השופט י' עמית:
1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ח' ברנר) מיום 11.10.2012, בגדרה נדחתה בקשתם של מספר נתבעים, בכללם המבקשות דכאן, לעיכוב הליכים מחמת קיומה של תניית שיפוט זר.
נציין כי על פי החלטתו של השופט הנדל מיום 2.4.2013 הועברה הבקשה לדיון בפני הרכב של שלושה שופטים, ובהתאם להחלטתו מיום 22.4.2013 נתקבלה בקשת המבקשות לסעד זמני, המעכב את ניהול ההליך העיקרי בבית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשת רשות הערעור דנן.
כעת, לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים ואף נענינו לבקשת המבקשות להגיש ראיות נוספות, הגיעה העת ליתן הכרעתנו.
רקע עובדתי
2. ברקע לתביעה שהוגשה לבית משפט קמא ניצבת שורה של התקשרויות שנערכו בין מספר צדדים בנוגע לרכישת נכסי נדל"ן במדינות שונות בחו"ל.
על פי המתואר בכתבי הטענות, מערכת ההסכמים בגדרה נכרתו ההסכמים מושא התביעה מערבת מספר צדדים: התובעים-המשקיעים (בחלקם המשיבים דכאן); חברת היזם המאוגדת בקנדה (להלן: אונטריו); מספר חברות נאמנות אשר הוקמו לצורך רכישת הנכסים השונים והחזקתם, המאוגדות במדינות שונות ואשר נמצאות בבעלותה של אונטריו; וחברת טי.ג'י.איי, שהיא חברה ישראלית באמצעותה פעלו הנתבעים, אשר פעלה כמשווקת העסקאות והיא זו שהחתימה את התובעים-המשקיעים על הסכמי הרכישה, גבתה מהם את התמורה והיוותה חוליה מקשרת בינם לבין יתר הנתבעים.
3. לאחר שחתמו המשקיעים על הסכמי הרכישה מול טי.ג'י.איי (אשר נ5סח5 בשפה העברית מבלי שנכללה בהם תניית שיפוט זר), התקשרו הצדדים בהסכמים נוספים הנוגעים לנכסים השונים. הסכמים אלו, אשר כונו הסכמי מיזם משותף ("Joint Venture"), נכרתו בין שלשה צדדים: המשקיעים - אונטריו - וחברות הנאמנות השונות. הסכם המיזם המשותף הרלוונטי לענייננו נכרת בין המשיבים לבין אונטריו והמבקשות דכאן, שהן חברות נאמנות אשר התאגדו בתאילנד ואשר הוקמו לצורך רכישת הנכסים בתאילנד והחזקתם עבור המשקיעים. הסכמים אלה נוסחו בשפה האנגלית, ונכללה בהם תניית שיפוט זר אשר שאלת תוקפה היא העומדת במוקד הבקשה שלפנינו.
בתביעתם שהוגשה לבית משפט קמא, אשר הועמדה על סכום של כ-20 מיליון ש"ח, טענו המשיבים כי הנתבעים, בכללם המבקשות, גרמו להם להתקשר עמם בעסקאות בתרמית והונאה, תוך הצגת מצגי שווא בשלב הטרום חוזי ותוך הסתרת פרטים מהותיים בקשר לעסקאות ולנכסים. עוד טוענים המשיבים כי הנתבעים כולם פועלים כגוף אחד, וכי הפיצול ביניהם למספר תאגידים הוא מלאכותי ולא נועד אלא כדי לשרת את התרמית וכדי להקשות על התובעים לעמוד על זכויותיהם.
השתלשלות ההליכים והחלטת בית משפט קמא
4. בתחילה, בקשת המבקשות-הנתבעות לעיכוב הליכים הוגשה לבית משפט קמא בשם כל הנתבעות הזרות שהיו צד להסכמי המיזם המשותף, הנוגעים לנכסים הנמצאים בקנדה, רומניה, קוסטה-ריקה ותאילנד. יתר הנתבעים, לרבות טי.ג'י.איי, לא הצטרפו לבקשה, מאחר שלא היו צד להסכם המיזם המשותף אשר בו עוגנה תניית השיפוט הזר.
5. בית משפט קמא עיכב תחילה את הדיון בבקשה לעיכוב הליכים, נוכח הליך כמעט זהה אשר התנהל במקביל בבית המשפט המחוזי מרכז (ת.א. 14281-05-10 גולדשמיט נ' טי.ג'י.איי (להלן:עניין גולדשמיט)). בהליך המדובר הוגשה תביעה נגד אונטריו ונגד החברות הקנדיות והתאילנדיות, אשר מצדן הגישו בקשה לעיכוב הליכים עקב קיומה של תניית שיפוט זר. הצדדים שלפנינו נחלקו בנוגע לנפקות ההליך בעניין גולדשמיט לענייננו, ולפיכך אקדיש מספר מילים לתיאורו.
בהחלטתו בעניין גולדשמיט מיום 13.4.2011 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' שינמן) את בקשת הנתבעות לעיכוב ההליכים, וזאת משני טעמים: ראשית, התביעה הוגשה גם נגד טי.ג'י.איי ונגד אדם בשם יוסף טוביה, אשר אין חולק כי התביעה נגדם תתברר בישראל (שכן כלל לא הועלתה על ידם טענה בדבר קיומה של תניית שיפוט זר). אי לכך, קבלת הבקשה תוביל לפיצול הדיון ולטורח מיותר לתובעים;
ושנית, הסכמי המיזם המשותף הם חוזים אחידים, ותניית השיפוט הזר הקבועה בהם היא בבחינת תנאי מקפח בחוזה אחיד.
לאור האמור, בחן בית המשפט האם מרב הזיקות הופכות את ישראל לפורום הטבעי לדון בתביעה, ולאחר שהשיב על כך בחיוב דחה את בקשת הנתבעות.
6. על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין גולדשמיט הגישו הנתבעות בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 3898/11 Ontario Limited נ' גולדשמיט (25.6.2012)). בדיון שהתקיים (בפני הרכב כב' המשנה לנשיא השופטת נאור, השופטת חיות והח"מ), הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה ניתן פסק דין הקובע כי התביעה לגבי הנכסים בקנדה תתנהל בישראל, וכי ניתן יהיה לחדש את התביעה לגבי הנכסים בתאילנד בתוך שנתיים מהיום בו פסק הדין בעניין הנכסים בקנדה יהיה חלוט.
7. ובחזרה להליך מושא הבקשה שלפנינו. בבית משפט קמא טענו המבקשות כי יש להחיל את ההסדר הדיוני שהושג בעניין גולדשמיט גם לגבי התביעה דנן, קרי לעכב את הדיון בנוגע לנכסים בתאילנד עד לבירור התביעה בנוגע לנכסים בקנדה. בהתאם לכך, הודיעו המבקשות כי בכל האמור בתביעות הנוגעות לנכסים הקנדיים (להבדיל מיתר הנכסים, בכללם הנכסים בתאילנד), אין הן עומדות על הבקשה לעיכוב ההליכים.
בית משפט קמא דחה טענה זו, בציינו כי ההסכמה הדיונית בעניין גולדשמיט הושגה אך בין בעלי הדין באותו הליך, ואילו התובעים-המשיבים דכאן לא היו בעלי דין בעניין גולדשמיט, כך שהסכמה זו אינה מחייבת אותם.
8. משם פנה בית משפט קמא לדון בטענת המבקשות לעיכוב הליכים לגופה. אציין כבר עתה כי אף שהחלטתו של בית משפט קמא ניתנה ביחס לתניות השיפוט הנוגעות לנכסים בתאילנד, קוסטה-ריקה ורומניה, הבקשה שלפנינו הוגשה רק על ידי החברות התאילנדיות. זאת, לאחר שיתר החברות, לרבות אונטריו, השלימו, כך נראה, עם החלטתו של בית משפט קמא לפיה בחוזים לגבי הנכסים ביתר המדינות לא נקבעה תניית שיפוט ייחודית, ונמנעו מלהגיש עליה בקשת רשות ערעור. משכך, אתייחס להלן אך להכרעתו של בית משפט קמא בנוגע לתניית השיפוט הנוגעת למבקשות, קרי, אך לנכסים בתאילנד.
9. תחילה נדרש בית המשפט לשאלה האם מדובר בתניית שיפוט זר ייחודית, או שמא בתניית שיפוט זר מקבילה. בית המשפט קבע כי תניית השיפוט מעוררת שאלה פרשנית, ובהתחשב בעובדה שהחוזים נוסחו על ידי המבקשות-הנתבעות, הרי שיש להעדיף את הפירוש נגדן, בהתאם להוראת סעיף 25(ב1) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). אי לכך, נקבע כי מדובר בתניית שיפוט מקבילה.