השופט י' דנציגר:
לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הנשיאה ד' ברלינר, השופט ג' קרא והשופטת י' שבח) בע"פ 7637-09 שניתן ביום 18.10.2010, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת ד' שריזלי) בת"פ 12239/01 שניתנו בימים 25.1.2009 ו-24.6.2009 בהתאמה.
העובדות לפי כתב האישום
1. כתב האישום הוגש נגד המבקש, שהיה בעל מוסך בתל-אביב, נגד מיכה זכאי, שמאי להערכת נזקי רכב (להלן: זכאי) ונגד שלושה מכרים של המבקש. מכתב האישום עולה כי בין השנים 1998-1996 קשר המבקש קשר עם ארבעת הנאשמים, עם שמאי נוסף להערכת נזקי רכב ועם סוכן ביטוח, להגיש תביעות כוזבות לחברות ביטוח בגין נזקים שאירעו כביכול למכוניות בתאונות פיקטיביות ולקבל מהן כספים במרמה. על סמך התביעות הכוזבות קיבל המבקש במרמה עבורו ועבור אחרים סך כולל של כ-800,000 ש"ח מחברות הביטוח, זכאי קיבל מהן במרמה עבורו ועבור אחרים סך כולל של כ-389,000 ש"ח וחברות הביטוח אף נתבעו בגין סכומים נוספים שלא שולמו. כתב האישום נגד המבקש כלל 26 אישומים, במסגרתם הואשם בעבירות הבאות לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין): קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א); קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 (21 פרטי אישום); ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 415 ו-25 (9 פרטי אישום); זיוף מסמך בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 (13 פרטי אישום); שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 (14 פרטי אישום); והדחה בחקירה לפי סעיף 245.
הכרעת דינו של בית משפט השלום
2. בהכרעת הדין, אשר נפרסה על פני כ-300 עמודים, ציין בית משפט השלום כי ההליכים המשפטיים בתיק נמשכו זמן רב מאוד וכי הדיונים שהחלו בשנת 2002 התעכבו מסיבות שונות, וביניהן: מחלות של המעורבים; העובדה כי השופטת נאלצה להמתין כשנה עד שיוסדר ייצוגו של המבקש, אשר לבסוף לא הוסדר כפי שיפורט בהמשך; פרישת התשתית הראייתית ושמיעת העדים שארכה זמן רב עקב היקפו העצום של חומר הראיות הנוגע לפרשה; ודחיות רבות שהתבקשו מסיבות שונות. עוד ציינה השופטת כי משימות מקצועיות שהוטלו עליה ועומס תיקים עיכבו את השלמת הכרעת הדין. כמו כן צויין כי הראיות נבחנו בקפידה ובזהירות בין היתר נוכח הימנעות המבקש מלהעיד והימנעותו החלקית מלחקור את עדי התביעה והעובדה שבסופו של יום לא היה המבקש מיוצג על ידי סניגור, עקב נסיבות להן הוא גרם בעצמו. בפרק העוסק בסוגיית ייצוגו של המבקש נקבע כי ניתנו לו הזדמנויות רבות בשלבים שונים של המשפט להסדיר את ייצוגו, ולמרות זאת בשלביו העיקריים של המשפט לא היה המבקש מיוצג, וזאת באשמתו. בית משפט השלום פירט את השתלשלות העניינים שהובילה אותו לקביעת מסקנות אלה וקבע כי להתרשמותו ונוכח השאלות שהציג המבקש לחלק מן העדים הוא הבין היטב את ההאשמות המיוחסות לו ואת משמעות דברי עדי התביעה והכיר את המסמכים שהוגשו ואת משמעותם. בנוסף, צויין כי הדרך בה ניהל המבקש את משפטו נבעה מבחירתו החופשית, שכן אחרת יכול היה במהלך השנים לשכור לו סניגור פרטי כפי שעשה מעת לעת או לכלכל את צעדיו כך שימונה לו סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית. בית המשפט המחוזי קבע כי נוכח זאת קצרה ידו מלהושיע והמבקש נותר לא מיוצג, כאשר לתוצאה זו השלכה ישירה וברורה על התנהלות המשפט ובמיוחד על הדרך בה הוצגה הגנת המבקש.
3. בפרק שעוסק בתשתית הראייתית בחן בהרחבה בית משפט השלום כל אישום לגופו, תוך פירוט הראיות והעדויות הרלוונטיות, גרסת המבקש והמסקנות אליהן הגיע בהתבסס על כך. לאחר דיון מקיף הורשע המבקש בכל העבירות שיוחסו לו, למעט שלושה פרטי אישום בגין זיוף מסמך ופרט אישום בגין שימוש במסמך מזויף מהם זוכה עקב "סיבות ראייתיות". לשם השלמת התמונה יצויין כי זכאי הורשע בעבירות הבאות לפי חוק העונשין: קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א); קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (14 פרטי אישום); וניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (6 פרטי אישום). עם זאת, זוכה זכאי משני פרטי אישום של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, משני פרטי אישום של שימוש במסמך מזויף ומשני פרטי אישום של זיוף מסמך.
גזר דינו של בית משפט השלום
4. בגזר הדין נקבע כי המבקש היה הרוח החיה בפרשה וגם מי שיצא הנשכר העיקרי הימנה. בנוסף, צויין "השיהוי הבלתי סביר" שגרם המבקש להליך המשפטי, אשר בגינו החלה שמיעת הראיות רק בשנת 2004 ונמשכה עד שנת 2006. עם זאת, ציינה השופטת כי גם היא גרמה לשיהוי במתן הכרעת הדין מהטעמים שפורטו לעיל. נקבע כי התמשכות חריגה של ההליכים המשפטיים והעובדה שחלף זמן רב מאז נעברו העבירות ועד מתן גזר הדין מהוות ככלל שיקולים לקולא בקביעת עונשו של נאשם, ובלבד שהוא לא גרם להתמשכות זו ולא תרם לה. נוכח זאת נקבע כי מאחר שתרומתו של זכאי להתמשכות ההליכים הייתה מזערית הרי שלגביו היא היוותה עינוי דין ועל כן יש ליתן לשיהוי משקל ניכר לקולא בעניינו. בהתאם לכך, הושתו על זכאי שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, מאסר מותנה וקנס בסך 7,500 ש"ח. באשר למבקש נקבע כי יש להתחשב בזמן הרב שחלף מאז שנחקר והועמד לדין, אולם משקלו של גורם זה יהא מתון בשל תרומתו המסיבית להתמשכות ההליכים. נוכח כל האמור לעיל ובהתחשב בטיעוני הצדדים הושתו על המבקש העונשים הבאים: 55 חודשי מאסר לריצוי בפועל, חמישה חודשים מתוכם בגין הפעלה של מאסר מותנה בר הפעלה בן שמונה חודשים שהופעל חלקו במצטבר וחלקו בחופף, וכן מאסרים מותנים וקנס בסך 30,000 ש"ח. בשל חלוף הזמן ומצבו הכספי לא הוטל על המבקש פיצוי כספי.
המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית משפט השלום.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
5. הערעור על הכרעת הדין התמקד בטענה אחת והיא כי המבקש לא היה מיוצג במרבית השלבים במשפטו בבית משפט השלום ועל כן יש לבטל את פסק הדין בעניינו ולהחזיר את הדיון לערכאה דלמטה על מנת לדון בתיק מחדש. בית המשפט המחוזי קבע כי שלב ההוכחות במשפטו של המבקש הסתיים ביום 18.12.2005, ומשכך אין מחלוקת כי בתקופה זו לא הייתה חובת מינוי סניגור לנאשמים, שכן תיקון 49 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: תיקון 49 ו-חוק סדר הדין הפלילי), הקובע חובת ייצוג מקום בו הודיע התובע כי יבקש להטיל על נאשם עונש מאסר בפועל, נכנס לתוקף ביום 31.12.2006 ותחולתו הוגבלה לכתבי אישום שהוגשו לאחר מועד זה. בנוסף, צויין כי בע"פ 816/10 גולד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.3.2010) (להלן: עניין גולד) נקבע כי אין להחיל את תיקון 49 על הליכים פליליים התלויים ועומדים. צויין כי חרף האמור לעיל הורה במקרה דנן בית משפט השלום על ייצוגו של המבקש על ידי הסניגוריה הציבורית בשלב הטיעונים לעונש. כמו כן, ציין בית המשפט המחוזי כי לפי סעיף 15(ג) לחוק סדר הדין הפלילי היה רשאי בית המשפט למנות סניגור לנאשם שהינו מחוסר אמצעים על פי אמות המידה שנקבעו בחוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו-1995 (להלן: חוק הסניגוריה הציבורית) וכי אף אם לא מתקיימות אמות המידה האמורות, מסמיך סעיף 18(ב) לחוק זה את בית המשפט להורות על מינוי סניגור לנאשם "אם הוא סבור שאינו יכול לנהל את המשפט כשהנאשם אינו מיוצג". סעיף זה עמד בתוקפו בעת הגשת כתב האישום עד לתיקונו ביום 1.1.2003, עת צומצם שיקול דעתו של בית המשפט במינוי סניגור ציבורי. לפי הנוסח המתוקן של סעיף 18(ב) הנ"ל, שעמד בתוקפו עד ליום 31.12.2004, היה רשאי בית המשפט למנות לנאשם סניגור "אם שוכנע כי לנאשם אין אמצעים לשכור סניגור לשם ייצוגו במשפט וכי יש חשש ממשי כי בלא ייצוגו כאמור ייגרם לנאשם עיוות דין", וזאת מנימוקים שיירשמו.
6. לאחר מכן תוארו באריכות רבה השתלשלות העניינים העובדתית והתהפוכות הרבות שהתרחשו בעניין ייצוג המבקש ונקבע כי עניין זה זכה להתייחסות בית משפט השלום במהלך ניהול המשפט, במהלך כתיבת הכרעת הדין ואף בעת החלטתו להורות על מינוי סניגור מהסניגוריה הציבורית. לעניין זה קבע השופט קרא כי:
"...בעניינו של המערער (המבקש - י.ד.) לא היתה קיימת, במועד הרלבנטי, חובת ייצוג. בית-משפט קמא עשה שימוש בסמכותו והורה על מינוי סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית אם יעמוד המערער (המבקש - י.ד.) בתנאי הזכאות הכלכלית, לנוכח התרשמותו כי המערער (המבקש - י.ד.) לא יוכל לנהל הגנתו ללא ייצוג מחמת היקף הראיות, היקף העבירות וחומרתן. אלא שהמערער (המבקש - י.ד.) לא מילא אחר הוראות בית המשפט וחרף ההזדמנויות הרבות שניתנו לו, כמו גם הסבריו של בית-משפט קמא בדבר חשיבות הסדרת ייצוגו המשפטי, נמנע מלפעול כמצופה. הצהרותיו כי הוא מבקש ייצוג היו מן השפה ולחוץ, כשהוא מטעה את בית המשפט לחשוב כי הוא אכן מנסה לפעול להסדרת העניין. בנסיבות אלה, לא היה מקום להורות על מינוי סניגור ציבורי בהעדר בדיקת זכאותו הכלכלית" (בפסקה 12 לפסק הדין).
כמו כן נפסק כי מעשיו של המבקש ודרך התנהלותו משליכים על הדרך בה נבחנת טענתו בערעור:
"תום ליבו ודרך התנהגותו של מערער בערכאה הדיונית בכל הנוגע לעניין ייצוגו, הינם גורמים מכריעים בבחינת טענתו כי יש לבטל פסק-דין בעניינו משזה ניתן בהיעדר ייצוג. כך, בעניין גולד הנ"ל נדחתה בקשה לעיכוב ביצועו של גזר-דין שניתן לאחר משפט שנוהל בהיעדר ייצוג, בשל העובדה כי המערער שם ביקש שלא להיות מיוצג וטענתו כי בשל כך נפל פגם מהותי בהליך הפלילי בעניינו נתפסה על-ידי בית המשפט העליון כחוסר תום לב. בדומה, בע"פ 7661/04
ברהום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, פס"ד מיום 17.10.04) נדחתה בקשה למשפט חוזר, שהתבססה, בין היתר, על הטענה כי בהיעדר ייצוג בשלב הערעור לא עלה בידי המבקש לנמק את ערעורו, תוך שנקבע כי מצופה היה כי יפעל במרץ להסדרת ייצוגו, בין על-ידי סניגור פרטי ובין על-ידי פנייה לסניגוריה הציבורית, כאשר פנייתו לסניגוריה הציבורית נעשתה בשלב מאוחר מדי" (בפסקה 12 לפסק הדין).
ובהמשך קבע בית המשפט המחוזי כי:
"בנסיבות עניינו של המערער (המבקש - י.ד.), יש לראות באופן המודע בו בחר שלא למצות את הפנייתו לסניגוריה הציבורית תוך הטעיית בית המשפט, משום בחירה מושכלת ומודעת שלא להיות מיוצג, ואין מקום לראות בכך כיום משום פגם מהותי המצדיק ביטול הכרעת-דינו של בית-משפט קמא" (בפסקה 13 לפסק הדין).
בנוסף, הסתייג בית המשפט המחוזי מטענת המבקש לפיה זכות הייצוג הוכרה בפסיקה כזכות יסוד חוקתית ואף דחה את הטענה כי האינטרס החברתי בעשיית צדק מחייב את ביטול פסק הדין. עם זאת, נקבע כי מקום בו נאשם אינו מיוצג מוטלות על בית המשפט חובות מוגברות לשמירה על זכויותיו והוסבר מדוע ובאיזה אופן נשמרו זכויותיו של המבקש במקרה דנן. עוד נקבע כי שיקול דעתו המנומק של בית משפט השלום להתנות את מינוי הסניגור למבקש בבדיקת זכאותו הכלכלית תואם לתחושת הצדק לפיה אין להטיל על הקופה הציבורית לשאת בהוצאות ניהול הגנתו של נאשם אשר בידיו האמצעים הכלכליים לממנה בעצמו. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי אין ספק כי עדיף היה לצדדים ולמערכת המשפט לו היה מתנהל ההליך כשהמבקש מיוצג, אך גם אם נראה באי הייצוג משום פגם, הרי שכלל הוא כי רק פגם הגורם לעיוות דין עשוי להוביל לביטול פסק הדין. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש כלל לא טען כי העדר הייצוג הוא שגרם להרשעתו על לא עוול בכפו וכי מקביעות הכרעת הדין ומעיון בפרוטוקול הדיונים שוכנע כי לא נגרם לו עיוות דין עקב היעדר הייצוג. לסיכום, נקבע כיהכרעת הדין מפורטת ומנומקת וככל שהיא מתייחסת למבקש היא מלמדת על מערך עובדתי שיהיה לו קשה להפריך, כך שגם לגופו של עניין אין בעצם היות המבקש בלתי מיוצג כדי להצדיק את ביטול פסק הדין בעניינו.