השופט ס' ג'ובראן:
לפנינו שתי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז, מיום 23.8.2009 (עש"א 8059-10-08 כבוד השופט א' יעקב). בפסק הדין קיבל בית המשפט את ערעורו של המבקש ברע"א 7777/09 (להלן: בראנץ) על החלטת ראש ההוצאה לפועל (להלן: הוצל"פ) בתיק הוצאה לפועל מיום 22.9.2008 (תיק 1614687018 כבוד ראש ההוצאה לפועל י' אונגר-ביטון), שבמסגרתה נדחתה טענת "פרעתי" אותה טען.
השתלשלות ההליכים
1. ביום 3.9.2001 פסק בית משפט השלום בנתניה (ת"א 2536/94 כבוד סגן הנשיא א' רצ'בסקי) כי על בראנץ לשלם למבקש ברע"א 7853/09 (להלן: כנפי), סכום של 571,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה החל מיום 18.4.1994 וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 85,000 ש"ח בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית החל מיום מתן פסק הדין. על פסק דין זה הגיש בראנץ ערעור לבית המשפט המחוזי ובמסגרתו הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. ביום 20.11.2001 התקבלה בקשתו לעיכוב ביצוע בכפוף לכך שחלק מהחוב הפסוק, על סך 450,000 ש"ח, יושאר בהפקדה בקופת בית המשפט המחוזי (בש"א 21174/01 כבוד השופט א' גרוניס (כתוארו דאז)). ביום 24.11.2005 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור והורה להעביר את הכספים שהופקדו בקופתו לידי בא כוחו של כנפי.
2. טרם ההכרעה בערעור, הוטלו עיקולים על הסכום הכספי שבו זכה כנפי בבית משפט השלום, והיה בהחזקתו של בראנץ. זאת, בגין חיובים שהושתו על כנפי לטובת צדדים שלישיים. נוכח עיקולים אלה, לא הועברו הכספים לבא כוחו של כנפי, בהתאם לאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. ביום 16.2.2006 הוגשה תובענה, בדרך של המרצת פתיחה, בבית משפט השלום בנתניה (ה"פ 121/06 כבוד השופטת י' קלוגמן) שבה התבקש בית המשפט לקבוע את עדיפות הזכויות בין הנושים השונים. ביום 29.3.2006 ניתנה החלטה במסגרת תובענה זו (בש"א 638/06), שלפיה יפקיד בראנץ את יתרת החוב הפסוק, סכום של 1,600,000 ש"ח, בקופת בית משפט השלום וכי הסכום שהופקד בבית המשפט המחוזי יועבר אף הוא לקופת בית משפט זה. ביום 24.1.2007 ניתן פסק דין הצהרתי שבמסגרתו חילק בית המשפט את סכום החוב הפסוק בין הנושים השונים.
3. ביום 1.8.2007 הגיש בראנץ בקשה להקטנת חוב בתיק הוצל"פ 1614687018 בטענת "פרעתי" מכוח סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. במסגרת הבקשה, ביקש בראנץ להפחית מחובו את חיובי הריבית על החוב הפסוק אשר נוצרו בתקופת עיכוב ביצועו של פסק הדין מחמת ערעורו שלו ומחמת תובענת הנושים. ביום 22.9.2008 דחתה ראש ההוצאה לפועל את הבקשה בטענת "פרעתי" וקבעה כי על בראנץ לשלם לכנפי הן את מלוא החוב הפסוק, הן את הפרשי הריבית וההצמדה שנוצרו בתקופת עיכוב הביצוע.
4. ראש ההוצאה לפועל קבעה בהחלטתה כי אין בהפקדת כספים בקופת בית המשפט כדי לפטור את החייב מתשלום החוב הפסוק בצירוף הצמדה וריבית. ראש ההוצאה לפועל ציינה כי בדיני ההוצאה לפועל כלל הוא שהצדדים רשאים להחליט על דרך ביצוע שונה מזו שנקבעה בפסק הדין. מכאן, אפשר לראות בהסכמה להפקדת כספים בקופת בית המשפט, מתוך ידיעה כי כספים אלו אינם נושאים ריבית, כהסכמה לביצוע שונה מזה שהוכרע בפסק הדין. הווה אומר, לו היה מסכים כנפי להפקדה, מתוך ידיעת המשמעויות הכלכליות הנגזרות מפעולה זו, ניתן היה לראות בכך מחילה על זכותו לריבית. אולם, ראש ההוצל"פ קבעה כי אף אם ניתן לראות בהתנהגותו של כנפי כהסכמה להפקדה בקופת בית המשפט, לא ניתן לראות בהתנהגות זו כמחילה על הפרשי הצמדה וריבית. זאת, כיוון שבא כוחו של כנפי הדגיש במספר הזדמנויות את עמידתו על זכותו לקבלת כלל החוב הפסוק.
5. ראש ההוצל"פ קבעה כי מועד תחילת חישוב הפרשי הצמדה וריבית יהיה כאמור בפסק דינו של בית משפט השלום וזאת משלושה נימוקים. ראשית, ראש ההוצל"פ מצאה כי אין מקום לפרש את סעיף 5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק ריבית והצמדה או החוק), בצירוף תקנה 470 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), כפי שהיא סבורה שאלו פורשו בהחלטתי ברע"א 5420/07 דמארי נ' צוות ברקוביץ מאגרי בנייה בע"מ (לא פורסם, 4.3.2008) (להלן: פרשת דמארי)). זאת שכן, סעיף 5, הקובע כי "מועד הפירעון", אשר ממנו תחושב ריבית פיגורים אם לא ישולם חוב במועדו יהיה "המועד שבו ניתן פסק הדין או המועד שנקבע בפסק הדין לתשלומו של החוב, לפי המאוחר", אינו דר בכפיפה אחת עם תקנה 470 המגדירה את מנגנון עיכוב הביצוע. זאת, שכן, "לא ייתכן לקבוע כי משמעות התקנות גוברת על הרציונאל שבחוק, שהרי התקנות נדחות מפניו". הווה אומר, מועד הפירעון שממנו יחושבו הפרשי הריבית וההצמדה הוא יום מתן פסק הדין ואין בכוחו של מחוקק המשנה להדוף קביעה זו אל מעבר לגבולות ההחלטה בדבר עיכוב ביצוע. עוד נקבע בהחלטה כי תכליתו של עיכוב הביצוע אין לה "דבר וחצי דבר עם מהותו של פסק הדין" ואין לה כל קשר עם הרציונל בבסיס חוק הריבית וההצמדה. לפיכך, נקבע כי לא ניתן לקבל מצב שלפיו עיכוב ביצוע ידחה את מועד פירעון החוב למועד מתן פסק דין בערעור כך שתתכן פגיעה בקניינו של הזוכה, אף אם יזכה בערעור שהוגש כנגדו. שלישית, קבעה ראש ההוצל"פ כי אין הערעור או הליך עיכוב הביצוע יכולים להחליף את פסק הדין ביחס לכל רכיביו. זאת, שכן משמעותה של קבלת ערעור היא אישור פסק דינו של בית המשפט קמא - הווה אומר, היה על החייב לשלם את החוב במלואו. על כן היא קבעה כי אין עיכוב הביצוע יכול להשפיע על התוצאה הכספית של פסק הדין.
6. על החלטת ראש ההוצאה לפועל ערער בראנץ לבית המשפט המחוזי. ביום 23.8.2009 ביטל בית המשפט המחוזי את החלטת ראש ההוצאה לפועל וקבע כי בראנץ אינו צריך לשאת בחיובי ריבית הפיגורים והפרשי ההצמדה והריבית בתקופת עיכוב הביצוע. בית המשפט קבע כי תכליתה של ריבית הפיגורים הקבועה בסעיף 5 לחוק הריבית וההצמדה היא לזרז ולתמרץ את החייב לשלם את חובו, ולכן בשעה שניתן עיכוב ביצוע או שהופקד הסכום בקופת בית המשפט, אין עוד צורך לזרז את החייב, ועל כן אין מקום לחייבו בתשלום ריבית הפיגורים והפרשי הריבית וההצמדה על תקופות אלו.
מכאן בקשות רשות הערעור שלפניי.
רע"א 7853/09
7. כנפי טוען כי יש להעניק לו רשות ערעור בפני בית משפט זה, וזאת מכמה טיעונים שונים. ראשית, כנפי סבור כי בית המשפט המחוזי קובע בפסק דינו הלכה אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים והיא כי בתקופת עיכוב ביצוע של פסק דין אין הסכום שנפסק לטובת הזוכה נושא הפרשי הצמדה וריבית. לטענתו, פסק הדין של בית המשפט המחוזי משנה את הוראתו של סעיף 5 לחוק ריבית והצמדה ומעקר אותו מתוכן. זאת, כיוון שסעיף 5 קובע את "מועד הפירעון" כיום מתן פסק הדין או כל מועד אחר שנקבע בפסק הדין ולא מועד שנקבע בהחלטה אחרת או החלטה של בית משפט אחר. עוד טוען כנפי בהקשר זה, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו שלפיה מטרתה של ריבית הפיגורים היא המרצת החייב ותו לא. לגרסתו, מטרתה של ריבית זו היא גם פיצוי הזוכה על שחיקת כספו עד ליום התשלום. לעניין קביעתי בפרשת דמארי טוען כנפי כי ראש ההוצל"פ התייחסה להלכה זו אך בחרה לפרש את הסעיף בדרך הנראית בעיניה. לדידו, ניתן לראות בפרשת דמארי כדין רצוי, אולם באם דין רצוי סותר הוראת חוק, דינה של האחרונה להיות על העליונה.
8. שנית, טוען כנפי כי בית המשפט המחוזי הפך את החלטת ראש ההוצאה לפועל ללא שניתנה לו אפשרות לטעון בפניו. לדידו, התנהלות זו יורדת לשורשו של ההליך השיפוטי ויש לתקנה. לבסוף, טוען כנפי כי הטענה שלפיה הפקדת כספים בקופת בית המשפט עוצרת את צבירת ריבית הפיגורים לא נטענה במסגרת טענת ה"פרעתי" אותה הגיש בראנץ לראש ההוצל"פ ועל כן בית המשפט המחוזי לא היה צריך להידרש לה.
9. מנגד, טוען בראנץ כי אין מקרה זה נופל בגדר המקרים שבהם תינתן רשות ערעור בפני בית משפט זה שכן טענותיו של כנפי אינן מעלות שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית שטרם נידונה. לגופם של דברים, בראנץ טוען כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור מכל וכל. בראנץ סבור כי הריבית הקבועה בסעיף 5 לחוק הריבית וההצמדה מטרתה היא תמרוץ החייב לשלם חובו, וזאת בלבד. לדידו, אין החוב נשחק בתקופת עיכוב הביצוע שכן מתווספים אליו הפרשי הצמדה וריבית "רגילים". בנוסף טוען בראנץ כי אין זה סביר שהוא "יענש" על כך שפעל בהתאם להחלטה שיפוטית בדבר עיכוב ביצוע. לעניין מועד העלאת טענותיו, סובר בראנץ כי טענותיו הנוגעות לריבית הפיגורים הן משפטיות, שכן הן מושתתות על תשתית עובדתית שהונחה בפני ראש ההוצל"פ, ולכן הוא היה זכאי לטעון אותן. לעניין הטענה כי בית המשפט המחוזי לא נתן לכנפי פתחון פה, טוען בראנץ כי הצדדים הגישו לבית המשפט טיעונים בכתב, וכי לכנפי ניתנה האפשרות לטעון טענותיו בעל פה. לגרסתו, עקב תחושתו של כנפי כי התיק "מונח בכיסו" הוא ויתר על זכותו זו.
רע"א 7777/09
10. בראנץ טוען כי הוא מגיש בקשתו "למען הזהירות בלבד", עקב כך שבית המשפט המחוזי לא עסק בפסק דינו בכלל הטענות שהועלו בפניו. טענות אלו נוגעות בעיקרן לסכומים אשר לטעמו של בראנץ יש להפחית מחובו. עוד טוען בראנץ כי מאחר והמניעה להעברת הכספים לכנפי הייתה על שכמו של זה, זאת בעקבות הסכסוך בין נושיו, יש לזכותו מחיובי ריבית והצמדה החל מהיום שבו הופקדו הכספים בקופת בית המשפט ולא החל מהיום שבו הם הועברו לקופת ההוצל"פ לאחר ההכרעה בדבר חלוקת הכספים לנושים.
11. מנגד, טוען כנפי כי אין לאשר בקשת רשות ערעור זו שכן בראנץ זכה בכל מבוקשו בפסיקתו של בית המשפט המחוזי. עוד טוען כנפי כי בדיונים בפני בית המשפט המחוזי בראנץ הגדיר כי סלע המחלוקת לגבי החוב נוצר "רובו ככולו" בגין הפרשי הצמדה וריבית שנוצרו על פיקדונות שהופקדו בקופות בית המשפט ועל כן אין הוא יכול לטעון כעת כי חוב זה מכיל בתוכו רכיבים נוספים שלא נדונו. לבסוף, טוען כנפי כי בקשתו של בראנץ אינה מעלה סוגיה שחורגת מעניינם הפרטני של הצדדים.
דיון
12. ענייננו בחוב רב שנים אשר סוגיות רבות הקשורות בו הועלו לפנינו למען נביאו לידי לסיום. ראשית, יש לבחון אילו מבין המחלוקות ראוי שיתבררו בפני בית משפט זה ובהתאם לכך להכריע האם לקבל את בקשות רשות הערעור. כידוע, הלכה היא, כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית, משפטית או ציבורית אשר חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).