1. לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' אביב) מיום 19.9.12, שעניינה חסינותו בנזיקין של המבקש 2 כעובד ציבור (ת"א 51530-11-11).
ההליכים
2. המשיב 1 (להלן - המשיב) הגיש לבית משפט קמא תביעה לפיצויים בסך 1,150,000 ש"ח בגין לשון הרע שפורסמה נגדו, לטענתו, על ידי ששה נתבעים, ביניהם המבקש 2 (להלן - אדמוני). בתמצית יצוין, כי הצדדים לתביעה הם תושבי מושב נחושה, ובמועדים הרלוונטיים לתביעה שימש אדמוני רכז ביטחון שוטף של הישוב. בכתב התביעה נטען, כי אדמוני, יחד עם הנתבעים האחרים, פרסם דברי לשון הרע נגד המשיב, בשורה של מכתבים שכתב לגורמי ביטחון שונים ובהם האשים את המשיב בהאשמות חמורות, חסרות בסיס, שעניינן פגיעה בביטחון הישוב. כן נטען כי אדמוני, יחד עם נתבעים אחרים, יזם והביא לפרסומם של המכתבים בעיתון "בקיצור - העיתון של מטה יהודה", ובאתר האינטרנט "הפורטל של מטה יהודה", בכתבה שכותרתה "הפקרות ביטחונית במושב נחושה". פרסומים אלה, כך נטען, הציגו את המשיב באופן כוזב, כמי שפוגע באורח חמור ושיטתי בביטחון היישוב עד כדי הטלת אחריות ישירה עליו לרצח חבלני שבוצע בישוב.
3. בעקבות הגשת התביעה, הגישה המדינה (המבקשת 1) לבית המשפט, הודעה על קיומה של חסינות עובד ציבור לאדמוני מכוח ס' 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וביקשה לדחות את התביעה נגד אדמוני ולצרף את המדינה כנתבעת תחתיו. בהודעה, החתומה ע"י המשנה לפרקליט המדינה לעניינים אזרחיים, מכוח הסמכות שהואצלה לה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, פורטו הטעמים לקיומה של החסינות. צוין שהפעולות המיוחסות לאדמוני נעשו במסגרת תפקידו כרכז ביטחון שוטף בישוב, כשוטר מוסף זמני במשטרת ישראל, וכי ככזה הוא "עובד ציבור" לענין ס' 7א לפקודה. עוד צוין שהודעת ההכרה בחסינות ניתנה לאחר עיון בכתב התביעה על נספחיו, בהתייחסות משטרת ישראל, ובהתייחסותו של אדמוני לטענות המועלות בכתב התביעה. צוין כי מכתב התביעה עולה כי מעורבותו הישירה של אדמוני בנושא מסתכמת במכתב ששלח ביום 21.7.11 לגורמי ביטחון שונים הקשורים למילוי תפקידו כרכז ביטחון (ליו"ר ועדת הביטחון בישוב, ליו"ר הועד המקומי ביישוב, לקב"ט המועצה האזורית ולמפקד מג"ב בגזרת יהודה), ובו תיאר אירוע בעל משמעות ביטחונית לו היה עד. הודעת ההכרה מוסיפה ומציינת שמבירור שנערך עם אדמוני, הכחיש אדמוני קשר לפרסומים או לדיווחים לגורמים שאינם גורמי ביטחון הרלוונטיים לתפקידו. כן צוין שגם בכתב התביעה אין תשתית כלשהי המלמדת על קשר בין אדמוני לבין פרסום הכתבה. לבסוף צוין שלאחר עיון בכתב התביעה על נספחיו, לרבות במכתב שכתב אדמוני ביום 21.7.11, בהתייחסות משטרת ישראל ובהתייחסותו של אדמוני, לא נמצאה בנסיבות העניין תשתית להתקיימות החריג לחסינות, כמפורט בסעיף 7א(א) סיפא לפקודה.
4. המשיב הגיש לבית המשפט בקשה לקבוע שלא מתקיימים תנאי החסינות בעניינו של אדמוני, בקשה לפי ס' 7ב(ג) לפקודת הנזיקין. לטענת המשיב, תעודת ההכרה בחסינותו של אדמוני הוצאה שלא כדין ובניגוד לכללי המשפט המנהלי החלים עליה. המדינה התעלמה מהנטען בכתב התביעה לפיו אדמוני התנכל למשיב באופן שיטתי ממניעים זרים שאינם קשורים לביטחון היישוב, והיה מעורב באופן ישיר בייזום המכתבים הפוגעניים ובפרסום הכתבה. עוד נטען שאדמוני יזם את הפרסומים הפוגעניים ביודעין ומתוך כוונה לגרום נזק למשיב, ולפיכך מתקיים בענייננו החריג לחסינות. המשיב הוסיף וטען שהמדינה השתיתה את החלטתה על תשתית חסרה, חלקית ומגמתית הנסמכת על התייחסויותיהם של אדמוני ומשטרת ישראל, התייחסויות שכלל לא פורטו או הובהרו, תוך התעלמות מכתב הגנתם של הנתבעים 1-2 (המשיבים 2-3, מפרסמי הכתבה בעיתון ובאינטרנט) בו הם מודים שקיבלו את מרבית המסמכים והצילומים מנתבעים 3-6, ביניהם אדמוני. כן נטען שהמדינה לא אפשרה למשיב להשמיע את דברו ולשכנעה, כי אדמוני אינו זכאי להכרה בחסינות.
5. המדינה הגישה תשובתה לבקשת המשיב. לתשובתה צירפה הודעת הכרה משלימה. בהודעה המשלימה צוין כי המשנה לפרקליט המדינה חזרה ובחנה את החלטתה בדבר הכרה בחסינותו של אדמוני. במסגרת הבחינה החוזרת נבחנו כתב ההגנה מטעם הנתבעים 1-2 (מפרסמי הכתבה), תרשומת פגישה שהתקיימה בין הפרקליטה המטפלת בתיק לבין אדמוני, וכן התייחסות נוספת ומשלימה של אדמוני לטענות שהועלו כלפיו בכתב התביעה ובכתב הגנת הנתבעים 1-2, ולפיה לא יזם ולא היה מעורב בהעברת הפרסומים לנתבעים 1-2. אף לא נמצאה בחומר שנבחן כל אינדיקאציה השוללת את מהימנות גרסתו. עוד הוסף כי לאחר בחינת מלוא הטענות, לא ראתה המשנה לפרקליט המדינה לשנות מהחלטתה כי מתקיימים תנאי החסינות, היינו, כי אדמוני פעל במסגרת תפקידו השלטוני כרב"ש הישוב נחושה, וכי לא הונחה תשתית לטענה שהוא פעל בזדון, בכוונה לגרום נזק למשיב, או בשוויון נפש כלפי אפשרות גרימת הנזק.
6. המשיב הוסיף והגיש תגובה לתגובת המדינה, בה טען שאין המדינה רשאית להגיש הודעת הכרה משלימה, וכי המדינה איננה עקבית באשר לתשתית המנהלית אשר עמדה ביסוד החלטתה. עוד טען שניתן ללמוד על כוונתו של אדמוני לגרום נזק למשיב מתוך הפרסום עצמו והנסיבות האופפות אותו.
החלטת בית משפט קמא
7. בית משפט קמא ערך דיון בבקשת המשיב (יחד עם הדיון בעניינם של נתבעים נוספים), ובתום הדיון נתן את ההחלטה מושא הבקשה שלפנינו. בית משפט קמא קבע בהחלטתו כי יש לחלק את הנטען בכתב התביעה לשני נושאים: הנושא הראשון הוא כתיבת המכתבים ושליחתם לגורמים השונים; והנושא השני הוא העברת המכתבים למפרסמי הכתבה. אשר
לנושא הראשון
קבע, כי שליחת המכתבים נעשתה, על פני הדברים, במסגרת תפקידו של אדמוני ולפי שיקול דעתו, ולפיכך, "בשלב זה" מתקבלת עמדת המדינה כי היא תהיה הנתבעת במקום אדמוני, שכן אדמוני פעל בעבורה. לצד קביעה זו הוסיף בית המשפט וקבע: "יחד עם זאת אני מדגישה כי אם יוכח במהלך ההליך כי האמור במכתבים אלה אינו נכון והתובע יצליח להוכיח את טענתו כי מכתבים אלה נכתבו מתוך מטרה אחרת, והיא לפגוע בתובע - במקרה כזה תבוטל החלטה זו ואחזיר את הנתבעים כנתבעים אישיים לעניין המכתבים". בהמשך לכך
מחק בית משפט קמא את התביעה בגין לשון הרע נגד אדמוני בכל הנוגע לכתיבת המכתבים ושליחתם לנמענים, והורה על תיקון כתב התביעה וצירוף המדינה כנתבעת. בית משפט קמא הוסיף וציין כי הוא דוחה את בקשת המדינה לדחיית התביעה נגד אדמוני "וזאת משום עמדתי שאם יתברר במהלך ההליך כי טענת התובע יש בה ממש וכי הנתבעים כתבו את המכתבים הנדונים מתוך מטרה לפגוע בתובע ומבלי שיש אמת במכתבים, אאפשר לתובע לחדש את התביעה כנגד נתבעים אלה". אשר
לנושא השני,
הוא העברת המכתבים למפרסמי הכתבה, קבע בית משפט קמא כי לא ניתן לטעון שפעולה זו נעשתה בשליחות המדינה. לפיכך קבע שאדמוני ימשיך ויהיה בעל דין בנושא זה.
הבקשה לרשות ערעור
8. על החלטה זו הוגשה הבקשה לרשות ערעור. לטענת המבקשים, בית משפט קמא פיצל בהחלטתו את ההכרעה בסוגיית החסינות, אך הלכה למעשה דחה את הודעת ההכרה בחסינות. עוד נטען שהסמכות להכרה בקיומה של חסינות נתונה ליועץ המשפטי לממשלה, או למי שהואצלו לו סמכויותיו. משניתנה הודעת ההכרה, הכלל הוא כי יש לדחות את התביעה נגד עובד הציבור ולצרף את המדינה תחתיו. החריג לכלל הוא קביעה שלא מתקיימים תנאי החסינות. החלטת המדינה על הענקת החסינות היא החלטה מנהלית, ולכן הביקורת השיפוטית עליה תיעשה על פי כללי המשפט המנהלי. בהתאם, בית המשפט אינו בוחן את ההחלטה במקום הרשות המינהלית, אלא בוחן את סבירות ההחלטה ובודק אם נפל פגם בהליך קבלת ההחלטה. במקרה דנן, הודעת ההכרה בחסינות וההודעה המשלימה ניתנו לאחר שהגורם המוסמך במדינה עיין במלוא החומר הרלוונטי ולאחר שהונחה לפניו תשתית ראייתית מנהלית רחבה, שעל בסיסה הגיע למסקנה שיש להכיר בחסינותו של אדמוני. המשיב לא הראה כי נפל פגם ממשי בהליך קבלת ההחלטה, פגם היורד לשורשו של ענין, המאפשר התערבות בהחלטה המינהלית. בית משפט קמא גם לא קיים דיון בהיבטים המינהליים של הודעת ההכרה בחסינות ולא נימק בהחלטתו מהו הפגם שנפל בה המצדיק את התערבותו. המדינה הוסיפה וטענה כי גם החלטת בית המשפט המאפשרת חידוש ההליך נגד אדמוני אינה עולה בקנה אחד עם ההסדר החקיקתי בפקודת הנזיקין, והיא אף אינה ישימה מבחינת סדרי הדין ודיני הראיות.
9. בתשובתו לבקשה, הסכים המשיב כי החלטת בית משפט קמא לא דנה כנדרש בהיבטים המינהליים של הודעת ההכרה בחסינות ולא נומקה בנימוקים מתחום המשפט המינהלי. עם זאת טען, שבמבחן התוצאה עושה ההחלטה חסד עם המבקשים. המשיב הוסיף וחזר על טענותיו כי המדינה התעלמה מן הנטען בכתב התביעה לפיו אדמוני היה מעורב בייזום הכתבה ובהעברת המכתבים והצילומים לעיתון, כי היא נמנעה מלנמק את החלטתה להעניק חסינות לאדמוני, וכי היא הפרה את חובת השימוע כלפי המשיב. המשיבים 2-6 הודיעו כי אין להם כל עמדה בקשר לבקשה לרשות הערעור.
10. בהחלטת בית המשפט מיום 3.2.13 הועברה הבקשה לדיון לפני הרכב שלושה. זאת לנוכח האפשרות שאם תינתן רשות ערעור והערעור יתקבל תידחה התביעה נגד אדמוני. עוד נקבע כי הבקשה תידון על יסוד הטיעונים שבכתב.
11. נוכח ההסדר הקבוע בסעיף 7ב(ה) לפקודת הנזיקין, הקובע כי על בית המשפט לדון בבקשת תובע להסרת החסינות לאלתר, אנו סבורים כי יש ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור (והשווה: בר"ע (מחוזי-י-ם) 660/08 הולנדר נ' משעול, ניתן ביום 19.2.09). יצוין כי הצדדים לא התנגדו לכך שהבקשה תידון כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
דיון והכרעה
12. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי לא נפל בהחלטת המדינה על קיומה של חסינות לאדמוני, פגם המחייב את ביטולה. לפיכך, יש לקבל את עמדת המדינה ולהורות על
דחיית התביעה נגד אדמוני.
ההסדר החקוק
13. הסדר קביעת חסינותו של עובד ציבור (המוגדר כעובד מדינה ועובד רשות ציבורית), שהוא עובד מדינה, בנזיקין, מעוגן בסעיף 7א ו7 ב' לפקודת הנזיקין הקובעים כדלקמן:
"7א. (א) לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור.