בקשת הקפאת הליכים, שבפני כורכת בתוכה "תשלובת" אשר כל-כולה מנוהלת בידי משפחה אחת של בעלי שליטה;
שתי חברות בערבון מוגבל, ועניינו הכספי האישי של אב המשפחה. אב המשפחה, מר סמרה, מוסיף לנהל עסק באורח אישי, לצד החברות העוסקות כולן באותו תחום, ואשר הוא משמש בכל את מהן כבעל מניות.
הדיון בבקשה העלה, ועוד יותר מכך בטיעונים שנשמעו במהלך הדיון במעמד הצדדים, כי עניינם האישי של בעלי השליטה כרוך באורח כמעט בל-ינתק בעניינן של החברות, אשר לחובותיהן הם ערבים אישית, בסכומים של מיליוני שקלים רבים. זאת, כאשר רבים מהנושים המובטחים, וגם חלק מהנושים הלא מובטחים, מחזיקים בידם ערבויות אישיות כאלה.
זאת ועוד; חלק עיקרי מהסדר הנושים המוצע, לצד מימוש מושכל של נכסי החברות, עניינו הצעה של בעלי השליטה לתרום נכס מקרקעין המצוי בבעלותם.
החלטתי שלא להיעתר למתן צו הקפאה במעמד צד, וזאת לאחר שעיינתי עיין היטב בבקשה; אמנם, ודאי וודאי שאיני מקלה ראש במפעל חייו של אבי המשפחה, אשר הושקעו בו מאמצים במשך כמה עשורים. אולם, כבר מעיון בבקשה הראשונית, עלו בליבי ספקות מהותיים בכל הנוגע להתאמת מצב הדברים להקפאת הליכים, מקום בו החברה כבר הגיעה לסף של קריסה מוחלטת, וכך אמרתי כבר בהחלטתי הראשונה:
"
עולה השאלה עד כמה ניתן, בשלב זה, אף בסיוע בית המשפט, 'למשות את הספינה הטובעת מן המצולות', זאת להבדיל אולי מסיוע לעניינם האישי של בעלי המניות הערבים לחלק ניכר מחובות החברה".
זאת, לצד תהייה מדוע השתהו בעלי המניות, שכידוע הם הקובעים ומתזמנים את הבקשה להקפאה (להבדיל מבקשת פירוק, המתוזמנת בדרך-כלל בידי נושים), והגישו את הבקשה אך בשלב כה מאוחר, זמן קצר ביותר טרם סורבו שיקים שהכניסו את החברה לסחרור נוסף המאיין במידה רבה את יכולתה לפעול כעסק חי. הערתי, בעת שנתתי החלטתי לקיים דיון במעמד הצדדים, כי אין לי אלא לתהות האם אותו תזמון קשור בניסיון ליצור סד זמנים שיאלץ את בית המשפט ליתן סעד במעמד צד אחד ובלא שמיעת עמדת הנושים, וזאת לא רק לחברות, אלא גם לבעלי המניות.
לצערי הרב, הרי אותם ספקות שקיננו בליבי כבר בשלב קריאת הבקשה הראשונית, התעצמו והפכו בחלקם ל"סימני קריאה" במהלך הדיון במעמד הצדדים ומה שנחשף במסגרתו.
אמנם, על-פניו הסכים חלק ניכר מהנושים, באורח פורמאלי לחלוטין, למתן הקפאת הליכים קצרה לחברות, להבדיל מבעלי השליטה (אשר להקפאה אישית של חובותיהם מתנגדים כמעט כל הנושים המהותיים). לא בכדי נקטתי במילים "פורמאלי לחלוטין", כיון שהסייגים הרבים בהם הסכימו אותם נושים למתן צו למועד קצר, של 30 יום, "חישקו" את הסכמתם, כך, שההסכמה למעשה התרוקנה מתוכן.
אי לכך, הרי שאף אם ה"קנקן" נחזה כהסכמה, הרי "מה שיש בו" הינה התנגדות דה-פקטו.
בקצירת האומר, הרי שכל אחד מהנושים מתנגד לכך כי ההקפאה תעשה תוך שימוש בנכסים כאלו ואחרים המשועבדים לו, לרבות מלאים של החברה, ולא רק נכסים צדדים שניתן היה לשקול את הוצאתם המוסכמת ממסגרת ההליך. נכסים אשר, במצבים מסוימים, מוסמך בית המשפט, ואף
מצווה בפועל על הקפאת הליכים, חרף התנגדויות נושים, כולל נושים מובטחים, בכפוף להגנה הולמת במידת הצורך; אלא שאין בכך כדי לשנות את העובדה כי יש "לקרוא לילד בשמו" - מעבר למסווה התמיכה לכאורה, הרי
שרוב הנושים המהותיים, כולל ובעיקר המובטחים,
מתנגדים למעשה למהלך
מהותי של הקפאה שעניינו הפעלה כעסק חי;
הדברים מצטרפים לספק שעלה בי מניה וביי מקריאת הבקשה עצמה, כמו גם לתזמון ולחפזון לנסות ולהשיג הקפאה במעמד צד אחד, בטרם ניתן לנושים יומם בבית המשפט.
זאת ועוד; במסגרת הדיון, התגלו ממצאים בעייתיים נוספים, שעיקרם העובדתי נראה כמדבר בעד עצמו, ואין לגביו מחלוקת ממשית.
העובדה כי מר יהודה סמרה ביצע בחודשים האחרונים סדרה של מהלכים, בהם שיעבד נכסים מהותיים מנכסיו לטובת נושים כאלו ואחרים, חלקם נושים לא מובטחים של החברות.
אמנם, מוכנה אני לקבל באורח עקרוני את טענת בא-כוחו, כי עסקינן בבעל חברה שפעל בתום-לב כדי להציל את עסקו, כמו גם לשמור על כבודו ועל שמו המסחרי הטוב. אלא מאי? בנסיבות המקרה, אין אנו עוסקים במשפט פלילי, חלילה, בנושא עבירה פלילית, הדורשת הוכחה של כוונת זדון, אלא ב
דיני חדלות פירעון, העוסקים בעיקרם בפירושו האובייקטיבי של מעשה ולתוצאותיו ברמה הכספית.