לפניי תביעה שעניינה הפרה נטענת של חוזה לביצוע עבודות קבלניות.
מוסכמות -
1. התובעת, נופית ייזום והשקעות בע"מ (להלן: "
התובעת"), הינה חברה העוסקת בעבודות תשתית. התובעת נמצאת בניהולו ובבעלותו של מר משה בן רחמים (להלן: "
משה"), אשר מנהל ומחזיק בחברה קבלנית נוספת בשם בן רחמים שלמה ובניו בע"מ (להלן: "
בן רחמים").
2. הנתבעת, סולל בונה פיתוח וכבישים בע"מ (להלן: "
הנתבעת"), עוסקת בבניה ותשתיות.
3. חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ (להלן: "
המזמין") ביקשה להכשיר שטח שבאחריותה לאחסון מכולות בתחום נמל חיפה (להלן: "
הפרויקט"). לצורך ביצוע הפרויקט התקשר המזמין עם הנתבעת כקבלן ראשי (בחוזה מיום 8/1/2007, לאחר הליכי מכרז בסוף שנת 2006).
4. אין חולק כי בחודש ינואר 2007 הנתבעת פנתה אל בן רחמים וביקשה שתשמש כקבלן משנה לביצוע עבודות תשתית החשמל והתקשורת בפרויקט (להלן: "
העבודות"). אין אף חולק כי בשלב מסוים הוצע שהתובעת תבצע את העבודות במקום בן רחמים - ואף מוסכם כי בסופם של המהלכים אשר ידונו בהרחבה בהמשך - בן רחמים והתובעת לא ביצעו את העבודות (והן בוצעו על ידי קבלן משנה אחר של הנתבעת).
5. עד כאן המוסכמות.
תמצית עמדות הצדדים -
6.
התובעת טוענת כי בין הצדדים (התובעת והנתבעת) נכרת חוזה מחייב לביצוע העבודות וכי בהסתמך על אותו חוזה היא החלה בביצוע העבודות. בתמיכה לטענתה זו מפנה התובעת למסמכים מסויימים, טוענת לחוזה בעל-פה ולחוזה בהתנהגות. לטענתה, בשלב מסוים, ביקשה הנתבעת לחזור בה מההסכמות שהיו בין הצדדים לגבי התמורה החוזית וכיון שהתובעת לא הסכימה לשנות מהמוסכם, הפרה הנתבעת את החוזה וסיימה את ההתקשרות בין השתיים. התובעת עוד טוענת כי הנתבעת ככל הנראה רצתה להעביר את העבודות לקבלן משנה אחר ולכן שאפה להתנער ממחויבויותיה כלפי התובעת, ומוסיפה כי הנתבעת אף ניסתה לתרץ את הפרת החוזה בכך שהתובעת אינה קבלן רשום בהתאם לחוק חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, התשכ"ט-1969 (להלן: "
חוק רישום קבלנים"). התובעת מעלה טענות נוספות לגבי התנהלות הנתבעת במהלך התקופה החוזית - אשר עולות לשיטתה כדי חוסר תום לב בביצוע. לחילופין טוענת התובעת, כי אף אם אין חוזה מחייב בין הצדדים, אזי שהנתבעת ניהלה את המו"מ לקראת הכריתה בחוסר תום לב. היות והתובעת לא ביצעה את העבודות, בכתב התביעה המקורי היא עתרה לפיצוי בראשי הנזק הבאים: (א) פיצוי עקב עיכוב בהתחלת העבודות - 30,000 ש"ח; (ב) אובדן הכנסה צפוי - 600,000 ש"ח; ו-(ג) פיצוי בגין פגיעה במוניטין - 800,000 ש"ח. התביעה המקורית הועמדה אם כך על סך של 1,430,000 ש"ח, אך מאחר ולא התקבל פטור מתשלום אגרה כפי שהתבקש, הוגש כתב תביעה מתוקן בסכום 450,000 ש"ח, מטעמי אגרה.
7.
הנתבעת מכחישה את מכלול הטענות. הנתבעת מסבירה כי היתה כוונה להתקשר עם בן רחמים אך כי הדבר לא התאפשר בשל מצבה הכלכלי הקשה ועיקולים שרבצו על נכסיה (אשר מנעו הצגת ערבויות והקשו על רכישת חומרי הגלם). לכן, נעשה ניסיון להתקשר עם התובעת במקום עם בן רחמים (ויוזכר כי שתיהן חברות בבעלות ובניהול משה). דא עקא, שנסיון זה לא צלח, בשל שהתובעת אינה קבלן רשום ובשל שהמזמין לא אישר לנתבעת להתקשר עם התובעת. בשל כך, לטענת הנתבעת, לא ניתן היה למסור את העבודות לידי התובעת והן נמסרו לקבלן אחר. הנתבעת ממשיכה ומסבירה כי התובעת ידעה בכל העת כי זהו המצב וידעה שעד אשר לא ינתן אישור המזמין - לא יחתם חוזה. הנתבעת ממשיכה ומסבירה כי אכן הועברו לתובעת מסמכים הקשורים לביצוע העבודות, כולל תוכניות וטיוטות של חוזים, אך אין ללמוד מהם על קיומו של חוזה בין הצדדים, אלא רק על ניהול משא ומתן שלא צלח. ממשיכה וטוענת הנתבעת כי יתכן והתובעת הגיעה לאתר בו העבודות היו אמורות להתבצע, אך היא לא החלה בביצוען וכי לא נגרמו לה כל נזקי הסתמכות כנטען. בנוסף, מוכחשים ראשי הנזק הנתבעים ושיעורם.
מסכת הראיות -
8. מטעם התביעה העידו הבאים: משה (לגבי תצהירו
ת/1); מר שרון בן רחמים, בנו של משה אשר שימש אחד מהמנהלים מטעמו (להלן: "
שרון", לגבי תצהירו
ת/4); מר עמר כעבייה, מפעיל מחפרון אצל התובעת (להלן: "
עמר", לגבי תצהירו
ת/5); מר עלי כעבייה, מנהל העבודה מטעם התובעת ואביו של עמר (להלן: "
עלי", לגבי תצהירו
ת/6); ומר מנחם אונגר, רואה החשבון של התובעת (להלן: "
אונגר"). ארבעת העדים הראשונים יכונו בשמם הפרטי בשל שם המשפחה הזהה של חלקם.
9. מטעם ההגנה העידו: מר אהרון מלכה, מנהל העבודה מטעם הנתבעת (להלן: "
מלכה", לגבי תצהירו
נ/2); מר מרק פיק, מנהל הפרויקט מטעם הנתבעת (להלן: "
פיק", לגבי תצהירו
נ/4); ומר משה בן נחום, מנהל איזור מרכז וצפון של הנתבעת (להלן: "
בן נחום", לגבי תצהירו
נ/6).
10. בנוסף, הוגשו לעיוני מסמכים רלבנטיים.
דיון והכרעה -
11. לאחר בחינת התשתית הראייתית ושקילת טענות הצדדים - מסקנתי היא כי לא הוכח שנכרת חוזה מחייב בין הצדדים ולכן לא הוכחה הפרת חוזה מצד הנתבעת. שוכנעתי שאכן היה מאמץ מצד הנתבעת להתקשר עם בן רחמים ולאחר מכן עם התובעת - אך הדבר לא הסתייע וכי אין לראות את הנתבעת כמי שניסתה "להתחמק" מהתקשרות מחייבת. עוד מצאתי שהתנהלות הצדדים בפרק הזמן הרלבנטי לוותה באי בהירות באשר לסטטוס של היחסים ביניהם וכי לתובעת נגרמו עקב כך נזקי הסתמכות בשיעור מתון. אינני סבורה כי יש לייחס לנתבעת חוסר תום לב לגבי תקופה זו - אלא רשלנות ואדישות מסויימת ולכן יש לחייב את הנתבעת לשאת בחלק מנזקי ההסתמכות שנגרמו לתובעת בתקופה בה המתינו הצדדים לראות אם ינתן אישור לגבי ההתקשרות. בהתאם,
התביעה מתקבלת בחלקה הקטן - והכל מהטעמים שיפורטו להלן.
האם המסמכים שהוחלפו בין הצדדים מהווים "חוזה" ?
12. טרם תחילת הדיון יובהר שוב כי
אין חוזה חתום "מסודר" בין הצדדים ועל כך אין חולק. אומר כבר בשלב הזה כי עובדה זו כשלעצמה מהווה קושי ראשוני משמעותי מלפני התובעת, שעה שעסקינן בשתי חברות גדולות, בפרויקט בסדר גודל שכזה, במזמין כגון חברת נמלי ישראל, בחוזים שיש לאשר וליישם בעקבות מכרז וכו'. קצת קשה לקבל עקרונית טענה לפיה עבודות בהיקף שכזה תתבצענה ללא חוזה "רשמי", שנחתם על ידי שני הצדדים בהתאם לתקנוני החברה הרלבנטים (חותמת וחתימה או שתיים של האורגנים המוסמכים), חוזה שניתן להעביר למזמין, לחברות הביטוח, להנהלת החשבונות וכו'. המדובר בנקודת מוצא בעייתית מלכתחילה במיוחד בכל הנוגע לדרישה לפיצוי בגין אובדן רווח צפוי (משמע - פיצויי קיום), ויוער כי לאור תיקון כתב התביעה והקטנת סכום התביעה - הרי שראש נזק זה הינו העיקרי שנותר.
13. הערה מקדימה נוספת שמצאתי לנכון לציין בפתח הדברים נוגעת ל
אי המהימנות של גרסת התביעה באופן כללי, בכל הנוגע למהלכים במסגרת המשא והמתן.