השופטת תמר בזק-רפפורט:
1. משיבה 1 ישבה ברכב שחנה בנתיב נסיעה עירוני (להלן - הרכב החונה), כאשר רכב אחר שנסע בכביש הגיח מאחור והתנגש ברכב החונה (להלן - הרכב הפוגע). כתוצאה מהתנגשות זו נגרמו למשיבה 1 נזקי גוף. אין חולק כי האירוע הינו "תאונת דרכים" במובנה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - חוק הפיצויים). המחלוקת מתמקדת בשאלה, מי מבין שני הנהגים של שני כלי הרכב המעורבים אחראי לפיצויה של משיבה 1. התשובה לשאלה זו תקבע האם חברת הביטוח של הרכב החונה (משיבה 3) תישא בחבות לפצות את משיבה 1, אשר ישבה ברכב החונה, או האם קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים (משיבה 4; להלן - קרנית) תישא בחבות, הואיל והרכב הפוגע לא היה מבוטח בעת התרחשות התאונה.
2. מהלך האירועים אשר קדם לתאונה הוא כדלהלן. ביום 25.4.04 נסעה משיבה 1 ברחוב הרי טרומן בירושלים ברכב שהיה נהוג בידי משיבה 2. משיבה 2 החנתה את רכבה בנתיב הנסיעה בו נסעה, דוממה את המנוע, נטלה את מפתחות הרכב עמה ויצאה מהרכב כדי להביא את בתה התינוקת אל ביתה של המטפלת שהיה בקרבת מקום. משיבה 1 נותרה ישובה ברכב החונה והמתינה לשובה של משיבה 2, כדי להמשיך בנסיעה. בעת שהמתינה, התנגש ברכב החונה הרכב הפוגע שהגיח מאחור, נהוג בידי המבקשת. מעוצמת החבטה החל מתדרדר הרכב החונה. משיבה 1 טענה כי לא ידעה לבלום את הרכב, ולכן קפצה ממנו, התגלגלה על הכביש ונחבלה בגופה. הרכב נעצר לאחר שהתנגש בסלעים בעברו השני של הכביש וניזוק באופן קשה. הרכב הפוגע לא היה מבוטח בעת התאונה, ולכן צורפה קרנית להליך. רכבה של משיבה 2 היה מבוטח, כאמור, בידי מגדל חברה לביטוח, היא משיבה 3.
3. בית משפט השלום (כב' השופט ד' פולוק) פיצל את הדיון, כך שתחילה נדונה שאלת החבות. במסגרת זו בחן בית המשפט את השאלה האם נעשה "שימוש ברכב מנועי" למטרות תחבורה, כמובנו בחוק הפיצויים. בית המשפט קבע, על-פי עדויות הצדדים, כי הרכב החונה היה במצב של חניה בעת התאונה. בית המשפט קמא קיבל את גרסתה של משיבה 2, כי היא דוממה את המנוע ונטלה עימה את המפתחות בצאתה מן הרכב. מכאן, הגיע בית המשפט למסקנה, כי בעת ההתנגשות לא נעשה "שימוש ברכב מנועי".
4. בהמשך בחן בית המשפט את תחולת החזקה המרבה שבחוק הפיצויים להגדרת "תאונת דרכים", לגבי הרכב החונה. לשון החזקה המרבה היא כדלהלן: "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". בהסתמך על שרטוטים שצורפו לתעודת עובד ציבור שהוגשה מטעם מהנדסת עיריית ירושלים ובהתבסס על עדותו של חוקר שביקר במקום, הגיע בית המשפט למסקנה, כי רוחב הכביש בעת התאונה היה מספיק למעבר שתי מכוניות, ללא צורך בסטייה לנתיב הנגדי כדי לעקוף את הרכב החונה. לכן קבע בית המשפט, כי הרכב החונה לא יצר סיכון תחבורתי ולא חלה החזקה המרבה. בית המשפט לא מצא כי העובדה שבמקום הוצב תמרור האוסר על חניה בשנת 2009 מחייבת מסקנה שונה, הואיל והתמרור הוצב במקום כחלק ממכלול של שינויים שנעשו בכביש, וביניהם אף הוספת מעגל תנועה.
5. בהמשך בחן בית המשפט את השאלה האם ירידתה של משיבה 1 מהרכב החונה לאחר שהוא החל להידרדר בעקבות התנגשותו של הרכב הפוגע בו, מהווה ירידה למטרות תחבורה. בית המשפט מצא, כי ירידתה של משיבה 1 מן הרכב היתה "על מנת להינצל מחפץ מסוכן בו שהתה, שהיה במקרה זה הרכב המתדרדר", ועל כן אין היא נכללת בגדר "שימוש ברכב מנועי".
6. לבסוף בחן בית המשפט את תחולת הריבוי שבחוק הפיצויים להגדרת "שימוש ברכב מנועי", אשר קובע כי גם "הידרדרות או התהפכות של הרכב" מהווה שימוש כאמור. בית המשפט סבר, כי הואיל והגורם להידרדרות הרכב החונה היה הדיפתו על-ידי הרכב הפוגע שהתנגש בו, ולא עצמת כוחו הפנימי של הרכב החונה, אין תחולה לריבוי. בית המשפט הוסיף, כי מסקנה הרואה את המקרה דנן כהידרדרות, כאשר הגורם לתנועה של רכב חונה הינו פגיעה של רכב אחר, תוביל להרחבה משמעותית של תחולת חוק הפיצויים, שאינה עולה בקנה אחד עם סעיף 1 לו.
7. באין תחולה לחזקה המרבה בעניין החניית רכב במקום אסור, ומשנקבע כי לא נעשה שימוש ברכב למטרות תחבורה, כי משיבה 1 לא ירדה מן הרכב למטרות תחבורה וכי אין תחולה לריבוי בעניין התדרדרות הרכב, קבע בית המשפט קמא כי לא נעשה שימוש ברכב החונה בעת התאונה וכי הוא שימש אך כזירה להתרחשותה. לכן מצא בית המשפט קמא, כי האחריות לפצות את משיבה 1 מוטלת על המבקשת, שנהגה ברכב הפוגע, ועל קרנית. מסקנה זו הובילה לדחיית התביעה נגד נהגת הרכב החונה, משיבה 2, ונגד חברת הביטוח של הרכב החונה, משיבה 3.
8. מכאן בקשת רשות הערעור, בגדרה תוקפת המבקשת את כל אחד מארבעת האדנים עליהם מבוססת מסקנת בית משפט קמא. קרנית ומשיבה 1 הצטרפו לטיעוני המבקשת ובנקודות מסויימות אף הוסיפו עליהם. משיבות 2 ו-3 תמכו בקביעותיו של בית המשפט קמא, וטענו כי הכרעותיו בשאלות המשפטיות מושתתות על קביעות עובדתיות, ולכן אין מקום להתערב בהן.
9. התיק הובא במסגרת בקשת רשות ערעור בפני דן יחיד. לאור תוכן ההחלטה, המהווה פסק דין ביחס למשיבות 2 ו-3 אשר נגדן נדחתה התביעה, הורחב ההרכב למותב תלתא. ההרכב החליט לשמוע את הבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
10. בהקשר זה, ובטרם נפנה לגוף העניין יוער, כי כאשר אין מחלוקת על כך שאירוע מסוים נופל להגדרת תאונת דרכים, וממילא ברור כי חוק הפיצויים חל ולכן, ככלל, שאלת חישוב הנזק איננה שאלה מורכבת, נראה כי פיצול הדיון לשאלת האחריות ולשאלת הנזק אינו תורם ליעילות הדיון. מנקודת המבט של הערכאה הדיונית, הכרעה בשאלת האחריות קודם לליבון סוגיית הנזק מקטינה באופן משמעותי את הסיכויים להשגת פשרה בתיק. מנקודת המבט של ערכאת הערעור, יוצרת הכרעה מעין זו מצב מסורבל. זאת כיוון שבמצב הדברים הרגיל, לא ניתנת רשות לערער על הכרעה בשאלת האחריות קודם שפסקה הערכאה הראשונה גם בעניין גובה הפיצויים (ראו, למשל: רע"א 6905/01 ביה"ח מרחב הנגב המרכז הרפואי סורוקה נ' גזית, פורסם במאגרים, 14.10.01). ואולם, כאשר ההכרעה בשאלת האחריות מתווה את המסלול הדיוני במובן של קביעת בעלי הדין הנכונים בהליך, חייבת ערכאת הערעור לבחון את הדברים לגופם. בחינה מעין זו, מצדיקה את הרחבת המותב למותב תלתא, הואיל והערעור הוא על פסק דין בכל הנוגע לבעלי הדין, אשר ביחס אליהם נקבע כי אינם נושאים באחריות לנזק. כך, מובאת בקשת רשות ערעור בשאלת האחריות לפתחו של הרכב של שלושה שופטים, בעוד שיתכן כי אילו היה מתברר מה גובה הנזק שנגרם, גם היה מתברר סופית הצורך בבחינת ערכאת הערעור את העניין כולו.
ככלל, אפוא, ראוי שמכלול הסוגיות שעמדו לדיון בערכאה הראשונה יובא לבחינת ערכאת הערעור בהליך אחד. הדבר מאפשר לערכאת הערעור לבחון את כלל המחלוקות, תורם לייעול ההליך השיפוטי (הן בערכאה הדיונית והן בערכאות הערעור) ומונע סיבוכים מיותרים של הליכי ערעור נוספים (ראו, למשל, הסיטואציה שנדונה בע"א 8154/03 אלטורי נ' אריה חברה ישראלית לביטוחי רכב בע"מ, פורסם במאגרים, 15.8.05). עיקרם של דברים, במקרים כגון דא סבורה אני, כי שיקולים של אדמיניסטרציה שיפוטית מצדיקים לדון בתיק כמכלול ולא לפצל את הדיון בין שאלת האחריות לבין שאלת הנזק.
לאחר דברים אלה, נפנה לבחינת הערעור לגופו.
מסגרת הדיון
11. סעיף 1 בחוק הפיצויים מגדיר את המונח "תאונת דרכים":
"תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם... מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו...
בבסיס הערעור עומדת השאלה האם בעת האירוע, אשר במהלכו נגרם למשיבה 1 נזק גוף, נעשה ברכב החונה שימוש, במובנו של חוק הפיצויים. סעיף 1 לחוק הפיצויים כולל הגדרה למונח "שימוש ברכב מנועי":
"שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו... לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב...
סעיף 3(א) לחוק הפיצויים קובע, כי בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, תחול על כל נוהג האחריות לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו.