בבקשה שלפני עותרות הנתבעות, עיריית תל-אביב יפו (להלן:
"העירייה" או
"הנתבעת 1") וחברת אחוזות החוף ("להלן:
"הנתבעת 2"), לסילוק התובענה שבכותרת על הסף.
בתובענה ,טוענת התובעת, המחזיקה בבית הבנוי ברח' החשמל 33 בת"א והרשום כחלקה 16 בגוש 7446 ( להלן:
"הבית") כי היא זכאית לסעד הצהרתי הקובע , כי היא הבעלים של "זיקת הנאה" בחלקה הצמודה לבית, שהינה בבעלות העירייה ובה מפעילה הנתבעת 2 חניון.
לטענתה, במשך למעלה מ-30 שנה נהגו עובדיה ואורחיה לעבור על פני המקרקעין של העירייה, לצורך כניסה ויציאה לחניה שבחצר הבית, אך לאחרונה, עם הפעלת החניון ע"י הנתבעת 2, הוקמה גדר המונעת מהם את המעבר. נסיבות אלו מקימות, לגישת התובעת, את זכותה לקבל את הסעד המבוקש, היינו, הצהרה על זיקת הנאה מכוח שנים במקרקעי הנתבעת 1,ואתהסעדים הנלווים: רישום זיקת ההנאה במרשם המקרקעין ביחס למקרקעין הכפופים וכן צו מניעה האוסר על הנתבעות או מי מהן להפריע
"בכל דרך שהיא למעבר כלי רכב ו/או הולכי רגל דרך המקרקעין הכפופים לחצרי התובעת".
בד בבד עם הגשת כתב הגנתן הגשו הנתבעות את הבקשה שבכותרת, במסגרתה טוענות, בין היתר, כי יש לסלק את התביעה על הסף הן בשל העדר עילת תביעה והן בשל היעדר מעמד.
לטענתן, התובעת איננה בעלת זכות רשומה בחלקה עליה בנוי הבית ומכאן שאין לה כל מעמד או זכות לקבלת הסעדים הנתבעים על ידה .בנוסף, חלקת העירייה הינה מקרקעי ציבור הרשומים על שם רשות מקומית והמהווים מקרקעי ייעוד - ועל אלו לא ניתן כלל לרכוש זיקת הנאה מכוח שנים , זאת בהתאם לס' 113(ג) לחוק המקרקעין, תשכ"ט -1969 (להלן:
"חוק המקרקעין") שקובע, כי סעיף 94 לחוק המקרקעין אינו חל על מקרקעי ציבור.
ביום 8.7.2012 הגישה התובעת
"תשובה לבקשה למחיקת התביעה על הסף ובקשה לתיקון כתב התביעה". במסגרת התשובה טענה התובעת כי השאלה אם היא בעלת הזכויות בבית ובחלקה עליה הוא בנוי או שמא רק בעלת זכויות השימוש באלו, היא שאלה שתתברר בהוכחות ואין סיבה למחיקת התביעה על הסף מסיבה זו. התובעת אישרה כי אכן צודקות הנתבעות בטענתן כי בהיות המקרקעין נשוא התובענה, שבבעלות העירייה, מקרקעי ציבור וכן מקרקעי יעוד אין חוק המקרקעין מאפשר לרשום זיקת הנאה על החלקה וכי אכן "
אין היא יכולה לבקש בסופו של יום את הסעד של רישום זיקת הנאה". עם זאת, טוענת התובעת כי זכאית היא לבקש את התוצאה המתלווה לתביעתה קרי מתן אפשרות קבועה למעבר על פני חלקת הנתבעת, גם אם זכות זו אינה זיקת הנאה ולא תירשם בפנקסי המקרקעין. לפיכך עתרה מלפני לאפשר לה
"לתקן את תביעתה ולהתאים את הסעד המבוקש לעובדות והעילות הנטענות בכתב התביעה".
ביום 22.7.2012 הגישו הנתבעות תגובתן לתשובה. בתשובה טענו הנתבעות כי מאחר שהתובעת מודה בטענה העומדת בבסיס הבקשה למחיקה על הסף מהטעם של היעדר עילה - יש להיעתר לבקשה.
ביום 24.7.2012 הגישה המשיבה בקשה לתיקון כתב התביעה, במצורף לה כתב התביעה המתוקן.
דיון והכרעה
סעיפים 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, מסדירים את סמכותו של בית המשפט לסלק תובענה על הסף. בבסיס ההלכות הנוקשות שנתגבשו בעניין סילוק על הסף עומדת התפיסה שאין לגזול מתובע יומו בבית המשפט, אלא אם כן סבור בית המשפט שניתן לקבוע על פניו ממצאים עובדתיים ומשפטיים כאחד, שיש בהם כדי להכריע באופן שאינו משתמע לשני פנים, שאף אם היה נשמע הדיון לגופו - התוצאה הייתה דחיית התובענה (ראו לעניין זה אורי גורן,
סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט, עמ' 167, להלן: א' גורן, סדר דין אזרחי).
על הטעם העומד ביסודו של הכלל האמור, עמד בית המשפט ברע"א 1689/97 ג
ראונד א.ש. בע"מ נ' אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה
[פורסם בנבו] (מיום 10.4.97):
"סילוק תביעה על הסף הוא צעד קיצוני, באשר נשלל על ידו ממתדיין יומו בבית המשפט ודלתותיו נסגרות בפניו מבלי שיהיה בידו לשטוח עצומותיו בפני בית המשפט".
ובע"א 5634/05
צוקית הכרמל פרויקטים נ' מיכה צח חברה לקבלנות
[פורסם בנבו] (4.6.07) ציין כב' השופט א' רובינשטיין:
"על בית המשפט הדן בבקשות לסילוק על הסף לפלס דרכו בין אינטרסים נוגדים - נוגדים לא רק בין בעלי הדין אלא גם מבחינת המדיניות השיפוטית. מחד גיסא, עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט; מאידך גיסא, צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט."