השופט א' רובינשטיין:
א. בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ"י הכהן) בע"ח 35991-12-11 מיום 3.1.12, בה קיבל את ערעורן של המשיבות על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת ד"ר ש' רנר) בצ"א 27190-12-11 מיום 15.12.11. עניינה של הפרשה חיסיון עיתונאי.
ב. המדובר בתמונות שצילמה המשיבה 2 במסגרת אירועי הפגנה אלימים. בעקבות האירועים דרשה המשטרה מן המשיבה 2 (בצו) למסור לה תמונות שצילמה במהלך האירועים. בתגובה טענה המשיבה 2, כי על התמונות חל חיסיון עיתונאי, שכן גילוין יביא לזיהוי מקורותיה. עיקרה של המחלוקת היא באשר להיקפו של החיסיון.
ההליכים בבית משפט השלום
ג. בלילה שבין התאריכים 13.12.11-12.12.11 אירעו הפרות סדר אלימות מצד מפגינים יהודים במרחב החטיבה המרחבית (חטמ"ר) אפרים, ובכללם חדירה לבסיס החטמ"ר ופגיעה בסגן מפקד החטיבה (סמח"ט). בעקבות האירועים הוגשה לבית משפט השלום (ביום 14.12.11) בקשה למתן צו להבאת מסמכים, לפי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (פסד"פ), בו נתבקש להורות למשיבות להמציא למשטרת ישראל תמונות המתעדות את האירועים.
ד. הבקשה נתמכה בהודעתו של הסמח"ט (סומנה מב/1), בה תואר אירוע של חדירה המונית לבסיס החטמ"ר, אשר במהלכו היכה אחד המפגינים את הסמח"ט בראשו באמצעות חפץ, ועל רכבו נזרקו מנורות ובהן צבע. עוד מסר הסמח"ט, כי לאחר שנהדפו המפגינים, הבעירו שלושה צמיגים על ציר הגישה לחטמ"ר, וכי בקרב המפגינים נמצאה המשיבה 2 אשר צילמה את האירועים (להלן הצלמת), וציינה בפניו, כי היא עובדת בעבור העיתון "מקור ראשון" (אותו מפעילה המשיבה 1).
ה. בית המשפט הורה על המצאת החומר המבוקש וקבע, כי אם תיטען טענת חיסיון, יוכנס החומר למעטפה סגורה ויתקיים דיון בנוכחות שני הצדדים, וכך היה. בדיון טענו המשיבות, כי הצלמת לא צילמה את אירועי החדירה לבסיס ותקיפת הסמח"ט, אלא אירוע אחר, המרוחק כמה מאות מטרים מן הבסיס, שבו לא נתקף מפקד צבאי. כן נטען, וזו עיקר, כי הצלמת הוזמנה לצלם אותה הפגנה מתוך דרישה שלא לחשוף את מקורותיה בשום דרך.
ו. בהחלטה מיום 15.12.11 הטעים בית משפט השלום, כי על פי הלכת ציטרין (ב"ש 298/86 ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז ת"א, פ"ד מא(2) 337, מפי הנשיא שמגר - אותו עניין נפסק בדן יחיד אך מאז נתקבל כהלכה מושרשת), חיסיון עיתונאי הוא חיסיון יחסי אשר חל על מקורות המידע; אולם הלכה זו הורחבה בפסיקתם של בתי משפט מחוזיים, והוחלה גם על המידע העיתונאי, מקום שיש בו כדי להוביל לגילוי המקור. עם זאת נקבע, כי במקרה דנא עניינו של החומר המבוקש הוא המידע ולא המקור, וכי אין ראיה לכך שחשיפת המידע תחשוף את המקור.
ז. לפיכך מצא בית המשפט להסיר את החיסיון. הוטעם, כי המידע המבוקש רלבנטי לחקירה; כי העבירות הנטענות חמורות; וכי קיים אינטרס ציבורי במיצוי החקירה בהקדם. נדחתה טענת המבקשות לפיה מסירת התמונות תביא לגילוי המקור. הוטעם, כי יצירת המידע המבוקש לא דרשה שיתוף פעולה עם מקור כלשהו, הואיל והמידע "נלכד ברשתה של העיתונאית", ואין להניח שהסרת החיסיון תפגום באופן משמעותי באיסופו של חומר מעין זה להבא. לפיכך הורה בית המשפט על מסירת החומר. על החלטה זו עירערו המשיבות לבית המשפט המחוזי.
בית המשפט המחוזי
ח. עיקרי הערעור היו בשלושה. האחד, תחולתו של צו תפיסה לפי סעיף 43 לפסד"פ על המקרה דנא; השני, קביעתו של בית משפט השלום, כי חיסיון המגן על מקורות המידע אינו חל על התמונות; שלישית, אופן החלתו של "המבחן המשולש" להסרתו של החיסיון בהתאם להלכת ציטרין. נאמר כאן, כי אותו מבחן בודק שלוש נקודות - רלבנטיות המידע לחקירה, מהותיותו והאפשרות להשיגו ממקורות אחרים.
ט. אשר לסוגיה של הגשת בקשה לתפיסת חומר עיתונאי לפי סעיף 43 לפסד"פ פסק בית המשפט המחוזי, כי אין לעשות בו שימוש כדבר שבשגרה, כאשר למשטרה עומדות דרכים אחרות להגיע אל החומר הדרוש לה. עם זאת נקבע, כי בנסיבות היתה הבקשה מוצדקת, כיון שלכאורה נעברו עבירות חמורות המחייבות חקירה מהירה; וכיון שלא היו אמצעי תיעוד אחרים למעט תמונותיה של הצלמת. ואולם נאמר, כי בית משפט השלום לא בחן מה היו פעולות החקירה שנעשו עד להגשת הבקשה, כנדרש במסגרת בקשה לצו לפי סעיף 43.
י. עוד ציין בית המשפט, כי מקום שכנגד צו לפי סעיף 43 לפסד"פ עולה טענת חיסיון, על בית המשפט, כשלב מקדמי, לעיין בחומר לשם קביעה אם יש בו כדי לחשוף את מקור המידע. וכך, לאחר העיון, מצא בית המשפט המחוזי להבחין בין שתי קבוצות של תמונות: כאלה התואמות את עדותו של הסמח"ט (אשר על בסיסה נתבקש הצו), וכאלה שאינן "תיעוד ישיר של האירועים המתוארים באופן ספציפי במב/1" (עדותו של הסמח"ט). אשר לתמונות התואמות את מב/1 צוין, כי ישנה סדרת תמונות המתעדת שלושה צמיגים בוערים על כביש, וכן תמונות של חיילי צה"ל המגיעים למקום, ושל קצין צה"ל המשוחח עם אדם נוסף. צוין כי אין תיעוד של מי שהבעיר את הצמיגים ושל עצם הבערתם. אשר לקבוצה שאינה רלבנטית למב/1 צוין, כי מדובר בסדרת צילומים אחרת, המתעדת אירוע שעלול להיות בעל משמעות פלילית שאינה קלת ערך, וכי אירוע זה אינו מתרחש - על פניו - בצמוד לבסיס צבאי, בקרבתו, או בנוכחות אנשי צבא. עוד צוין, כי באותו אירוע מופיעות מספר דמויות שאת פני חלקן ניתן לזהות, וכי בתמונות אין מופיעים תאריכים, ואין תיעוד ישיר לנזק לאדם או רכוש. הבחנה זו - בין שתי קבוצות התמונות - שימשה את בית המשפט כבסיס לדיון בשאלת החיסיון ובהתקיימותם של מבחני הלכת ציטרין להסרתו. קודם לשאלת הסרתו, נדרש בית המשפט לשאלת היקפו של החיסיון - היא מרכז המחלוקת בנדון דידן.
יא. בית המשפט המחוזי סבר, כי חיסיון עיתונאי אינו מתפרש רק על מקורות המידע אלא גם על המידע העיתונאי עצמו, ובכללו צילומים. הטעם לכך היה עידוד מקורות המידע לשתף פעולה עם העיתונות, כנקבע בעניין הכשרת היישוב (ת"א (י-ם) 455/94 הכשרת היישוב נ' רשת שוקן בע"מ (לא פורסם) מפי השופט (כתארו אז) עדיאל). צוין, כי השקפה זו היא השלטת בפסיקה של בתי משפט מחוזיים, וטרם נדונה בבית המשפט העליון.
יב. בית המשפט המחוזי לא קיבל את המבחן שהציב בית משפט השלום לבחינת תחולתו של החיסיון. בית משפט השלום סבר, כי "העובדה שמדובר באירוע המוני וכן העובדה שמדובר בתיעוד 'גלוי' אשר נלכד ברשתו של העיתונאי, די בהן כדי לשלול את טענת החיסיון". בית המשפט המחוזי סבר, כי בית משפט השלום טעה בכך שהניח שהתמונות אכן תואמות את האירוע המתואר במב/1; וכי טעותו נעוצה בכך שלא עיין בתמונות. כן סבר בית המשפט המחוזי, כי שגה בית משפט השלום בקבעו, שלא נדרש שיתוף פעולה בין הצלמת לבין המקור לשם השגת המידע ויצירתו, הואיל וזומנה על ידי מקורותיה להנציח את האירועים.
יג. עוד הוטעם, בהתאם לת"א (ת"א) 1121/07 גלט ברקוביץ' נ' קרא (לא פורסם, השופט זמיר), כי בין עיתונאי לבין מקור שאינו מעוניין בחשיפת זהותו נוצר חוזה, וחשיפתו של המקור כמוה כהפרתו; כי בין עיתונאי לבין המקור מתקיימים יחסי שכנות או קרבה משפטית, שמכוחם חב העיתונאי בחובת זהירות כלפי המקור, וגילויו עלול להיחשב כעוולה נזיקית; וכי קיומם של יחסים מיוחדים בין המקור לעיתונאי אינו רק אינטרס פרטי שלהם, אלא גם אינטרס חשוב של הציבור בכללותו. נקבע, כי בנסיבות מתקיים אינטרס ציבורי בכיבוד ההסכם שבין הצלמת לבין המקור, וזאת כדי למנוע הרתעתם של מקורות מידע משיתוף פעולה עם עיתונאים.
יד. אשר לתחולת החיסיון במקרה דנא נקבע, כי אף שחלק מן התמונות צולם בפומבי, הנה נוכח התחייבותה של הצלמת שלא למסרן ללא הסכמת המקור, הן אכן מידע שחל עליו חיסיון עיתונאי. לשם בחינת הצורך בהסרת החיסיון, נדרש בית המשפט לשאלת התקיימותם של מבחני הלכת ציטרין. אשר לשאלה הראשונה - האם התמונות רלבנטיות לתיק החקירה - נקבע כאמור, כי יש להפריד בין שתי סדרות הצילומים: "הצמיגים הבוערים" ו"יתרת התמונות". לעניין סדרת הצמיגים הבוערים צוין, כי נוכח הסכמת המשיבות למסור למשטרה כל "תיעוד ישיר" של אירועים המתוארים מב/1, יש למסרם לידי המבקשת; וממילא נקבע, כי מדובר בתיעוד רלבנטי. אשר ליתרת הצילומים, ביניהם אלה המתעדים לכאורה אירוע בעל פוטנציאל פלילי, נקבע כי אינו תואם את תיאור האירועים במב/1, ולכן פוחתת מידת הרלבנטיות שלו.
טו. לעניין השאלה השניה - קיומה של דרך חלופית להשגת הראיה המבוקשת - נקבע, כי לא נעשו די פעולות להשגתה. אשר לשאלה השלישית - חשיבותו של נושא החקירה - נקבע, כי מדובר בנושא חשוב ובעל עניין לציבור מן המעלה הראשונה. צוין, כי בדיון מיום 22.12.11 הבהירו המשיבות שלא יתנגדו למסירת התמונות, ככל שהן מתעדות במישרין את החדירה לבסיס החטמ"ר ואת תקיפת הסמח"ט.
טז. עוד במסגרת הדיון בהיקף החיסיון, וקודם להסרתו, הבחין בית המשפט המחוזי בין אירוע פומבי, אליו הוזמן עיתונאי או צלם תוך התחייבות למקורותיו שלא לפרסם מידע ללא הסכמתם, לבין אירוע פומבי שבו נוכחים צלמים וצוותי צילום אחרים, אשר לא הוזמנו בידי המשתתפים. נקבע, כי יש ליתן משקל רב יותר לעניין החיסיון למקרים מן הסוג הראשון, נוכח החשיבות שיש לשמירה על אמון בין מקורות לבין עיתונאים, ומניעת "אפקט מצנן" של חשש ממסירת מידע. ואולם, נאמר כי במקרה שעיתונאי צילם במרחב הציבורי אירוע שמשמעותו פלילית לכאורה, ונטען לקיומה של הבטחה למקור לאי פרסום, על בית המשפט לחקור את העיתונאי בקשר לכנות דבריו בטרם ייעתר לבקשה למתן צו לפי סעיף 43 לחסד"פ. מנגד, מקום שעיתונאי נזדמן באקראי לאירוע, או שהגיע אליו מבלי שהמקור התנה את פרסומו בהסכמתו, ספק אם מתקיים חיסיון, ויש למסור את החומר למשטרה.