השופט א' גרוניס:
1. בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' טאובר) מיום 4.1.2011. החלטה זו אישרה למשיב 3, עו"ד יאיר מלצר, המשמש כונס נכסים, להמשיך בהליכי הכינוס והמכירה של דירתה של המבקשת, לאה מושיאשווילי (להלן, בהתאמה - הכונס ו-החייבת).
2. החייבת ובעלה (המשיב 2, להלן - הבעל), רשומים בלשכת רישום המקרקעין כחוכרים בחלקים שווים של דירת מגורים בקרית אתא (להלן - הדירה). במסגרת הליכי הגירושין של השניים, הגיש הבעל ביום 24.1.2005 תביעה לפירוק שיתוף בדירה לבית המשפט לענייני משפחה בקריות (להלן - הליכי פירוק השיתוף). התביעה הוגשה לפי הוראות סעיף 40 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן - חוק המקרקעין), אשר מסדיר פירוק שיתוף במקרקעין על דרך המכירה וחלוקת הפדיון. ביום 10.10.2005 ניתנה בבית המשפט לענייני משפחה החלטה על פירוק השיתוף בדירה ועל מינוי הכונס למימוש הדירה. עם זאת, ביצוע ההחלטה עוכב לבקשתה של החייבת. עיכוב הביצוע של פירוק השיתוף בדירה בוטל בפסק הדין בתביעה לפירוק השיתוף, אשר ניתן על-ידי בית המשפט לענייני משפחה ביום 14.1.2008. בפסק הדין אף נקבע, כי הכונס ימשיך בתפקידו לצורך מימוש זכויותיהם של בני הזוג בדירה. החייבת הגישה ערעור על פסק דין זה אולם הערעור נדחה ביום 7.5.2009, בהסכמתה של החייבת, על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה.
3. במקביל להתדיינויות בדבר פירוק השיתוף, החלו בעניינה של החייבת הליכי פשיטת רגל בפני בית המשפט המחוזי בחיפה (להלן - הליכי פשיטת הרגל). בהליכים אלה ניתן ביום 28.10.2007 צו כינוס, לבקשת החייבת. ביום 6.11.2008 הוכרזה החייבת פושטת רגל. במסגרת הליכי פשיטת הרגל, ובעקבות הליכי פירוק השיתוף, הגיש כונס הנכסים הרשמי (המשיב 1, להלן - הכנ"ר), בקשה לבית המשפט המחוזי בחיפה לאשר לכונס למכור את זכויות החייבת בדירה. הבקשה הוגשה ביום 21.6.2009, היינו לאחר שהסתיימו הליכי פירוק השיתוף. הכונס, הבעל ונושיה של החייבת, הם המשיבים 4 ו-5 לבקשה דנא, לא התנגדו לבקשת הכנ"ר. לעומת זאת, החייבת התנגדה לבקשה האמורה. בתגובתה טענה החייבת, כי היא דיירת מוגנת, כמשמעות המונח בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן - חוק הגנת הדייר). לפיכך, לשיטת החייבת, ניתן לכל היותר להורות על מכירת הדירה כתפוסה, בכפוף לזכותה כדיירת מוגנת. החייבת הטעימה בפני בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות העניין אין להידרש לסעיף 40א(ב) לחוק המקרקעין, אשר שולל את תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר במקרה של פירוק שיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני זוג המשמשת להם למגורים. זאת, לטענת החייבת, כיוון שלאחר הכרזת פשיטת הרגל, הסכסוך אינו עוד בינה לבין בעלה אלא בינה לבין נושיה.
4. בהחלטה נשוא בקשת רשות הערעור מצא בית המשפט המחוזי, כי הליכי פירוק השיתוף בפני בית המשפט לענייני משפחה החלו עובר להליכי פשיטת הרגל של החייבת, ביוזמתו של הבעל, לפי סעיף 40 לחוק המקרקעין. על כן פסק בית משפט קמא, כי יש להחיל את הוראות סעיף 40א(ב) לחוק המקרקעין, אשר שולל את תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר בנסיבות של פירוק שיתוף בדירת מגורים של בני זוג. בהתאם, הורה בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 4.1.2011 על המשך הליכי מכירת זכויות החייבת בדירה כפנויה. זאת, בכפוף לזכאותה של החייבת ל"דיור חלוף", אשר נקבע כי תתברר בבית המשפט לענייני משפחה. על החלטה זו מבקשת החייבת רשות ערעור.
החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פיה.
5. הסוגיה המרכזית השנויה במחלוקת בין בעלי הדין הינה האם בנסיבות העניין חל סעיף 33 לחוק הגנת הדייר או שמא תחולתו נשללת מכוח סעיף 40א לחוק המקרקעין. סעיף 33 לחוק הגנת הדייר מעניק זכות של דיירות מוגנת למי שהחזיק בנכס בבעלותו, במקרה בו פקעה זכותו של בעל הנכס, בין היתר מחמת מכירתו בהוצאה לפועל או מחמת חלוקת הנכס. כפי שצויין, סעיף 40א(ב) לחוק המקרקעין שולל את תחולתו של סעיף 33 האמור במקרים בהם החליט בית המשפט על פירוק שיתוף בדירת מגורים בה שותפים בני זוג. זאת, בכפוף להסדרת דיור חלוף לבן הזוג השני ולילדיהם של בני הזוג. משמעות הדברים לענייננו הינה, כי אם הוראות סעיף 40א(ב) לחוק המקרקעין אינן חלות בנסיבות המקרה, על הדירה להימכר כתפוסה כך שהחייבת תמשיך להתגורר בה כדיירת מוגנת מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. לעומת זאת, אם נמצא כי חל סעיף 40א(ב) לחוק המקרקעין, אזי על הדירה להימכר כפנויה, בכפוף להסדרת מקום מגורים חלופי לחייבת. ודוקו: אלמלא נכנסה החייבת להליכי פשיטת רגל, נראה כי בעלי הדין לא היו חולקים על כך שההגנה הקבועה בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר לא הייתה עומדת לחייבת בנסיבות העניין. זאת, על רקע הוראותיו המפורשות של סעיף 40א(ב) והעובדה שבשלב בו התנהלו הליכי פירוק השיתוף, היה מדובר בהליכים בין החייבת לבין בעלה בלבד. אלא, שלטענת החייבת עצם כניסתה להליכי פשיטת רגל שוללת את תחולתו של סעיף 40א(ב) לחוק המקרקעין. זאת, משום שכתוצאה מהליכי פשיטת הרגל, חלק ניכר מהתמורה שתתקבל עבור מכירת זכויותיה בדירה יועבר לנושיה ולא לה.
בטענתה זו נסמכת החייבת, על פסק-הדין שניתן על-ידי בית משפט זה ברע"א 8233/08 כובשי נ' שוורץ (טרם פורסם, 25.6.2009) (להלן - עניין כובשי). בעניין כובשי נפסק, בדעת רוב, כי סעיף 40א(ב) לחוק המקרקעין לא יחול על מקרה של פירוק שיתוף בדירת מגורים של בני זוג לצורך פירעון חוב, כאשר היוזם של פירוק השיתוף הינו כונס נכסים. זאת, על אף שכונס הנכסים פועל כחליפו של בן הזוג החייב ונכנס בנעליו. לשיטתה של החייבת, גם אם הליך הכינוס בדירה החל במקור כפירוק שיתוף בין בני זוג, כיום מדובר בהליך שנועד להעביר את מרבית כספי התמורה לנושיהם של בני הזוג. במקרה כזה טוענת החייבת, כי הרציונל המצדיק את החלתו של סעיף 40א(ב) לחוק המקרקעין בעת פירוק השיתוף אינו מתקיים. המשיבים 4-1, מצידם, סומכים את ידיהם בתשובותיהם לבקשת רשות הערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין מקום להחיל את סעיף 33 לחוק הגנת הדייר נוכח העובדה שהבעל, ולא הכונס, היה היוזם של פירוק השיתוף. המשיב 5, נושה נוסף של החייבת, לא הגיב לבקשה.
6. במחלוקת שנתגלעה בין החייבת למשיבים, סבורני כי הדין עם המשיבים. בעניין כובשי עמדה בהרחבה חברתי השופטת ע' ארבל על תכליותיו השונות של ההסדר הקבוע בסעיף 40א לחוק המקרקעין. אחת מתכליותיו המרכזיות של הסדר זה הינה להבטיח כי כל אחד מבני הזוג יהיה רשאי לדרוש את מכירת הדירה כפנויה (עניין כובשי, פיסקה 29; הצעת חוק המקרקעין (תיקון מס' 16) (דירת מגורים), התשנ"ד-1994, הצעות חוק, תשנ"ד, 553). זאת, נוכח "פוטנציאל ההתלקחות" הקיים כששותפים בנכס, שהינם בני זוג, מעוניינים להיפרד (ראו למשל, ביחס לפוטנציאל זה, עניין כובשי, פסקה 29; אריאל רוזן-צבי, דיני המשפחה בישראל - בין קודש לחול 471 (1990) (להלן - רוזן צבי)). אף אם בנסיבות המקרה דנא תוצאתו של פירוק השיתוף תוביל בסופו של דבר להעברת חלק מכספי התמורה בדירה לנושיה של החייבת, אין בכך בכדי לשלול את אופיו המקורי של פירוק השיתוף כחלק מהליך הפרידה והגירושין בין בני הזוג. הרחבת תחולתה של ההלכה שנקבעה בעניין כובשי גם ביחס לאותם מצבים בהם אחד מבני הזוג הוא היוזם של פירוק השיתוף ובן הזוג השני הוכרז פושט רגל לאחר הפירוק תסכל את תכליתו של סעיף 40א האמור. הרחבה שכזו תפגע באפשרותו של בן הזוג אשר יזם את פירוק השיתוף מלכתחילה להתחיל "דף חדש". היא אף עלולה לעודד פתיחת הליכי פשיטת רגל על ידי אחד מבני זוג, המעוניין לסכל את ההסדר הקבוע בסעיף 40א לחוק המקרקעין ולזכות ביתרון של דיירות מוגנת בדירה. זאת ועוד, פרשנות שכזו איננה עולה בקנה אחד עם מגמת הפרשנות המצמצמת של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (אליה התייחסה חברתי השופטת ע' ארבל בעניין כובשי, פסקאות 24-20, 30; וראו עוד, ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור, פ"ד נ(5) 111, 123 (1997); רוזן צבי 473-472). בנוסף, אין לקבל כי פשיטת הרגל של אחד מבני הזוג תפגע בזכותו של בן הזוג השני למכור את הדירה כפנויה ותעניק לבן הזוג פושט הרגל את הזכות להמשיך ולגור בה כדייר מוגן, זכות שלא היתה קיימת לולא הליך פשיטת הרגל. שהרי הכלל הוא כי דיני פשיטת הרגל הולכים בעקבות הדין הכללי (ראו והשוו, ע"א 654/82 סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נ' עו"ד ח' ד' חיות, פ"ד לט(3) 803, 808 (1985)). על כן, יש לדחות את טענותיה של החייבת ביחס לזכותה לדיירות מוגנת לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר.
7. טענה נוספת שעלתה בבקשת רשות הערעור היא, כי בהחלטה של בית הדין הרבני האיזורי מיום 23.4.2009, אשר ניתנה במסגרת הליכי הגירושין בינה לבין בעלה, נקבע כי "האשה תישאר בדירה עם תכולתה". לשיטת החייבת, החלטה זו עומדת בתוקף כל עוד לא שונתה נוכח העובדה שניתנה לאחר החלטת בית המשפט לענייני משפחה בדבר פירוק השיתוף. בצדק לא הרחיבה החייבת בנקודה זו. טענותיה של החייבת ביחס להחלטת בית הדין הרבני האיזורי נדונו באופן ענייני בערכאה הדיונית ונידחו על ידה. בית המשפט המחוזי קבע, כי החלטת בית הדין הרבני ניתנה במסגרת דיון במזונות, שעה שהתביעות הרכושיות בין בני הזוג הובאו על ידם להכרעה בפני בית המשפט לענייני משפחה. על כן פסק בית משפט קמא, כי אין בהחלטת בית הדין כדי לעקר את החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה. אינני סבור כי יש מקום לסטות מקביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. להשלמת התמונה אציין, כי ביום 7.3.2010 ניתנה בבית הדין הרבני הגדול החלטה, אשר ככל הנראה לא הובאה בפני בית המשפט המחוזי, בערעור שהגיש הבעל על החלטת בית הדין הרבני האיזורי. בהחלטתו הבהיר בית הדין הרבני הגדול מפורשות, כי מאחר שהחלטת בית המשפט לענייני משפחה בדבר פירוק השיתוף לא בוטלה, יש לפרש את החלטת בית הדין האיזורי ככזו שהולכת בעקבותיה.
8. לבסוף טוענת החייבת, כי שגה בית המשפט המחוזי כשהעביר את בחינת זכאותה לסידור מגורים חלופי לבית המשפט לענייני משפחה. תחת זאת סבורה החייבת, כי היה על בית המשפט המחוזי עצמו לפסוק סכום פיצוי עבור סידור חלוף לפי הוראות סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980. סעיף זה מבטיח לפושט הרגל סידור מגורים חלופי אם בית המשפט מורה על מכירת דירת המגורים בה מתגורר החייב ומשפחתו. הכונס, כמו גם הבעל, לא התנגדו לקביעת הפיצוי בגין סידור חלוף לחייבת בבית המשפט המחוזי. הכנ"ר הסכים גם הוא כי קיים יתרון דיוני אם החלטה בדבר הסידור החלוף תינתן בבית המשפט של פשיטת רגל, אף כי הוא סבור כי בית המשפט המחוזי לא שגה בפסיקתו. המשיב 4, אחד מנושיה של החייבת, לא הביע עמדה בסוגיה. נוכח הסכמתם של בעלי הדין על קבלת רכיב זה של הערעור, מתייתר בו הדיון.
9. אשר על כן, הערעור מתקבל באופן חלקי כך שהדיון בסידור החלוף יתקיים בפני בית המשפט של פשיטת רגל. הערעור ביחס להחלטה על המשך הליכי הכינוס והמכירה של זכויות החייבת בדירה כפנויה נדחה אפוא. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות.
ש ו פ ט
השופט ח' מלצר:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט נ' הנדל:
אני מסכים.
ש ו פ ט