליח, השיב המומחה, "אלמנט של הטיפול לא הצליח, בשלב מסוים זה תוקן" ואף הרחיב כי התיקון שבוצע היה מקובל וכי הוא אחת מהאופציות הקיימות (ראה הפרוטוקול מיום 14.12.2011 עמ' 14, ש' 17-22).
באשר להצלחת הטיפול שנבחר בגשר העליון מצד שמאל ציין המומחה בחקירתו, כי
"המצב של הגשר והעמודים בצד שמאל עליון היו שתי שיניים להחזיק גשר שבד"כ צריך לתמוך ב- 5 שיניים. זה סיכון מסויים שמחליטים לבצע גשר כזה, אבל צריך לשקול את הסיכון נגד האופציות הנוספות שהם שתלים או תותבת חלקית להוצאה". בתשובה לשאלת ביהמ"ש השיב המומחה, כי שלושת הפתרונות שציין
הינם מקובלים וסבירים (עמ' 15 שורות 9-14 לפרוטוקול).