השופט י' דנציגר:
לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 10.12.2012 בע"א 39636-10-10 (סגניות הנשיאה השופטות א' קובו ומ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק), במסגרתו התקבל ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו מיום 26.8.2010 בת"א 28380/07 (השופט צ' כספי). עניינם של ההליכים המשפטיים בין הצדדים בתביעת המשיב לקבלת תגמולי ביטוח מהמבקשת בגין שריפה שפרצה בעסקו ובטענות המבקשת כי היא פטורה מתשלום תגמולי ביטוח לנוכח הפרת חובת הגילוי מצד המשיב ומעורבותו הנטענת בשריפה.
תמצית הרקע העובדתי ופסק דינו של בית משפט השלום
1. המשיב, פנחס פרץ (להלן: המשיב) היה בעליו של עסק למערכות טלוויזיה במעגל סגור וציוד בילוש ואבטחה (להלן: העסק). העסק מוקם בקומה הרביעית בבניין משרדים ברח' הרצל בבאר שבע (להלן: הבניין) ובוטח אצל המבקשת, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: המבקשת) בפוליסה שכללה ביטוח כנגד נזקי שריפה. ביום 14.10.2008, בשעה 4:00 לפנות בוקר בין שישי לשבת, אירעה שריפה בעסק שגרמה לנזקים רבים למבנה העסק, לציוד ולמלאי שהיו מצויים בו. השריפה נחקרה ונבחנה על ידי מספר גורמים: משטרת ישראל (אשר סגרה בסופו של דבר את תיק החקירה נגד המשיב בהיעדר אשמה), חוקר מטעם מכבי האש; חוקר שריפות ושמאי מטעם המבקשת וחוקר שריפות מטעם המשיב. המשיב דרש מהמבקשת לשלם לו תגמולי ביטוח בגין הנזקים שנגרמו לעסק. בנוסף טען המשיב להפסדי רווחים כתוצאה מהשריפה. המבקשת סירבה לשלם למשיב תגמולי ביטוח, משני טעמים: ראשית, נטען כי המשיב הסתיר מהמבקשת עובדות מהותיות ביחס לעברו הביטוחי (סירובן של חברות ביטוח אחרות לבטח את העסק עקב אירועים קודמים, לרבות אירוע שריפה קודם שהתרחש בעסק), וכי בכך הפר המשיב בכוונת מרמה את חובות הגילוי המוטלות עליו כלפי המבקשת כמבטחת על פי חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח); שנית, נטען כי המשיב היה מעורב בהצתת עסקו, ולכן פטורה המבקשת מתשלום תגמולי הביטוח. בנוסף טענה המבקשת טענות בדבר גובה הנזק ושיעור הפיצויים שדרש המשיב. לנוכח סירובה של המבקשת לשלם את תגמולי הביטוח, הגיש המשיב תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו.
2. בית משפט השלום קבע כי מעת שהמשיב הוכיח קיומו של אירוע ביטוח שנכלל בפוליסה, עובר נטל ההוכחה אל כתפי המבקשת להוכיח את מעורבותו של המשיב באירוע השריפה. בית המשפט ציין כי חוקר השריפות מטעם מכבי האש וחוקר השריפות מטעם המבקשת, היו תמימי דעים כי השריפה נגרמה כתוצאה מהצתה מכוונת וסברו כי ככל הנראה נעשה שימוש באמצעי השהייה כלשהו, אם כי הסכימו שאיש לא חדר לעסק לאחר יציאתו של המשיב ממנו, ומכאן הקושי לבסס מסקנה של הצתה. לאחר ניתוח מפורט דחה בית המשפט את שתי התיאוריות שהציע החוקר מטעם המשיב שנועדו להסביר מדוע לא מדובר בהצתה אלא בשריפה, וקיבל את עמדת החוקר מטעם המבקשת והחוקר מטעם מכבי האש שסברו שמדובר בהצתה באמצעות אמצעי השהייה כלשהו. עם זאת צוין כי השאלה "כיצד נוצרה הדליקה בפועל נותרת כשאלה סתומה" וכי ההשערות השונות שהציעו הצדדים לא נותנות מענה מלא לשאלה זו. בנקודה זו בית המשפט אף הציע השערה נוספת לגבי ההצתה (תוך שהוא מדגיש כי מדובר בהשערה "הבאה רק לסבר את עין הקורא, שכן אין לה תימוכין והיא מתבססת על הנתון לפיו איש לא יכול היה להיכנס לחנות עד מועד ההצתה").
3. בסופו של דבר קבע בית משפט השלום כי השתכנע שלמשיב הייתה הזדמנות לביצוע ההצתה ושהיה לו גם מניע לביצועה לנוכח מצבו הכלכלי הרעוע של העסק. נקבע כי המבקשת עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח שמדובר בהצתה ושהמשיב היה מעורב באירוע השריפה, על אף שאין חולק שאופן ההצתה נותר בסימן שאלה. כפועל יוצא נקבע כי לנוכח מעורבותו של המשיב בשריפה נשללת זכאותו לתגמולי ביטוח בהתאם לחוק חוזה הביטוח. לאור קביעה זו, לא דן בית המשפט בטענות המבקשת בדבר הפרת חובת הגילוי מצידו של המשיב בכל הנוגע לעברו הביטוחי.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
4. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום. נקבע כי "פסק הדין אינו מבוסס על עובדות אלא על הנחות והשערות אשר הן כשלעצמן סותרות אחת את רעותה, לרבות מסקנת בית המשפט כי המבקש הצית את עסקו. מסקנה זו אין לה ביסוס הולם בחומר הראיות. בסופו של יום, לא ניתן לקבוע כיצד התרחשה 'ההצתה' בבית העסק והמשיבה לא הרימה את הנטל שהוטל עליה להוכיח 'שההצתה בוצעה על ידי המערער'. התיאוריות שהובאו על ידי נציגי חברת הביטוח לקו בסתירות". הודגש כי מעיון בפסק הדין עולה ש"דעתו [של בית משפט השלום] לא הייתה נוחה מכל אחד מהתסריטים שהוצגו על ידי המשיבה. לכן הציג בית המשפט השערה משלו, שלישית במספר, אשר לא הועלתה כלל במהלך המשפט". לפיכך נקבע כי "עצם העובדה שבית המשפט נזקק מיוזמתו להשערה נוספת מטעמו על כלל ההשערות התלויות על בלימה, היא הנותנת שלא היה מקום לממצא נחרץ לפיו המערער היה המצית". כפועל יוצא קבע בית המשפט המחוזי כי קמה למבקשת חבות לשלם למשיב את תגמולי הביטוח. לנוכח קיומם של חילוקי דעות בין הצדדים בדבר גובה הנזק, נושא שכלל לא נדון בפסק הדין, הורה בית המשפט המחוזי על החזרת התיק לבית משפט השלום להשלמת פסק הדין.
מכאן הבקשה שלפנינו.
תמצית נימוקי הבקשה ותגובת המשיב
5. המבקשת מבססת את בקשת רשות הערעור על שני טעמים עיקריים: ראשית, נטען כי שתי הערכאות קמא לא דנו כלל בטענת המבקשת, לפיה לא קמה למבקשת חבות לשלם תגמולי ביטוח מן הטעם שהמשיב הפר בכוונת מרמה את חובת הגילוי המוטלת עליו מכוח הפוליסה ומכוח חוק חוזה הביטוח. נטען כי טענה זו עומדת בפני עצמה, בנפרד מהטענה בדבר מעורבותו של המשיב בשריפה, וכי בית המשפט המחוזי טעה טעות קשה כשנמנע מלהורות על החזרת הדיון לבית משפט השלום בכל הנוגע לטענה זו. לפיכך טוענת המבקשת כי בנסיבות העניין קופחה זכותה הבסיסית להתגונן מפני התביעה ומן הצדק להתערב בנקודה זו. שנית, נטען כי בית המשפט המחוזי ביטל ללא שום הצדקה פסק דין מנומק וענייני של בית משפט השלום, אשר נשען רובו ככולו על ממצאי עובדה ומהימנות. נטען כי מדובר בהתערבות חריגה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית תוך התעלמות מהכלל שנקבע לעניין זה בפסיקה. המבקשת פרסה בבקשתה יריעה עובדתית רחבה על מנת להראות שקביעותיו של בית משפט השלום מבוססות היטב בעדויות ובראיות שהונחו לפניו. בנוסף נטען כי פסק דינו של בית משפט השלום בוטל ללא הנמקה של ממש.
6. המשיב טוען בתשובתו כי מדובר בסכסוך נקודתי ועובדתי שאינו מעורר שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, וכי אף אחת מטענות המבקשת אינה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". ראשית, נטען כי טענת המבקשת בדבר הפרת חובת הגילוי על ידי המשיב נזנחה הלכה למעשה על ידי המבקשת בבית המשפט המחוזי, ולכן לא נדונה לגופה. נטען כי הטענה נדונה בהרחבה בבית משפט השלום, אשר לא מצא לנכון בסופו של יום לקבוע כי המשיב הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו. נטען כי היה על המבקשת לטעון במסגרת תשובתה לערעור בבית המשפט המחוזי כי יש מקום לשינוי הנמקת פסק דינו של בית משפט השלום, ולא להסתפק בהשמעת הטענה באופן לאקוני ובלשון רפה רק לשם שמירת "קלף" למקרה שבו יתהפך פסק הדין. בנוסף נטען כי העובדה שטענה מסוימת לא נדונה לפני הערכאות קמא אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לפיכך נטען כי לא נגרם למבקשת חוסר צדק או עיוות דין בנסיבות העניין. שנית, נטען כי התערבותו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו של בית משפט השלום הינה צודקת ומנומקת, ובלאו הכי אין בעצם ההתערבות כדי להצדיק מתן רשות ערעור. יוער כי המשיב (בדומה למבקשת) פרס בתשובתו יריעה עובדתית רחבה על מנת להראות שקביעותיו של בית המשפט המחוזי נכונות ומוצדקות לגופו של עניין.
דיון והכרעה
7. לאחר עיון בפסקי הדין שניתנו בשתי הערכאות קמא, בבקשה ובתשובה, סבורני כי רק טענתה הראשונה של המבקשת - לפיה אף אחת משתי הערכאות קמא לא דנה ולא הכריעה בטענת המבקשת להפרת חובת הגילוי מצד המשיב - מצדיקה התייחסותנו. לגופה של הטענה, סבורני כי בנסיבות העניין נגרם למבקשת חוסר צדק דיוני, ולכן אציע לחבריי שניתן רשות ערעור ונקבל את הערעור, כך שהתיק יוחזר לבית משפט השלום שידון ויכריע בטענה זו לגופה.
8. בפתח הדברים אבהיר בקצרה מדוע טענתה השנייה של המבקשת - לפיה לא היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי בקביעותיו של בית משפט השלום - אינה מצדיקה לטעמי מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כידוע, בקשת רשות ערעור אינה ערעור בזכות, והיא תינתן רק כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין או כאשר נדרשת התערבות בית המשפט לשם מניעת עיוות דין [ראו, למשל: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 213-211 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)].
השאלה האם עמדה המבקשת בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח שהשריפה שפרצה בעסקו של המשיב הינה תוצאה של הצתה, כמו גם שהמשיב היה מעורב בהצתה, הינה שאלה עובדתית ונקודתית הנטועה בעובדותיו הספציפיות של המקרה. מעת שהשאלה נדונה והוכרעה בשתי ערכאות - ובהיעדר השלכה רוחבית החורגת מנסיבות המקרה - הרי שהשאלה אינה מצדיקה כשלעצמה דיון נוסף ב"גלגול שלישי". עצם העובדה שבית המשפט המחוזי מצא לנכון להתערב בנקודה זו בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, וכפועל יוצא הגיע גם למסקנה משפטית שונה, אינה מצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" [ראו, למשל: רע"א 8841/12 מיטבחי מילניום בע"מ נ' ש.אנפה בע"מ (30.1.2013) והאסמכתאות המאוזכרות בפסקאות 10-9; רע"א 9168/08 לזניק נ' ענבר ליס בע"מ (3.2.2009)]. אכן, ההלכה הינה כי ערכאת הערעור תתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית רק במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה [ראו, למשל: ע"א 292/88 פופוביץ נ' סלון עצמאות בע"מ, פ"ד מד(2) 837 (1990)]. יחד עם זאת, תפקידה של ערכאת הערעור הינו לבחון את נכונות קביעותיה של הערכאה הדיונית ונתונה לה בעניין זה סמכות רחבה, ובוודאי שאין לקבוע כלל גורף לפיו בכל פעם שערכאת הערעור עושה שימוש בסמכותה ומתערבת בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, יהיה בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו, למשל: רע"א 11080/03 שלודי נ' דגאני (6.12.2004) בפסקה ד(2)(ג)]. זאת ועוד, אף אם אניח לצורך הדיון - מבלי לקבוע מסמרות בעניין - כי בית המשפט המחוזי שגה כשהתערב בקביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית משפט השלום, הרי אין בכך כדי להצדיק דיון ב"גלגול שלישי", שהרי מדובר לכל היותר בשאלת יישומן של ההלכות הנוגעות להתערבות בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית על המקרה הספציפי [ראו, למשל: רע"א 385/93 בית נח - בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"ד מז(3) 221 (1993); רע"א 732/05 האפוטרופוס הכללי נ' סלמה (4.1.2007) בפסקאות 17-15].
9. אשר לטענתה הראשונה של המבקשת - לפיה שתי הערכאות קמא לא דנו, וממילא לא הכריעו, בטענתה כי היא פטורה מתשלום תגמולי הביטוח לנוכח הפרת חובת הגילוי מצד המשיב בדבר עברו הביטוחי - סבורני כי קיימת לגביה הצדקה ליתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". סבורני כי למבקשת נגרם חוסר צדק דיוני אשר עולה כדי עיוות דין בנסיבות העניין, ולכן יש להחזיר את התיק לבית משפט השלום שידון ויכריע בטענה זו לגופה [השוו: רע"א 2063/11 פלונית נ' פלוני (23.10.2011); בן-נון וחבקין 218-216].
כאמור, המבקשת טענה לפני בית משפט השלום שתי טענות הגנה על מנת להצדיק את סירובה לשלם למשיב את תגמולי הביטוח. טענת המבקשת בדבר הפרת חובת הגילוי מצידו של המשיב נטענה כטענה עצמאית העומדת על רגליה שלה בנפרד מהטענה בדבר מעורבותו של המשיב בשריפה, ואף המשיב בתשובתו לבקשה דנן אינו חולק על כך שהובאו עדים וראיות לעניין זה. בית משפט השלום לא מצא לנכון להכריע בפסק דינו בטענה זו, לנוכח קביעתו כי המבקשת הוכיחה את טענת ההגנה השנייה שהעלתה, לפיה המשיב היה מעורב באירוע השריפה. בית המשפט המחוזי לא דן אף הוא בטענה זו, על אף שהמבקשת הדגישה בתשובתה לערעור כי ככל שיתקבל ערעורו של המשיב (שנסב כולו על הקביעה שהוא מעורב בשריפה) יהיה מקום להכריע בטענותיה בדבר הפרת חובת הגילוי. בית המשפט המחוזי התעלם מטענה זו ולא התייחס אליה כלל בפסק דינו. הנה כי כן, מדובר בטענה שנטענה על ידי המבקשת מן הרגע הראשון ולאורך כל הדרך ואשר לא הוכרעה לגופה בשום שלב. בנסיבות אלה, מעת שקיבל בית המשפט המחוזי את ערעורו של המשיב בכל הנוגע לטענתה האחת של המבקשת (ובעובדה זו כשלעצמה אין, כאמור, כל פגם) היה על בית המשפט המחוזי להורות על החזרת הדיון בטענתה השנייה לבית משפט השלום. משלא עשה כן בית המשפט המחוזי והחזיר את הדיון רק לצורך שאלת גובה הנזק, סבורני כי לא מדובר אך ורק בטעות (שאינה מהווה טעם מספיק למתן רשות ערעור) אלא מדובר בחוסר צדק דיוני שעולה כדי עיוות דין שלא ניתן להתעלם ממנו [השוו: בן-נון וחבקין 227-225].
ודוק, איני סבור שנפל פגם בהתנהלותה הדיונית של המבקשת במסגרת הערעור בבית המשפט המחוזי, ואיני סבור שיש לראותה כמי ששמרה על "קלף" לעת מצוא כטענת המשיב. אכן, המבקשת הייתה רשאית לבקש מבית המשפט המחוזי במסגרת תשובתה לערעור המשיב (ומבלי להגיש ערעור שכנגד) לשנות את הנמקתה של הערכאה הדיונית מבלי לשנות את תוצאת פסק הדין [ראו: בן-נון וחבקין 408], אך סבורני כי די בכך שהמבקשת העלתה טענה זו במפורש בתשובתה לערעור ובכך שבית המשפט המחוזי לא התייחס בכלל לטענה זו בפסק דינו כדי להקים עיוות דין המצדיק החזרת הדיון לבית משפט השלום לשם הכרעה בטענה.