מבוא
1. התובע מס' 1, (להלן:
"התובע"),יליד 26.1.1937, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 2.9.2009 בהיותו הולך רגל. הנתבע מס' 1 נהג ברכב הפוגע והנתבעת מס' 2 היא מבטחת הרכב בביטוח חובה. אין מחלוקת באשר לחבות הנתבעים, והדיון התמקד בשומת הפיצוי המגיע לתובעים: התובע ואשתו, התובעת מס' 2 (להלן:
"התובעת" או
"אשת התובע").
2. הפגיעה בתובע לא הייתה קלה: הוא היה בתרדמת לפרק זמן ממושך, שהה באשפוז בבית החולים מיום התאונה ועד ליום 11.11.2009, ולאחר מכן אושפז במוסד "רעות" (להלן:
"רעות") עד ששוחרר לביתו ביום 10.5.2010. אף לאחר חזרתו הביתה סבל התובע מפגיעה קוגניטיבית, מנטלית והתנהגותית קשה.
חוות הדעת הרפואית
3. פרופ' אברהם רפפורט מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה. הוא מתאר בחוות הדעת שערך את תולדות התובע, ממצאי הבדיקה וכן ממצאי בדיקות עזר. בפרק הדיון כותב המומחה כי התובע היה נתון בתרדמת ממושכת (מעל 40 יום) ונפגע פגיעה מוחית קשה. כן הוא מציין כי התובע היה מאושפז משך 8 חודשים בבית החולים תל השומר ובמוסד רעות. בתיאור מצבו כיום מתאר המומחה, כי התובע הינו עצמאי לעמידה, הליכה, תזונה ונשימה ומסוגל להבין ולבטא מלים והוראות פשוטות. עם זאת, כך נכתב, אין לתובע יכולת שליטה בסוגרים והוא מוגבל בפעולות יומיומיות כגון הלבשה, תכנון ההיגיינה, קניית מזון, עצמאות ברחוב ופעולות ניהול כספים בסיסית. המומחה הוסיף כי הפגיעה שנותרה הינה הפגיעה הקוגניטיבית - מנטאלית - התנהגותית, וכי עוצמת הפגיעה מגיעה עד כדי כך שאינו זוכר את כל שמות בניו, תעסוקתם, מקום מגוריהם אף לא את פרטיה של המטפלת שנמצאת אתו באופן תמידי. אין לתובע התמצאות בזמן ובאקטואליה היומיומית או תובנה של חומרת מצבו. עוד נכתב כי אין לתובע זיכרון יעיל, אין לו הבנה של קריאה וכתיבה והוא אינו יכול להחליט שום החלטה בנוגע לאורח חיים, עיסוק, כספים, קניות וכו'.
4. הנכות שקבע המומחה עומדת על 100% לפי סעיף 29(7)(ב)2 לתוספת הראשונה לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956. באשר לתחזית לעתיד, כתב המומחה כי המצב סטטי ולא צפוי שיפור אלא החמרה עקב הפגיעה המוחית הנרחבת. כן עלולה להתפתח גם אפילפסיה פוסט טראומטית. התובע, כך נכתב, זקוק להשגה על ידי מלווה ועזרה ב-BADL - Basic Activities of Daily Living.
5. בתשובות שנתן המומחה לשאלות הבהרה ששיגרו אליו הנתבעים ציין המומחה כי יכולים להתפתח אצל התובע סיבוכים שונים ובהם פצעי לחץ, נפילות חוזרות, זיהומים בדרכי השתן ובדרכי הנשימה, איחורים בהבחנות וטיפול לא מתאים. עם זאת, בשל ההשגחה והטיפול שניתנים לתובע המומחה העריך כי ניתן למנוע את הסיבוכים או לטפל בהם וכי הפגיעה המוחית אינה בהכרח גורם מקצר חיים.
6. המומחה זומן על ידי הנתבעים לחקירה על חוות דעתו אך אלה ויתרו בסופו של דבר על התייצבותו והסתפקו במשלוח שאלות הבהרה נוספות שעניינן הקיצור בתוחלת החיים. במסגרת השאלות הופנה המומחה, בין היתר, לספרו של זסלר על נפגעי ראש ולפרק שבו שעוסק בקיצור תוחלת החיים. בעמוד 253 לספר מופיעה טבלה שאליה התבקש המומחה להתייחס וממנה ניתן ללמוד על קיצור ממוצע בתוחלת החיים של 4.5 שנים לנפגעי ראש במצבו של התובע. המומחה התבקש להסכים כי זה הקיצור הצפוי בתוחלת חיי התובע.
7. בתשובותיו התייחס המומחה לספרות שאליה הופנה אך ציין כי במקרה של התובע קיימים שיקולים נוספים התומכים בעמדתו: מצב סוציואקונומי, השכלתי ותעסוקתי - הנקשרים לכך שהתובע עבד והיה עצמאי עד לתאונה וגר עם אשתו; העסקת מטפלת צמודה למשך 24 שעות; והעובדה כי אין מבחינת התובע בעיה גאוגרפית של הגעה למרפאות, מכונים ובתי חולים. דעתו של המומחה היא כי כל אלה מהווים פרמטר חיובי לאריכות ימים. אשר לאפשרות של התפתחות אפילפסיה פוסט טראומטית סבור המומחה כי יכול והתובע יזדקק לבדיקות שונות, אולם קיימים טיפולים תרופתיים טובים מאוד למניעת התקפים כפיוניים. כך גם באשר לזיהום או אבנים בדרכי השתן. עמדת המומחה באשר לאפשרות התפתחות פצעי לחץ או גירוי עורי בשל כך שהתובע אינו שולט בסוגרים היא כי מאחר והאיש נייד, עומד והולך ויש לו עזרה גדולה להכוונה וביקורת הגיינית הסיכון לבעיות עור נמוך מאוד. בהתחשב בכל הפרמטרים שציין העריך המומחה כי תוחלת החיים של התובע תתקצר באופן מינורי.
8. הנתבעים מבקשים לקבוע כי תוחלת חייו של התובע קצרה מזו הקבועה בטבלאות הסטטיסטיות - כ- 11 שנים - והם סבורים כי לנוכח דברי המומחה בתשובותיו וכן נוכח האמור בספרות הרפואית שצרפו לשאלות ששלחו למומחה שיש להעמידה על שש שנים לכל היותר. בהקשר זה מבקשים הנתבעים לפרש את הדברים שכתב המומחה תוך הסתייעות בקטע מאותו ספר. הם למדים כי הקיצור שהוערך שם לנפגעי ראש במצבו של התובע עומד על יותר מארבע שנים ומכאן מסקנתם.
9. התובעים טוענים כי אין מקום להפחתה בתוחלת החיים ובכל מקרה המדובר בהפחתה בשיעור שלא יעלה על 5%. בהקשר זה טען בא כוח התובעים כי הקטע מתוך הספר שהביאו הנתבעים אינו מלמד את שנטען על ידם. אותה טבלה המתארת את הקיצור דנה בנפגעים בגילאי 10-50 ולא בנפגעים מבוגרים כמו התובע, ועיון בה מלמד כי ככל שאדם צעיר יותר הפער בין תוחלת החיים המקוצרת לתוחלת החיים של אדם בריא גדול יותר. מכאן הם מסיקים כי אין ללמוד מנתונים אלה לענייננו, אלא כי הקיצור הוא לכל היותר בסביבות 5% מתוחלת החיים שנקבעה - דהיינו מספר חודשים.
10. קביעת תוחלת קיצור תוחלת החיים מעוררת קושי ומחלוקות (ע"א 2099,2191/94
ציון חיימס נ' איילון חברה לביטוח, פ"ד נא (1) 529, 534 (1997)). התייחס לכך כב' השופט (כתוארו אז) א' ריבלין:
"סוגיית קיצור תוחלת החיים. סוגיה זו - קשה היא. קשה היא במישור העקרוני, וקשה היא גם במישור היישומי. תחושה של אי-נוחות מלווה את העיסוק במועד פטירתו הצפוי של אדם, אי-נוחות בשל מהות העניין וגם בשל היומרה-לכאורה הטמונה בכך. את מועד פטירתו של אדם - אדם בריא ואדם שנפגע בגופו - איש אינו יכול לחזות. אכן, "כל המצוי בנושא זה של קביעת קיצור תוחלת חיים, יודע עד כמה קיים קושי לקבוע זאת, ועד כמה חלוקות הדעות בנושא זה בין המומחים השונים"... יחד עם זאת, כפי שהדבר נעשה לא אחת בדיני הפיצויים, העוסקים תכופות בעתיד וממילא - בתחזיות והשערות, גם בהקשר זה עשוי בית המשפט לקבוע ממצא, ובלבד שהובאו בפניו חוות-דעת מתאימות. אלה - חוות-הדעת - עשויות להתבסס גם על נתונים סטטיסטיים באשר להשפעתה של פגיעה או מחלה מסוימת על תוחלת החיים - ובל נשכח כי תוחלת החיים של אדם בריא נקבעת אף היא על-בסיס נתונים סטטיסטיים ... למותר לציין - הממצא הנקבע בכגון דא על-ידי בית המשפט נועד כדי לשמש בסיס לחישוב, הא ותו לא."
(ע"א 10842/02
ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' הגר סייג, פסקה 5, (20.9.2006))
11. עיון בנתונים המופיעים בספרות שאליה הפנו הנתבעים מעלה כי אין המדובר במסקנה חד משמעית, והדגשים שציין בא כוח התובעים אכן נראים בעלי משמעות. המחקר אינו עוסק בנפגעים בגילו של התובע אלא בנפגעים בגילאים 10-50, ונוכח הירידה שיש באחוז הקיצור בין נפגעים צעירים לבין נפגעים מבוגרים יותר לא מן הנמנע כי הנתון המתייחס לנפגע בגילו של התובע שונה. זאת ועוד, להבדיל מהנתונים הסטטיסטיים - לפני חוות דעת של מומחה המתייחסת לתובע ובוחנת אותו על רקע הטיפול שניתן לו, והעזרה אותה הוא מקבל מאשתו והמטפלת. בהתייחס לנתונים פרטניים אלו, הפרוגנוזה צפויה להיות טובה יותר ולכן אין להניח קיצור כמו זה שנטען על ידי הנתבעים. מנגד איני סבור כי יש להתעלם מכך שגם לשיטתו של המומחה צפוי קיצור צנוע -modest reduction - בתוחלת החיים ועל דרך של אומדנה אני מעריך אותו בקיצור של כ- 15% מתוחלת החיים הצפויה באופן שבו תוחלת חיי התובע תעמוד על תשע שנים וחצי (מקדם היוון - 100).
12. מכאן שנקודת המוצא לחישוב ראשי הנזק השונים בפסק הדין היא כי חוות הדעת הרפואית בתחום הנוירולוגי קובעת נכות של 100% וכי תוחלת החיים הצפויה לתובע עומדת על תשע שנים וחצי.
ההשלכה התפקודית של הנכות
13. התובעת כותבת בתצהיר העדות הראשית שהגישה בשם התובעים, כי עובר לתאונה תפקד התובע באופן מלא, היה בעל תחומי עניין מגוונים ובהם גרפולוגיה ורפלקסולוגיה, התעניין במוזיקה קלאסית ועסק בכתיבת ספר. לאחר התאונה, שהסבה כאמור פגיעה לא קלה, שהה התובע בבית החולים וברעות והוא שוחרר משיקום בחודש מאי 2010. לדברי התובעת כאשר שוחרר היה ערני וביצע פעולות פשוטות אך עדיין היה פסיבי וללא יוזמה, תוקפני לעתים וכן סבל מאי שקט מוטורי. הוא לא שלט על הסוגרים, נזקק לטיטולים ולעזרה צמודה והתנייד בכיסא גלגלים.
14. העדה מוסיפה בתצהיר כי במהלך התקופה הראשונה בבית שמה לב שהתובע אינו מתמצא בנעשה, שוכח דברים שקרו לו, לא זוכר את שמות הילדים והנכדים ואת שם המטפלת. בעדותה התייחסה לתפקודו היום וערכה הבחנה בין התפקוד הפיזי לבין התפקוד המנטלי. לדבריה "בזכות כל מה שאני עשיתי בשבילו, וכל מה שעשינו עם טיפולים, הוא היום מתפקד. הראש לא מתפקד, הוא לא מזהה את הבנים שלו ואת הנכדים, אבל בגוף הוא מתפקד"(עמ' 37, ש' 9-11).