פסק-דין בתיק ת"א 27380-12-10

הצדדים ותמצית המחלוקת

התובעת מס' 1 (להלן " רוקיה"), ילידת שנת 1943, אלמנה ערירית בעת הגשת התביעה, הינה דודתן של התובעת מס' 2 ושל הנתבעת מס' 1. הנתבע מס' 2 הוא בעלה של הנתבעת מס' 1.

בתביעה מבקשת רוקיה כי הנתבעים ישיבו לה עשרה צמידים שהיא מסרה לידיהם לשמירה בלבד, ולחלופין שישלמו לה את ערך הצמידים וכן פיצוי עבור עוגמת הנפש שגרמו לה עקב אי השבת הצמידים.

התובעת מס' 2 צורפה כתובעת נוספת בכתב התביעה המתוקן שהוגש, כאשר על פי הנטען רוקיה החליטה להעביר לה אל כל זכויותיה ונכסיה, לרבות הצמידים, וזאת כגמול על הטיפול המסור שהעניקה לרוקיה מאז שזו חלתה.

הנתבעים מכחישים מכל וכל כי רוקיה מסרה להם צמידים.

ביום 20.8.2011, לאחר הגשת התביעה ולאחר שרוקיה העידה בבית המשפט, היא נפטרה והלכה לבית עולמה.

טענות התובעות

על פי הנטען בכתב התביעה, רוקיה רכשה לפני כחמישים שנה עשרה צמידי זהב. בשנת 2010 חלתה רוקיה במחלה קשה. בחודש ספטמבר 2010, לקראת חג שבירת הצום ("עיד אל פיטר") שבתום חודש הרמדאן, ביקרו הנתבעים את רוקיה בביתה. רוקיה, שנתנה אמון בנתבעים, החליטה להפקיד בידיהם את הצמידים, וזאת נוכח מחלתה ולאחר שנמסר לה שקרוב משפחה אחר שלה מתכנן לגנוב אותם ממנה בעת שתאושפז בבית החולים. רוקיה סיכמה עם הנתבעים כי הם ישמרו עבורה על הצמידים עד שתבקשם בחזרה לידיה. לאחר כחודשיים, חשה רוקיה שמצבה הבריאותי השתפר וביקשה מן הנתבעים שישיבו לידיה את הצמידים. אלא שבאופן מפתיע, החלו הנתבעים להתחמק ממנה, לא ענו לטלפון ונמנעו מלפגוש אותה. רוקיה ניסתה לערב מספר בני משפחה מכובדים על מנת שיסייעו בהשבת הצמידים לידיה, אך גם מאמצים אלה לא הניבו פרי ועד היום הצמידים לא הוחזרו על ידי הנתבעים. הנתבע מס' 2 אף איים על רוקיה שיהרוג אותה אם היא תגיע לכפרו לדרוש את הצמידים.

טענות הנתבעים

הנתבעים מכחישים באופן גורף את טענות התובעות. על פי הנטען בכתב ההגנה, הנתבעים לא ידעו שלרוקיה יש 10 צמידי זהב, נושא זה מעולם לא עלה בשיחה כלשהי עמה, הם מעולם לא קיבלו מרוקיה צמידים, הם לא מחזיקים בצמידים, הם לא דיברו עם מכובדים בעניין הצמידים ולא איימו על רוקיה.

העדויות והראיות שהובאו לבית המשפט

התובעות הגישו תצהירי עדות ראשית מפורטים לגבי האירועים נשוא כתב התביעה, וזאת הן ביחס לתיאור הצמידים ורכישתם על ידי רוקיה, הן ביחס למעמד מסירת הצמידים לנתבעים והן ביחס לנסיונות שלא צלחו להשבת הצמידים לרוקיה. כמו כן הגישו התובעות תצהירים של מספר עדים שלקחו חלק במגעים שנוהלו עם הנתבעים ועם הוריהם לשם פתרון הסכסוך עובר להגשת התביעה.

הנתבעים, מנגד, הסתמכו על התצהירים שהגישו במסגרת הדיון בסעד הזמני כתצהירי עדות ראשית מטעמם. בתצהירים תמציתיים אלה חזרו הנתבעים על הכחשתם הכללית של כל טענות התובעות וטענו כי הם נהגו לבקר את רוקיה, שגרה רחוק ממקום מגוריהם, רק לעיתים רחוקות וכי הם לא קיבלו ממנה תכשיטים או כל דבר אחר ומעולם לא דיברו עם אנשים על העניין. לטענתם, מדובר בעניין חסר תשתית ובסיס ש"מבוסס על סיפורים" שאך פוגעים בכבודם ובמעמדם.

אקדים אחרית לראשית ואומר כבר עתה, כי נתתי אמון מלא בעדותה של רוקיה בפני. התרשמתי כי מדובר בעדות מהימנה, כנה, מפורטת, עקבית ואמיתית. כן התרשמתי מצלילות דעתה ומזכרונה התקין של רוקיה. לא ניכר כלל בעדותה, ולו רמז, כי היא סובלת מבעיית זיכרון או מבעיה קוגניטיבית אחרת שיש בה כדי לפגוע במהימנות הדברים עליהם העידה, או כי היא "מספרת סיפורים", כפי שטענו הנתבעים על רקע גילה המתקדם של רוקיה ומחלתה הקשה.

אדרבה, העדפתי באופן  ברור את עדותה של רוקיה על פני עדותם של הנתבעים, שהסתפקו באופן לקוני, קר ולא משכנע בטענה הגורפת שלא היו דברים מעולם.

עתה, אגש לניתוח הראיות לפרטיהן ולקביעת הממצאים העובדתיים:

רוקיה הוכיחה כי אכן היו בבעלותה עשרה צמידי זהב

על פי הנטען בתצהיר רוקיה, מדובר בחמישה צמידים מזהב צהוב 21 קרט אותם רכשה בנצרת תמורת 2,500 ל"י ועוד 5 צמידים שרכשה בג'נין תמורת 4,000 ש"ח לצמיד, כאשר משקלו של כל צמיד 75 גרם. טענות אלה לא נסתרו בעדותה של רוקיה בבית המשפט (למעט עניין משקל הצמידים אליו אדרש בהמשך), כאשר על פי עדותה, במשך כל השנים היא ענדה את הצמידים על ידיה, עד שמסרה אותם לנתבעים (עמ' 9 שורות 19-29 לפרוטוקול).

רוקיה הגישה צילומים שלה משנים עברו, בהם ניתן להבחין בצמידי הזהב שענדה על ידיה ( ת/1-ת/3), כאשר על פי עדותה אלה הצמידים שהיא נתנה לנתבעים (עמ' 15 שורות 19-20 לפרוטוקול). הטענה שדובר בסה"כ ב- 10 צמידים לא נסתרה והיא מתיישבת עם הנצפה בתמונות.