פסק-דין בתיק ת"א 38192/06

רקע

מונחת לפניי תביעתה של גב' טטלמן מרינה, ילידת 1974 (להלן: "התובעת") לפיצויי נזקיה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה -1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

ביום 29.09.04 נהגה התובעת ברכב מסוג ג'יפ טויוטא בעל מ.ר XXX (להלן: "הרכב") מכפר-נטר לכיוון אזור התעשייה החדש ברמת פולג. בזמנים הרלוונטיים ביטחה מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"  או "מנורה") את הרכב בפוליסת ביטוח חובה. כאשר חצתה התובעת פסי רכבת החוצים את הדרך, פגעה בה רכבת (להלן: "התאונה"). ממקום התאונה פונתה התובעת באמבולנס לבית החולים לניאדו בנתניה ובקבלתה בחדר המיון אובחנה כסובלת מחבלה רב מערכתית. בשל כלל מצבה הרפואי הועברה להמשך טיפול במרכז הרפואי שיבא תל השומר. ביום 30.09.04 בוצע ניתוח לקיבוע שבר בזרועה השמאלית בעזרת מסמר תוך לשדי. ביום 13.10.04 בוצע טיפול ניתוחי לכריתת חוליה C5 והכנסת כלוב ואיחוי חוליות צוואר בעזרת פלטה מתכתית. ביום 25.10.04 הועברה התובעת להמשך טיפול שיקומי למרכז רפואי רעות וביום 06.01.05 שוחחרה לביתה. ביום 26.07.05 אושפזה שנית במחלקה האורטופדית לצורך ניתוח נוסף בזרועה השמאלית בעקבות מצב של חוסר חיבור באזור השבר וביום 29.07.05 שוחררה לביתה.

במהלך חודש ספטמבר 2009, מסרה כב' השופטת מ' שריר הצעה לצדדים כיצד לסיים את התיק בפשרה. בקדם משפט שהתקיים בפניה ביום 16.12.09 מסרה ב"כ התובעת כי התובעת מקבלת את ההצעה. ב"כ הנתבעת מסר שהנתבעת זקוקה להסכמת הרכבת לפשרה וביקש לשלוח הודעת צד ג' לרכבת. הנתבעת הגישה תביעה כנגד החברה שביטחה בזמנים הרלוונטים את הרכבת בטענה לשיפוי בשיעור 50% בגין כל חיוב בו תחויב הנתבעת על פי צו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים) התשס"א - 2001.  ביום 29.04.10 הגיש ב"כ הנתבעת בקשה לאיחוד הדיון. ביום 01.06.10 הורתה סגנית הנשיאה כב' השופטת זהבה אגי על העברת התביעה לאיחוד הדיון בפניי. משלא הגיעו הצדדים להסכמה נקבע התיק לישיבת הוכחות ליום 27.03.11 בו העידו : גב' שירלי יעקב כהן, התובעת, מר סמי כהן ומר אבנר גבאי. ביום 13.06.11 הוגשו סיכומים בכתב מטעם התביעה בתיק 38192/06 וביום 07.08.11 הוגשו הסיכומים מטעם הנתבעת בתיק הנ"ל. ביום 07.08.11 הוגשו סיכומי התובעת בתיק 26784-03-10.

הוגשת סיכומי הנתבעת בתיק זה התעכבה, לאור קבלת אורכה מטעם בית המשפט, בכדי לאפשר מו"מ בין הצדדים.

לבסוף מו"מ זה צלח וביום 10/11/011 הוגש הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד בתיק 26784-03-10.

שאלת החבות

ב"כ הנתבעת המלומד טוען כי הנתבעת פטורה מחבותה לתאונה וזאת מכמה סיבות. ראשית, כיוון שגרסתה של התובעת אודות נסיבות התרחשות התאונה- בשקר יסודה. בהתאם לפסיקה כאשר נפגע או מבוטח בוחר לשקר, גם במקרה בו גרסת השקר כלל לא נחוצה לו - והיה זכאי לפיצויים אם היה מוסר גרסת אמת - פטורה המבטחת מחבות כלפיו. התובעת הועמדה לדין פלילי (ת.ד. 2373/05) ובהכרעת הדין של כב' השופטת א' וישקין בבית משפט לתעבורה בפתח תקוה נדחתה גרסתה של התובעת לפיה בבואה לחצות את פסי הרכבת היא לא ראתה אורות מהבהבים ולא עקפה את המחסום. בית המשפט לתעבורה ציין שגרסת התובעת לא אמינה ומשלא הוגש על פס"ד זה ערעור והוא הפך חלוט התובעת אינה יכולה לכפור באמור בו נוכח הוראת ס' 42 א' לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"ה - 1971. 

ב"כ הנתבעת טען כי התובעת בתצהיר עדותה בתיק דנן ממשיכה ודבקה בגרסתה השקרית שנדחתה במשפט הפלילי בעוד שפרקליטתה טוענת אחרת מגרסת התובעת וטענה בסיכומיה כי אין רלוונטיות בתיק זה המתנהל לפי החוק הפיצויים וכי המשפט הפלילי שנערך לתובעת מעיד רק על רשלנות. ב"כ הנתבעת טוען כי על פי פסיקת בית המשפט העליון פרקליט אינו יכול לטעון כנגד גרסתו העובדתית של לקוחו.

ב"כ התובעת המלומדת הגישה בקשה למחוק מסיכומי הנתבעת את אותם סעיפים המעלים את הטענות הנזכרות לעיל בהיותם הרחבת יריעה או שינוי חזית אסורים. ב"כ התובעת טוענת כי בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת בתיק זה הועלו טענות על כי יש לדחות את התביעה בשל היות התאונה, תאונה במתכוון ו/או בשל נהיגה ללא רישיון נהיגה אולם לאחר שניתן פסק הדין בתיק הפלילי בינואר 2010 לא הגישה הנתבעת בקשה לתיקון כתב ההגנה ולהוסיף את טענתה בדבר שלילת הפיצויים עקב עדות שקר וטענה זו הושמעה לראשונה בשלב הסיכומים ולתביעה לא הייתה כל אפשרות להתגונן בפני טענה זו.

לדידי יש צדק בטענות ב"כ התובעת המלומדת ואכן מדובר בהרחבת חזית אסורה שפגעה בזכות התובעת וב"כ לטעון ולהתגונן בפני טענה זו. טענה זו "נולדה" עם מתן פסה"ד בתיק הפלילי בינואר 2010 וב"כ הנתבעת יכול היה להעלותה קודם לסיכומיו בכתב.

יתירה מזאת גם לגופו של עניין, לדידי, דין הטענה להידחות. סעיף 42 לפקודת הראיות אינו ישים במקרה שבפנינו. בהכרעת הדין הפלילי קבע בית המשפט את שקבע באשר לאמת המשפטית לצורך ההכרעה בתיק שלפניו ולעניין שדובר בו ולעניין זה ראה פסק דינו הטרי של כב' השופט חזי הראל בת"א (הרצליה)  29023-01-10 מדינת ישראל נ' גמאל אבו סארה.

איני רואה כל פגם בעובדה שהתובעת בתיק שבפניי דבקה בגרסתה שהיא האמת העובדתית שלה. גם טענתו של ב"כ הנתבעת על כך שפרקליטתה של התובעת טוענת טענה עובדתית כנגד גרסתה של התובעת איננה מקובלת עלי. אין המדובר במקרה בו ב"כ של התובעת מנסה להציג גרסה עובדתית חדשה לאירוע, דברי ב"כ התובעת יש להם אחיזה בגרסה שהציגה התובעת שכן התובעת טענה כי למיטב זיכרונה מחסום הרכבת היה במצב פתוח וב"כ של התובעת טענה כי גם במקרה שבו ביצעה התובעת עבירת תנועה הרי שעשתה זאת מתוך קלות ראש או רשלנות והדבר אינו יכול לשלול ממנה את הפיצוי עפ"י החוק.  אינני מוצא כל פסול בטענה זו של ב"כ התובעת.

ב"כ הנתבעת המלומד טען עוד שהמדובר ב"תאונה במתכוון" כמשמעותה בחזקה הממעטת המצויה בסיפא סעיף 1 ובסעיף 7(1) לחוק הפיצויים. לטענתו כי כאשר עברה התובעת את המחסום תוך התעלמות מהאורות המהבהבים ומצלילי האזעקה התנהגה באופן יוצא דופן, חריג וקיצוני המעיד לטענתו על כוונת התובעת לפגוע בעצמה וזאת על פי הכלל הידוע ש"אדם מתכוון לתוצאות מעשיו". בנוסף טען ב"כ הנתבעת כי בגיליון הטיפול שנכתב בסמוך לקרות התאונה נכתב כי התובעת מסרה שלא היה בכוונותיה לפגוע בעצמה בשום אופן. ב"כ הנתבעת מוצא בכך תמיכה שאופן התאונה העלה מיד חשד לניסיון התאבדות שאם לא כן  לא הייתה נשאלת שאלה כה בלתי שגרתית באירוע של תאונת דרכים. ב"כ התובעת המלומדת טענה כי התובעת לא ניסתה להתאבד וכי טענתו של ב"כ הנתבעת נטענת ללא כל ראיה לביסוס הטענה. ב"כ התובעת טענה כי על פי הפסיקה כאשר נתבעת מבקשת להוכיח כי מדובר מתאונה במתכוון רמת ההוכחה הנדרשת היא גבוהה ביותר, וכי במקרה דנן לא רק שאין ראיה לכך אלא יש ראיות למכביר המוכיחות את ההיפך. ב"כ התובעת טוענת כי בבדיקה הפסיכיאטרית שנערכה לתובעת כאשר הגיעה לבית החולים נכתב "אין עדות לפסיכופתולוגיה או לניסיון אובדני". ב"כ התובעת טוענת כי מדובר בבדיקה אותנטית מאחר והיא בוצעה בסמוך לאחר התאונה. עוד טענה ב"כ התובעת כי הטענה שהתובעת ניסתה לשים קץ לחייה משוללת כל היגיון שכן בקרות התאונה התובעת הייתה בחורה צעירה שכל עתידה לפניה, עבדה בעבודה מכניסה, שכרה דירה, היו לה חברים רבים ובנוסף כחודש לפני תאונה חזרה התובעת מחופשה בת שבועיים בחו"ל. עוד טענה ב"כ התובעת כי על פי הפסיקה והספרות הכוונה הדרושה בכדי לגרום לדחיית תביעה בטענה של תאונה במתכוון היא כוונה של ממש העולה כדי מזימה ואין די בהוכחת רשלנות או פזיזות.

לדידי, מדיניות שיפוטית ראויה חותרת לפירוש דווקני ומצמצם של "הכוונה" הנדרשת. (ראה ת"א (מחוזי ב"ש) 874/84 כלל חברה לביטוח נ' חזן פ"מ תשמ"ח חלק א' עמ' 208 בו דובר על נהג מונית שנהג בפראות לגם אלכוהול איבד את השליטה ברכב וגרם לתאונה קטלנית וכן ראה בע"א 8313/06 ג'יה אברהם ואי' נ' מגדל חברה לביטוח(פורסם בנבו).

סבורני כי בנסיבות המקרה דנן לא הוכח כי מתקיימת כוונה השוללת את תחולת החוק על פי ההגדרה שבסעיף 1 או השוללת את הזכאות שבסעיף 7(1).

התובעת נבדקה מיד לאחר התאונה ע"י פסיכיאטר שקבע באופן ברור כי לא מצא עדות לניסיון אובדני. מדובר במסקנה של מומחה שאין לו כל נגיעה או עניין בדבר שניתנה בסמוך לקרות התאונה ככל שניתן. כנגד דברי הפסיכיאטר ועדותה האמינה של התובעת עומדים טיעוני ב"כ הנתבעת שמתבססים על היגיון או חשד כזה או אחר ללא ראיות של ממש. אני דוחה את הטענה כי עסקינן במקרה בו מתקיימת החזקה הממעטת של "תאונה במתכוון".

לאור כל האמור לעיל אני קובע שהנתבעת חבה בפיצוי נזקי התובעת בגין תאונת הדרכים שנגרמה לה כמשמעותה על פי חוק הפיצויים.

הנכות הרפואית