לפניי תביעה לתשלום פיצוי בסכום של 60,000 ש"ח, המבוססת על עילת לשון הרע, על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "
החוק").
התובע, אשר במועדים הרלוונטיים כיהן בתפקידים ציבוריים מספר (ממונה על המועצה הדתית ערד, סגן ראש המועצה הדתית אשדוד, גזבר המועצה הדתית אשדוד) טוען כי הנתבע, אשר הוא רב לעדה האתיופית במועצה הדתית ערד, פרסום ארבעה פרסומים פוגעים, המהווים עוולת לשון הרע, על פי החוק.
כתב התביעה
בכתב התביעה מפרט התובע את ארבעת הפרסומים האמורים:
פרסום שעניינו הפחתת השכר
נטען, כי בישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת (להלן:
"ועדת העלייה"), שהתקיימה ביום 31.10.05, אמר הנתבע, כי התובע, בתור הממונה על המועצה הדתית ערד, הפחית דווקא משכרו של הנתבע מכל העובדים, תוך שהנתבע ידע כי הניכוי לא בוצע ע"י התובע, אלא שנה לפני תחילת כהונתו של האחרון.
פרסום שעניינו אי העברת כספי התובע שהתקבלו ממשרד ראש הממשלה
נטען, כי בישיבה האמורה, אמר הנתבע, כי משרד ראש הממשלה העביר למועצה הדתית ערד כסף עבור קייסים וכסף זה נעלם וזאת באשמתו של התובע וכי התובע מצא קורבן בדמות התובע והקייסים ומתוך
"מגמתיות של אנשים שלא רוצים אותנו פה".
טענת התובע היא, כי הנתבע ידע כי הכספים עוקלו על-ידי גורמים שונים, ביניהם תובעת שתבעה את המועצה הדתית וכי התובע פעל לביטול העיקולים, כך שלאחר מכן הכספים הועברו לתעודתם. נטען, כי כל עובדי המועצה הדתית לא קיבלו את מלוא השכר ודבריו של הנתבע יצרו את הרושם כאילו הייתה התנכלות אישית של התובע כלפי הנתבע.
פרסום שעניינו האמירות
"בטלן, לא שירת בצבא, לא כלום"
נטען בכתב התביעה, כי באותה הישיבה אמר הנתבע על התובע שהוא
"אדם בטלן, שלא שירת בצבא, לא כלום, בא ונותנים לו גיבוי ממשרד ראש הממשלה". התובע טוען, כי הוא סגן אלוף במילואים, בעל רקע מכובד במגזר הציבורי ובפרטי, הפועל ימים ולילות למען הציבור.
פרסום שעניינו נעילת חדרו של הנתבע
טוען התובע, כי בישיבת ועדת העלייה מיום 12.6.06 אמר הנתבע, שהתובע נעל את חדרו של הנתבע במועצה הדתית, בשעה שידע כי חדרו אינו נעול וכי המפתח אינו בידי התובע ומעולם לא היה בידו.
יש לציין, כי התובע טען שהנתבע ממשיך במסכת דברי השמצה, במכתבים ובפרסומים בעיתונות, אך הדברים לא פורטו כדבעי, לא הוצגו ראיות של ממש ובהתייחס לפרסומים אלה, דין התביעה להידחות.
טענת התובע, כי בפרסומים האמורים ביצע הנתבע עוולה של לשון הרע על פי החוק, והפגיעה אשר נפגע התובע היא חמורה והיא נוגעת לשמו הטוב ובמשרתו הציבורית. עוד טוען התובע, כי פנה אל הנתבע, הן בעל-פה והן בכתב ודרש התנצלות, אך הנתבע התעלם מדרישות אלה.
מוסיף התובע וטוען, כי פרסום שקריו של הנתבע ברבים היו במטרה להשפילו ונועדו להגיע לאוזני כל המשתתפים בוועדה ולציבור הרחב. כן נטען, כי לנתבע לא עומדות ההגנות שבחוק, שכן דבריו של הנתבע לא היו אמת, הנתבע ידע על הנזק שגרם וזאת הייתה כוונתו. הפרסום לא נועד להגן על הנתבע ולא הייתה כל חובה עליו לפרסם המידע השקרי, הפרסום לא היה בגדר הבעת דעה אלא האשמה בוטה ובלתי מבוססת, הנתבע ידע כי סיפוריו שקריים.
כתב הגנה
כתב ההגנה פותח בהתייחסות לזעקתם של הרבנים והקייסים מן העדה האתיופית, אשר חשפו, על-פי הנטען, קיפוח ובעקבות כך הם נתונים לאיומים, הטרדות והתנכלויות, אלימות פיזית, הכפשת שמם הטוב וכיו"ב, והכל על-פי הנטען בכתב ההגנה. נטען, כי התובענה אינה מועילה לתחושה זו של מנהיגי העדה וכי ראוי היה שהסכסוך יידון במקום אחר ולא בבית המשפט. בעניין זה, לא למותר לציין, כי הן על-ידי והן על-ידי קודמתי בדין בתיק זה, כב' השופטת נצר, נעשו מאמצים רבים להביא את הצדדים לידי הבנה, אך למרבה הצער, הדבר לא עלה בידי בית המשפט ומכאן הצורך במתן פסק-דין זה.
טוען הנתבע, כי התובע נמנע מלהביא את העותק המלא של הפרוטוקולים של ועדת הקליטה של הכנסת ואחד מהם צורף לכתב ההגנה. הנתבע טוען, כי אמת דיבר כאשר אמר בועדת הקליטה של הכנסת כי שכרו קוצץ בתקופת כהונתו של התובע. הוא טוען, כי הנתבע התכוון לא רק לעצמו, אלא לבעיה כללית וכי הנתבע אמר במפורש שהניכויים בוצעו גם לפני כהונתו של התובע.