פסק-דין בתיק ת"א 39799-04-10

1.      התביעה שבפניי היא לפינוי וסילוק יד של הנתבע, מחנות המצוייה בעיר העתיקה אשר התובע, טוען שהוא אחד מהבעלים עליה. הנתבע, מחזיק לדידו בחנות ללא כל זכות שבדין וללא זכות חוזית. בנוסף, טוען התובע לזכותו לקבלת דמי שימוש ראויים בגין השימוש בחנות לאורך השנים ע"י הנתבע מבלי ששילם כל תמורה בגינו.  

2.      הנתבע טוען מנגד להעדר יריבות עם התובע הואיל ולא הוכח כי הוא בעלים על החנות. לטענתו, הוא דייר מוגן של בעלים אחרים על החנות ושילם דמי שכירות לבעלים כדייר מוגן, בסך של 50 דינר ירדני החל משנת 1954 ואילך. נוסף על כן, אף אם יוכיח שהתובע הוא בעל זכויות בחנות, חלקו בזכויות קטן ואין בו כדי להקנות לו זכות תביעה כלפיו ודין התביעה לסילוק יד ולסעד כספי, להידחות.

טענות הצדדים:

3.      התובע טוען כי הוא אחד מהבעלים , בשיעור של 25% מזכויות הבעלות, בחנות המצויה ברחוב ח'אן אלזית 170 בעיר העתיקה (להלן - "החנות") הידועה לפי נסח רישום ירדני כדפים מס' 47, 32, 52, 48, 122, 46, 124, 123, 41 ו- 45 ( נספח א' לכתב התביעה). אביו של הנתבע המנוח רדואן פארח ז"ל , החזיק בחנות ולאחריו בנו-הנתבע , החל מיום 15.3.2002  ללא הסכמה או רשות של התובע ומבלי שיהיה בידו הסכם שכירות או כל זכות אחרת להחזקתו בחנות. לפיכך, שלח התובע לנתבע מכתב דרישה ביום 28.10.2009 לסילוק יד מהחנות אך הנתבע, התעלם מכך (המכתב , צורף כנספח ב לכתב התביעה). בנוסף, לא שילם הנתבע לתובע או למי מהבעלים בחנות דמי שכירות במרוצת השנים. לאור זאת, על הנתבע לשלם לו דמי שימוש ראויים בגין שבע שנים עובר להגשת התביעה בסך של 110,880 ש"ח בחישוב של דמי שימוש חודשיים בסך של 1,320 ש"ח (חוות דעת השמאי צורפה כנספח ג לכתב התביעה). לחילופין, טען התובע כי אם ייקבע , שאביו המנוח של הנתבע הוא דייר מוגן בחנות עקב תשלום דמי מפתח וכי הנתבע נכנס בנעליו, יש לחייבו בתשלום דמי שכירות מוגנת בעבור שבע השנים האחרונות בסך 6,253 ש"ח וקמה עילת פינוי כנגדו עקב אי תשלום דמי שכירות לאורך השנים.

4. הנתבע, דחה את טענותיו של התובע וטען להיעדר יריבות עימו. הוא לא שכר את החנות מהתובע שכן, התובע אינו בעל זכות בעלות בחנות כלל ולא הוכיח את בעלותו בה. הבעלות היא של אחרים, שהשכירו לו את החנות. הנתבע, הכחיש דבר קבלת התראה כלשהי מהתובע, בעניין השכירות שלו בחנות. לשיטתו, הוא שוכר את החנות מאחרים, בתשלום של 50 דינר ירדני החל משנת 1954. בכך, יש כדי ללמד על מעמדו כדייר מוגן בחנות, מה גם ששולמו דמי מפתח עבור החנות. חיזוק לגרסתו של הנתבע בדבר היעדר בעלות של התובע מצא הנתבע בחלוף שנים בישיבתו בחנות, מבלי שהתובע פעל כנגדו. גם אם יוכח שהתובע הוא אחד מהבעלים בחנות, דבר המוכחש, חלקו בזכויות מזערי (חלק ה- 1,344 מתוך 151,200 חלקים) ואין בו כדי להקנות לו זכות כלשהי כנגדו. מנגד, אם יוכח שלתובע קיימת זכות משפטית בחנות, חיובו בדמי שכירות צריך להיגזר מחלקו של התובע כבעלים, מסך של  50 דינר ירדני  שמשולם על ידו, ליתר הבעלים.

  הבעלות על החנות:

5. על התובע, להוכיח את בעלותו על מנת שתקום יריבות בינו ובין הנתבע שאין חולק, כי ישיבתו בחנות, גם לשיטתו של התובע קדמה לרכישת זכויות ע"י התובע בחנות. שאלת הבעלות, תיבחן לפיכך כעניין אינצידנטלי לתביעה לסילוק יד שדינה להתברר בפני בית משפט זה , לפי הסמכות העניינית של  בית משפט זה (ראו: ע"א 4796/95 איברהים חסין אלעוברה נ' איברהים עלי אלעוברה, פד"י נא (2) 669 ). ככל שיוכח כי התובע הוא בעלים  בחנות אזי הוראת סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 הרלוונטית לעניננינו קובעת: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין" . 

6. התובע הציג נסחי רישום טאבו ירדניים משנת 1956 (נספח א לכתב התביעה) להוכחת בעלותו בחנות. לדבריו בעדותו, הוא רכש את החנות ביום 16.7.1956 (עמ' 6 שורות 22-26).  לא היה בידי התובע לומר ממי הוא רכש את החנות ולדבריו, אביו של הנתבע החזיק כבר בחנות במועד רכישתו אותה. הוא ואביו המנוח של הנתבע, אף ניהלו מו"מ לעניין חוזה שכירות בדרישתו מהמנוח, לחתום עימו על הסכם (עמ' 6 שורה 30). התובע טוען כי אין הסכם שכירות בינו ובין אביו המנוח של הנתבע והוא לא שילם לו דמי שכירות מעולם (עמ' 9 שורה 1). כך התנהלו הדברים, מחמת סירובם של אבי הנתבע והנתבע עצמו לאחריו, לשלם לו דמי שכירות (עמ' 7 שורות 1-3). לדבריו, הוא ביקש מהנתבע, בהזדמנויות שונות, לחתום עימו על חוזה שכירות ולשלם לו דמי מפתח, אבל לא זכורים לו תאריכים בהם הוא פנה אליו (עמ' 9 שורה 8). עוד הוסיף ואמר התובע שהסכסוך בעניין השימוש בחנות החל משנת 1954 אך התביעה הוגשה בשנת 2010 בשל סירובו של הנתבע להסדיר את העניין וניהול סחבת . הימנעותו לגרסתו, מהגשת התביעה מוקדם יותר נבעה מפרסומים של גופים פוליטיים לפיהם נאסר על תושבים ערבים לפנות לבתי משפט ישראליים (ת/1) מחשש שיבולע לו.
7. התובע העיד שהחנות נמצאת בבאב חאלית זית (עמ'  8 שורה 24) אך את מספר הבית לא ידע לומר (עמ' 8 שורה 26). יש כביש אל וואד וכל המתחם באיזור הוא ביחד עם רחוב שניקרא חאלית זית (עמ' 8 שורה 28). במענה לשאלה לפיה חאלית זית זה כביש אחר, השיב התובע שבתקופה של ביצוע רישומים ירדניים, זה היה אותו דבר ורק לאחרונה, היה פיצול של הרחובות (עמ' 8 שורה 30).

8. לעניין חלקו כבעלים בחנות העיד התובע כי מדובר בשיעור של 448 חלקים מתוך 15,200 חלקים (עמ' 8 שורה 33). זכויותיו , לא נרשמו בלשכת רישום מקרקעין בישראל הואיל ולא פנה לטאבו שכן מימלא הוא היה מכיר ברישום הירדני (עמ' 7 שורות 25 , 27 ). מדבריו עולה כי לא היתה מניעה מפנייתו לטאבו , אך הוא לא הלך לבצע רישום (עמ' 9 שורה 32). מסמכיו מהממלכה הירדנית אותנטיים ונכונים לדבריו, אך הוא לא הלך לאשר אותם בפני הקונסול הישראלי, הואיל והיו פוגעים בו בעצם הפניה לבית משפט ישראלי (עמ' 8 שורה 3). ככל שיהא צורך, הא בכול זאת יעשה זאת ויציג את כל הדרוש (עמ' 8 שורה 1) וניתן יהיה בנקל לבדוק ולמצוא שהמסמכים שברשותו אינם מזוייפים (עמ' 7 שורה 29).

9.      נסחי הטאבו הירדניים שהוצגו ע"י התובע בתמיכה לעדותו על בעלותו, לא אומתו בכל דרך שהיא ולו גם בפני הקונסול הישראלי. לא השתכנעתי מעדותו של התובע, כי היתה מניעה מאישור הנסחים כמתחייב בחוק בהיעדר דרישה לפנייה לבית משפט ישראלי לצורך אישור אמיתותם. בנוסף, לא הוכח, כיצד הוסרה המניעה שהיתה לכאורה בפני התובע במשך כיובל שנים, לפנות לבית משפט ללא חשש לחייו ואיפשרה את הגשת התביעה ובה בשעה, נמנע ללא סיבה מאישור הנסחים הירדניים.

10. מסמך רשמי מירדן שהוצא לפני שנת 1967 נהנה מחזקת התקינות השלטונית (תקנה 19 לתקנות הסדרי משפט ומינהל (רציפות הליכים אזרחיים, אכיפת פסקים והכרה במסמכים), תשכ"ט-1968) ויכול לשמש כראייה (ע"א 459/79 הוועד הכללי לכנסת ישראל נ' אל איובי, פ"ד לה(4) 188, 194; ע"א 693/04 כאיד אל קימרי נ' חמיס מוחמד חוסיין אל קימרי  (פורסם בנבו), זאת בכפוף להצגת אישורו של המסמך, כמסמך רשמי שהוצא בירדן. התובע, לא דאג כאמור להצגת נסח ירדני מאושר ולא ניתן לפי הדין, להסתמך על מסמך חוץ אלא בכפוף לעמידה בהוראת סעיף 30 לפקודת הראיות (נוסח משולב) 1971, הקובע:

יפוי-כח או כל מסמך אחר שבכתב שנערכו או שהוצאו במקום שמחוץ לשטח שחל עליו משפט מדינת ישראל, מותר בכל משפט או ענין אזרחיים, ובכפוף לכל סייג מוצדק, להוכיחם באישורם של הצדדים שהוציאום, או בהצהרה שבכתב של אחד מעדי האימות, שנמסרו כנחזה בפני אחד מאלה:

(1)        נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי, וקויימו בכתב חתום בידו ובחותמתו על גבי המסמך או בנספח אליו;

(2)        נוטריון ציבורי, וקויימו בכתב חתום בידו ובחותמתו הנוטריונית ואומתו בכתב בידי נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי ובחותמתו הרשמית על גבי המסמך או בנספח אליו."

11.  מר מוניר חמדי אבו עסאב העיד מבלי שהגיש תצהיר והנתבע, לא התנגד לכך אך העיר שהעד, נכח באולם בעת חקירתו של התובע ( עמ' 10 שורות 4-11). העד מוניר אמר בעדותו שדודו, התובע ( אחי אביו)  והוא עצמו, הם חלק מהבעלים בחנות שהנתבע מחזיק בה. החנות לדבריו, היא אחת מסדרת חנויות במתחם (עמ' 10 שורות 19-24 ) ולפיכך, מי שהוא בעל אחת מתוך 8 החנויות במתחם, הוא גם בעלים של החנות מושא תביעת הפינוי (עמ' 10 שורה 22). הואיל והתובע הוא אחד מבעלי שורת החנויות , כפועל יוצא הוא גם אחד מבעלי החנות (עמ' 10 שורה 34). זאת ועוד, מוניר אישר בעדותו כי הנתבע שילם לו לאורך השנים דמי שכירות, אבל לאחר מות אביו הפסיק לשלם (עמ' 10 שורה 26). לא היה בידי העד לשלול את גרסת הנתבע לפיה היה חוזה שכירות עם אביו המנוח של הנתבע או עם הנתבע, אך באותה מידה לדבריו, יתכן שאין חוזה (עמ' 11 שורות 5-7) .

12. לעניין גביית דמי שכירות מהנתבע ושיעורם,  השיב העד מוניר כי אינו מצוי בדבר מאחר ואחיו הוא מי שאחראי על העניין ויש לו ייפוי כוח לצורך כך (עמ' 11 שורה 14).

13. לעניין מיקום החנות העיד מוניר כי היא ממוקמת בשוק חאנת זית (עמ' 11 שורה 20) וכי לא קיימת 'דרך אל וואלד' במפות וכינויו זה של הרחוב, היה רק בתקופה הירדנית וכיום שמו של הרחוב, 'חב"ד החדש' (עמ' 11 שורה 25).

14. הנתבע העיד מנגד, שהחנות נמצאת בקצה של חאנת אל זית (עמ' 12 שורה 16) ובסדרת החנויות יש 12 חנויות. לעניין הבעלות על החנויות אמר שיש הרבה בעלים והוא עצמו, מכיר רק את הבעלים של החנות בה הוא מחזיק : נאסראדין, למא אלעלמי, תותאח, עבד אל עלאמי, מוסטפא עלאמי, חאג' עלאמי דאגני, עבדול קאדר עלמי, חליל תותא (עמ' 12 שורות 29-30).  לדבריו , יש לו הסכם דמי שכירות עם בעלי החנות משנת 1954 (עמ' 13 שורות 1-3, עותק ההסכם צורף כנספח לתצהירו וראו גם תצהיר תשובות לשאלון ). כל הבעלים של החנות נפטרו, האחרון שבהם הלך לבית עולמו לפני 8 חודשים. לדברי הנתבע, הוא הגיש תילום של חוזה השכירות ולא עותק מקורי, אך בא כוחו שהוא נוטריון, אישר את היותם עותק מקורי (עמ' 13 שורות 11-12).