פסק-דין בתיק ת"א 12264-08

1.                   התובע, יליד 1954, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 7.3.07. רכב שנסע מולו סטה ממסלולו, חצה קו הפרדה לבן ופגע ברכבו חזיתית. הנתבעת היא מבטחת הרכב בו נהג התובע והיא אינה חולקת על החבות.

2.                   לבדיקת התובע  מונה ד"ר שי קאופמן. המומחה מפרט את תלונות התובע על כאבי צוואר וגב תחתון ומפרט את הבדיקה הקלינית שערך. ביחס לעמוד השדרה הצווארי הוא כותב כי מצא רגישות ומגבלה  בתנועה: הכיפוף לסנטר מגיע עד 2-3 ס"מ מעצם החזה; ההטיות הן 40 מעלות לימין ו- 20 מעלות לשמאל והפניות 80 מעלות לימין ו- 70 מעלות לשמאל. המומחה לא פירט את ממצאי הבדיקה באשר לתנועת היישור.  הוא התייחס לכאב הגב התחתון עליו התלונן התובע אך לא מצא ממצא חריג בבדיקת עמוד השדרה המתני ולכן סבר כי לא קיימת נכות צמיתה; באשר לכאבים בצואר הוא מגדיר את המגבלה שמצא כהגבלה פחותה מקלה בטווחי התנועה.  הוא העריך כי אף שיש לתובע נכות של 5% בשל אותה הגבלת תנועה בעמוד השדרה הצווארי הרי שאין קשר בין הנכות לבין התאונה.

3.                   המומחה זומן לחקירה על חוות דעתו והתבקש להתייחס לשני היבטים הקשורים לקביעתו בנוגע לעמוד השדרה הצווארי: גובה הנכות והקשר הסיבתי בין הנכות לתאונה. באשר לגובה הנכות הוא התבקש להבהיר מדוע מצא לנכון לקבוע נכות חלקית ולא את מלוא הנכות שמאפשרות התקנות לקבוע למי שסובל מהגבלה קלה בתנועות הצוואר. הוא אישר כי קיימות שש תנועות שנבדקו וכי מצא מגבלה בשלוש מהן: תנועת הכיפוף; ההטייה והסיבוב לשמאל וטען כי בחר לקבוע נכות חלקית בהתחשב בניסיונו הרפואי ושיקול הדעת שהפעיל (עמ' 4, ש' 4). למומחה הוצג כי אין כל רישום על ביצוע בדיקת יישור אך הוא השיב כי בדק גם תנועה זו אך מאחר וקיים קושי במדידת המגבלה הוא לא תעד את תוצאת הבדיקה במעלות (עמ' 4, ש' 18-20). מכל מקום המומחה אחז בדעתו כי הקביעה שמדובר בהגבלה הפחותה מקלה היא עניין של שיקול דעת והוא הסביר כי התנועה המשמעותית בעיניו היא תנועת הסיבוב שבמקרה של התובע היא כמעט ואינה מוגבלת (עמ' 5, ש' 26-27). לסיכום עמדת המומחה במהלך החקירה נותרה כפי שהייתה בחוות דעתו והיא כי הנכות ממנה סובל התובע בעמוד השדרה הצווארי עומדת על 5%.

4.                   מכאן נפנה המומחה לשאלת הקשר הסיבתי ועוד בטרם נשאל על כך שאלות הוא ביקש לתקן את חוות הדעת תוך שהוא מציין, בהגינותו, כי לאחר שיקול דעת נוסף מצא שהחמיר עם התובע וכי יש מקום לזקוף לחובת התאונה שליש מהנכות. שליש נוסף יש לזקוף לחובת תאונה קודמת שהייתה בשנת 2004 והשליש הנותר לחובת השינויים הניווניים (עמ' 7, ש' 6-12).

5.                   בהקשר זה נחקר המומחה באשר להפעלת שיקול הדעת כאשר בא כוח התובע ביקש לשכנעו כי אין מקום לזקוף לחובת התאונה רק שליש מהנכות אלא חלק משמעותי יותר. בכל הנוגע לתאונה משנת 2004 סבר בא כוח התובע כי מדובר בתאונה קלה שאותותיה חלפו לאחר זמן קצר. באשר לשינויים הניווניים הוצגה למומחה ההנחה כי אלה לא היו סימפטומטיים ולא היו הופכים לכאלה. המומחה סבר כי הצעתו לחלק את הנכות לשלושה חלקים היא הגיונית (עמ' 8, ש' 29-32) וכי אין זה נכון לשנות את החלוקה.

6.                   הנושא האחרון שהמומחה התבקש להתייחס אליו בחקירתו היה תקופת אי הכושר. המומחה נשאל מדוע קבע לתובע תקופת אי כושר קצרה - 6 שבועות של אי כושר מלא ו- 6 שבועות של אי כושר חלקי. הוא השיב כי זה פרק הזמן הסביר בפגיעה מסוג זה וחלק על תקופת אי הכושר שנקבעה על ידי המומחית בתחום הרפואה התעסוקתית שבדקה את התובע בסמוך לתאונה.  המומחה אף סבר כי היטיב עם התובע ותקופת אי הכושר המקובלת קצרה עוד יותר.

7.                   בא כוח הנתבעת ניסה לשכנע את המומחה כי היה מקום שלא לקבוע נכות בשל התאונה או למצער לראות את התאונה כתאונה שגרמה לחלק קטן יותר ממכלול הנכות שנקבעה. בין היתר הוצג למומחה כי התובע היה מגיע ממילא לאותו מצב גם אלמלא התאונה אך המומחה סרב לקבל הנחה זו והשיב כי יתכן שכך ויתכן שלא ולכן בחר להפעיל את שיקול הדעת הנובע מהתרשמותו שלו. הוא התייחס כך גם לעניין השלכות האירוע האחר ותאונה קודמת (עמ' 11, ש' 7-11).

8.                   בסיכומיהם ביקשו באי כוח הצדדים כי בית המשפט יתערב בקביעת המומחה. בא כוח התובע ביקש לקבוע כי הנכות היא גבוהה יותר ועומדת על 10% וזאת בהתחשב בכך שנמצאו הגבלות תנועה בשלוש מתוך התנועות וכן ביקש לקבוע כי קיימת מגבלה גם בתנועה הנוספת שלא נבדקה. הוא סבר כי היקף המגבלה וריבוי ההיבטים שלה מצדיקים לראות אותה כממלאת אחר הנדרש לפי התקנות כדי שתיחשב כהגבלה קלה. בהקשר זה סבר בא כוח התובע כי אין למומחה יתרון על בית המשפט בקביעת הנכות. גם בשאלת הקשר הסיבתי נתבקש להתערב בסברת המומחה כי יש לחלק את הנכות לשלושה חלקים. עמדת התובע היא כי התאונה משנת 2004 הייתה תאונה קלה שלא הותירה נכות כלל ואין לזקוף לחובתה חלק מהנכות. בכל הנוגע לשינויים הניווניים המדובר בהנחות שאינן מבוססות אלא נשענות על ספק כאשר הוברר כי לשינויים אלה לא הייתה כל השפעה עד לתאונה. ההיבט השלישי שבו התבקש בית המשפט להתערב בעמדת המומחה נוגע לשאלת אי הכושר. לדעת התובע יש להכיר במלוא התקופה שבה נעדר מהעבודה - 5 חודשים ולא ב- 12 שבועות שבהם נקבע אי כושר מלא או חלקי.

9.                   בא כוח הנתבעת מצדו ביקש להתערב בקביעת המומחה מהכיוון ההפוך ולזקוף לחובת התאונה נשוא התביעה חלק קטן יותר. הוא חולק על עמדת התובע כי יש להכיר בנכות גבוהה מזו שנקבעה או לקבוע תקופת אי כושר ארוכה יותר. עמדתו היא כי גם תקופת אי הכושר שניתנה בחוות הדעת מיטיבה עם התובע נוכח דברי המומחה.

10.               במחלוקת שנפלה בין הצדדים לא מצאתי כי יש מקום לקבל את בקשתם לסטות מהנכות שקבע המומחה ומזקיפת אותו חלק יחסי - שליש מהנכות - לתאונה.

11.               אכן, המומחה הפעיל שיקול דעת בקביעת הנכות ובהתאמתה באופן חלקי לעומת ההגבלה הקלה המקנה נכות של 10%. בהקשר זה הפעלת שיקול הדעת שבוצעה על ידי המומחה נראית סבירה בעיני ואיני סבור כי יש מקום לקבוע חלוקה אחרת. כפי שהסביר המומחה המדובר בהגבלה בחלק מהתנועות שמידת השפעתן של תנועת ההטיה והכיפוף היא מועטה. בהקשר זה אעיר כי טענות התובע באשר למשמעות המגבלות האלה על עיסוקו אינן נוגעות להערכת הנכות אלא לשאלת הגריעה מכושר ההשתכרות ואתייחס לכך בהמשך. גם קביעת המומחה לעניין החלוקה נראית סבירה והגיונית.  המומחה התייחס לשתי תאונות שלהערכתו תרמו תרומה זהה וכן הציע לייחס לשינויים הניווניים את אותו משקל. איני סבור כי המומחה שגה ומכל מקום המדובר בשברי אחוזים שאינם בעלי משמעות בהערכת הנזק כפי שתעשה להלן.

12.               עם זאת, מצאתי לנכון לקבל את עמדת התובע בכל הנוגע לתקופת אי הכושר. התובע נעדר מהעבודה למשך חמישה חודשים כאשר היעדרותו נשענת על תעודות אי כושר שנתנה לו רופאה תעסוקתית, ד"ר אולגה גורדון. קביעת המומחה בדיעבד כי מדובר בפרק זמן ארוך מדי אינה יכולה לאיין את התעודות שניתנו בזמן אמת ואת התייחסותן באופן פרטני לתובע ולעיסוקו המיוחד. בנסיבות אלה מצאתי כי חרף קביעת המומחה יש להעמיד את תקופת אי הכושר על תקופת ההעדרות מעבודה - 5 חודשים.

13.               לסיכום, שומת הפיצוי תערך על בסיס ההנחה כי לתובע נכות צמיתה של 1.66% וכי תקופת אי הכושר עמדה על 5 חודשים.

14.               כמפורט בתצהיר העדות הראשית התובע עובד באיטום גגות. הוא טוען כי שהה באי כושר למשך 5 חודשים ונזקק לעזרה מלאה של בני המשפחה. לדבריו הוא עבד בחברה לזיפות גגות, השייכת לבנו,  והשתכר 4,200 ש"ח ברוטו. עוד הוא כותב כי לאחר התאונה שב לעבודה משרדית. מהחקירה הנגדית עלה כי שכרו של התובע מאז ששב לעבודה ועד עתה עלה וכיום עומד השכר על סכום של 6,000 ש"ח (עמ' 13, ש' 30-31). עוד עלה כי התובע ממלא תפקיד מרכזי בכל הנוגע להשגת לקוחות; הגשת חשבונות וגביה אך אינו עובד בעבודה פיזית. עם זאת הוברר כי התובע מקבל משכורת מהעסק. בזמן ההעדרות לאחר התאונה לא שולמה לתובע משכורת (עמ' 17, ש' 4-5) שכן באותו זמן היה מצב העסק פחות טוב כי התובע לא עבד ולא הביא עבודה.

15.               התובע מבקש בסיכומיו לפסוק לו פיצוי עבור המרכיבים הבאים:

א.      הפסד שכר בעבר - לפי 5 חודשי אי כושר בהתאם לשכרו עובר לתאונה, 4,200 ש"ח בתוספת הצמדה וריבית מיום התאונה.

ב.       גריעה מכושר השתכרות - שתביא בחשבון כי מדובר בפועל כפיים שמוגבל בביצוע עבודות פיזיות - בעניין זה סבור התובע כי יש להניח ששיעור הגריעה שלו מכושר ההשתכרות הוא 15% וכי הכושר עומד על 6,000 ש"ח. עוד מבקש התובע כי הפיצוי יפסק לו עד הגיעו לגיל 75 בשל כך שהוא 'מעין עצמאי' וכן מאחר ואין לו פנסיה ויהיה עליו לעבוד גם לאחר גיל הפרישה.

ג.        עזרת בני משפחה לתקופת אי הכושר ולעתיד.

ד.       הוצאות נסיעה.