השופט צ' זילברטל:
1. המשיבות 1 ו- 2 (להלן: החברות) מצויות בהליכי פירוק. המשיבה 3 (להלן: המפרקת) מונתה על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כמפרקת של החברות (פר"ק 1482/05 ופר"ק 1492/05). נראה כי הנכס העיקרי שבבעלות החברות הן טענותיהן לזכויות במתקן (האנגר) הנמצא בשדה התעופה בהרצליה. זכויות אלה נתונות במחלוקת הנטושה בין החברות לבין המערערת בע"א 2734/11 והמבקשת ברע"א 5669/11, רשות שדות התעופה (להלן: הרשות).
2. ביום 8.4.2008 אישר בית המשפט של הפירוק (כב' סגנית הנשיאה ו' אלשיך) את בקשת המפרקת להציע למכירה את החברות כחברות פעילות בדרך של מכרז. בקשת הרשות להצטרף כבעל דין להליך מכירת החברות, כדי לאפשר לה, נוכח תפקידה על-פי דין, בין היתר, לטעון לעניין זהות הקונה ועצם קיום ההליך, נדחתה בהחלטה מיום 25.3.2009 (בש"א 13980/08, פר"ק 1482/05).
ביום 15.7.2009 הגישה המפרקת בקשה לאשר לה להשלים את מכירת החברות כעסק חי (בש"א 14447/09). בבקשה נאמר, כי ניתן להמשיך בהליך מכירת החברות כעסק חי לאחר שנדחתה בקשת הרשות להצטרף להליך, וכי מומלץ לקבל את הצעת הרכישה שהגיש מר אבנר ישפה (שלאחר מכן הסתבר כי הוא בעל שליטה במשיבה 4, שתכונה להלן: אוריון) שעמדה על 87,525 ש"ח. ביום 12.8.2009 אישר בית משפט קמא את הבקשה הנ"ל "בכפוף להמצאת העתק ההסכם ולאישורו על-ידי בא-כוח הכנ"ר".
3. בין לבין הגישה הרשות לבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעת פינוי נגד החברות (תא"ק 39506-03-10). נראה כי בהחלטת בית המשפט של הפרוק לאשר את הגשת התובענה הנ"ל נפלה טעות סופר, כאשר בית המשפט אישר את בקשת הרשות בעוד שלאמיתו של דבר נראה שסבר כי דינה הוא להידחות (ההחלטה מיום 7.12.2009 כפי שהובהרה בהחלטה מיום 18.7.2011). מכל מקום, ההליך בתביעת הפינוי התנהל בפועל לגופו, כמפורט להלן.
בגדר ההתדיינות בתביעת הפינוי הושג הסדר עקרוני בין הרשות לבין המפרקת. לפי הסדר זה, שהוכפף לאישורו של בית המשפט של הפירוק, תשלם הרשות לחברות סכום של 53,000 ש"ח לסילוק כל ההליכים שבין הצדדים וכנגד תשלום זה תפננה החברות כל שטח המוחזק על-ידן בשדה התעופה בהרצליה. להסדר זה ניתן על ידי בית משפט השלום תוקף של פסק-דין ביום 26.9.2010, כשתוקפו הותנה במתן אישור על-ידי בית המשפט של הפירוק. יוזכר, כי עובר למתן פסק הדין הנ"ל כבר חלפה יותר משנה מאז שבית המשפט של הפירוק אישר את בקשת המפרקת למכור את החברות כ"עסק חי" (הכוונה, למעשה, למכירת מניות החברות) למר אבנר ישפה, אלא שעד למועד מתן פסק הדין האמור לא נחתם, במסגרת אותו אישור, הסכם מכר עם מר ישפה או עם אוריון.
4. ואכן, כאשר המפרקת פנתה לבית משפט קמא בבקשה כי יאשר את ההסכם עם הרשות, הסכם שקיבל תוקף של פסק דין בבית משפט השלום, היא ציינה בבקשתה כי על אף ההחלטה מיום 12.8.2009 לאשר את השלמת מכירת החברות כ"עסק חי" ועל אף ההחלטה מיום 13.12.2009 שדחתה את התנגדות הרשות למסירת מפתחות הנכס לרוכש החברות, "התעכבה ההתקשרות עם הרוכש". בפנייתה הנ"ל לבית המשפט הסבירה המפרקת, כי העסקה עם "הרוכש" (קרי: מר ישפה ו/או אוריון) התעכבה נוכח "התנגדותו של עורך הדין שייצג את הרוכש ... ואשר המליץ לרוכש שלא לרכוש את החברות", וכן בשל רצון הרוכש לבצע את הרכישה עם שותף נוסף. לפיכך גובש ההסדר שבין המפרקת לבין הרשות בגדר ההליך בתביעת הפינוי בבית משפט השלום. המפרקת הביעה דעתה, בפנייתה לבית משפט קמא לאשר את אותו הסדר, כי מכירת הנכסים לרשות עדיפה על-פני מכירת החברות לרוכש כ"עסק חי", שכן בכך מסולקות תביעות הרשות, שיכולות, אם תתקבלנה, למנוע את האפשרות למכור את החברות כ"עסק חי".
אוריון הגישה תגובה לבקשתה הנ"ל של המפרקת. בתגובה זו ביקשה אוריון כי יוחלט לקיים את האמור בהחלטת בית המשפט מיום 13.12.2009, שניתנה בהמשך להחלטה מיום 12.8.2009. בהחלטה הנ"ל מיום 13.12.2009 (שניתנה לאחר שעוד קודם לכן, ביום 25.3.2009, הוחלט לדחות את בקשת הרשות להצטרף להליך מכירת החברות), נדחתה טענת הרשות לפיה יש למנוע את "מסירת המפתח" למי שירכוש את החברות, נוכח סמכויותיה של הרשות לפעול בשטח שדה התעופה ובכלל זה לאשר את זהות בעלי הזכויות במקום.
אוריון הוסיפה וטענה בתגובתה לבקשת המפרקת, כי הסדר הפשרה שהושג בגדר ההתדיינות בבית משפט השלום עוקף את החלטות בית המשפט של הפירוק שקבע כי אין לרשות מעמד בהליכי מכירת החברות, וכי היא שינתה מצבה לרעה בהסתמך על האישור שניתן למפרקת לפעול להשלמת מכירת החברות.
בתגובה לתגובת אוריון פירטה המפרקת בהרחבה את השתלשלות העניינים בכל הנוגע לעסקת מכירת החברות לאוריון. מתגובתה זו של המפרקת עולה, כי אוריון נמנעה לחתום על הסכם המכר ולשלם את התמורה שעליה הוסכם. בין היתר התברר, כי עוד ביום 24.3.2010 (זמן רב לפני גיבוש ההסדר עם הרשות) הודיעה המפרקת לנציג אוריון כי אם העסקה לא תושלם עד ליום 7.4.2010, יוחזר הנכס בשדה התעופה לידי הרשות. בהמשך הועברו לנציג אוריון כתבי הטענות שהגישה הרשות בגדר תביעת הפינוי. לאחר כל זאת ביקשה אוריון לשנות את נוסח הסכם המכר באופן שלא היה מקובל על המפרקת. לרקע כל אלה ראתה המפרקת לנכון להגיע עם הרשות להסדר שגובש בבית משפט השלום. אלא שנוכח הצהרת אוריון על נכונותה לרכוש את החברות מבלי להתנות זאת בתנאים שהוצגו על-ידה קודם לכן, הודיעה המפרקת לבית המשפט, בניגוד לעמדתה המקורית לפיה ראוי לאשר את ההסדר עם הרשות, כי היא משאירה את הסוגיה לשיקול דעתו.
5. בהחלטה מיום 28.2.2011, היא ההחלטה נשוא הערעור דנא, דחה בית משפט קמא את הבקשה לאישור הסדר הפשרה שגובש בבית משפט השלום ושקיבל שם תוקף של פסק דין מותנה. בית המשפט פתח את דבריו באמירה כי: "עניין לנו בהסכם רכש שחתם מפרק ואשר במסגרתו מועברים נכסים ופעילות של החברה לרוכש וזאת תחת תניית as is where is". בהמשך ציין בית המשפט, כי כאשר הרוכש "משתהה בנטילת הממכר ותשלום התמורה בלא סיבה מוצדקת", על המפרקת היה ליתן לו הודעה כי עיכוב זה מהווה הפרת חוזה שעל הרוכש לרפא בתוך זמן קצוב, אחרת המפרקת תראה עצמה חופשיה להודיע על בטלות החוזה.
כיוון שהודעה כאמור לא ניתנה על-ידי המפרקת, נקבע על ידי בית המשפט, כי יש ליתן לרוכשת (אוריון) הזדמנות נוספת לשלם בתוך 7 ימים ממועד ההחלטה, שאם לא תעשה כן, תוכל המפרקת להתקשר בהסכם הפשרה עם הרשות, בתוך 10 ימים ממועד ההחלטה, בלא צורך בהחלטה נוספת.
יושם אל לב, כי בהחלטתו נקט בית משפט קמא בלשון ממנה עולה מפורשות כי נכרת "הסכם רכש" בין המפרקת לבין הרוכשת (אוריון) וכי עניין לנו בהפרת ההסכם מצד אוריון. כפי שנרחיב בהמשך, נראה כי תיאור זה אינו מדויק, כיוון שכלל לא השתכלל הסכם מכר סופי בין הצדדים. לטענת המפרקת, כפי שנמסרה לבית משפט קמא, אוריון "גררה רגליה" ועכבה את סיום העסקה. לא זו אף זו: גם לאחר שהמפרקת קצבה מועד לסיום התהליך (7.4.2010, כמפורט לעיל) לא הביא הדבר לחתימה על הסכם. נהפוך הוא: אוריון, שהחליפה ייצוגה, הציגה דרישות חדשות להן המפרקת לא היתה יכולה להסכים. העסקה לא השתכללה גם לאחר שנמסר לאוריון על הגשת תביעת הפינוי לבית משפט השלום על-ידי הרשות.
זאת ועוד, ממוצגי המפרקת עולה, כי ביום 11.7.2011, כארבעה וחצי חודשים לאחר מתן ההחלטה מיום 28.2.2011, עדיין לא נחתם החוזה.
6. תמצית טענות הרשות בערעור הן, כי בית משפט קמא שגה כאשר הניח ביסוד החלטתו שבין הצדדים כבר נכרת הסכם מחייב, שעה שבפועל דבר זה לא אירע על אף שחלף זמן רב (יותר משנה) מאז שניתן אישור עקרוני לקדם התקשרות עם אוריון.
הרשות מוסיפה וטוענת, כי לא ראוי היה לדחות את אישור הסדר הפשרה עימה נוכח הסמכויות שניתנו בידיה על-פי דין לפקח על הנעשה בתחום שדה התעופה ונוכח העובדה שקיים סכסוך בינה לבין אוריון (בגין נכס אחר בשדה התעופה בהרצליה) לאחר שאוריון לא קיימה את הוראות הדין.
המפרקת והכנ"ר תומכים בהחלטת בית משפט קמא. גם אוריון עותרת לדחיית הערעור ומציינת, בין היתר, כי כבר בעבר נקבע בהחלטה חלוטה שלרשות אין מעמד בהליך מכירת החברות וכי בקשות רשות ערעור שהגישה לבית משפט זה נדחו.
דיון והכרעה
7. לטעמי דין הערעור להתקבל ויש לאשר את הסדר הפשרה שבין הרשות לבין המפרקת, שניתן לו תוקף בבית משפט השלום בגדר תביעת הפינוי. במצב זה, פשיטא שלא היה מקום לחתום על ההסכם עם אוריון.