פסק-דין בתיק עתמ 1195/07

1.                  העותרים מבקשים להצהיר על בטלותה של תכנית בנין עיר ממ/מק/5139, שעניינה איחוד וחלוקה שלא בהסכמה שנערכה לפי פרק ג' סימן ז' לחוק התכנון והבניה 1965 לגבי קרקע בגני תקווה הידועה בחלקה 146 גוש 6720.

התוכנית אושרה על ידי הועדה המקומית (המשיבה 2) ואף על ידי ועדת הערר (המשיבה 1), אליה פנו העותרים לאחר שלא השלימו עם אשורה ע"י הועדה המקומית.

טרוניות העותרים והסיבה העיקרית להתנגדותם לתכנית מקורן בגודל השטח ש"הוקצה" להם על פי התוכנית, קטן לטענתם, בעשרות מטרים מהשטח שחכרו בשעתו ממנהל מקרקעי ישראל (המשיב 3). התכנית החדשה סימנה חלק מבית המגורים, אשר עומד על תילו עשרות שנים,כמיועד להריסה. לטענתם, תכנית האיחוד והחלוקה פגומה ועל כן בלתי חוקית משום שטבלת האיזון,שהיא חלק מהתוכנית אינה נכונה. לטענתם, טעה השמאי בעריכת טבלת האיזון בכך שלא עיין ולא התחשב בחוזה החכירה של העותרים עם מנהל מקרקעי ישראל.

2.                  טענת העותרים בדבר הטעות שנפלה בטבלת האיזון נטענה בפני ועדת הערר, אשר בחנה אותה לאחר שבקשה וקבלה את תגובת בעל הקרקע - ממ"י ותגובתם של שאר הצדדים, היינו שאר בעלי הזכויות בקרקע הנדונה. לאחר כל אלה החליטה ועדת הערר כדלקמן:

(ביום 27.11.05)

"אין חולק כי מנהל מקרקעי ישראל היא הבעלים של המקרקעין ורשאי הוא לקבוע את עמדתו התומכת בתכנית להותיר את סוגית השינוי בשטחים המוחכרים כסוגיה שתידון לפי מערכת היחסים החוזית בין הצדדים. אכן עמדת המנהל, כפי שהוצגה בתשובה לועדת הערר, אינה שונה באופן מהותי מעמדת המנהל כפי שנמסרה לועדה המקומית במהלך הכנת התכנית והשינוי בזכויות העוררים הוא מזערי. יחד עם זאת לא היה מידע מלא בפני השמאי אשר ערך את טבלת האיזון.

בנסיבות אלה אין אנו מוצאים כי יש כל מניעה לאשר את התכנית וליתן לה תוקף, כפוף לכך שכל החומר שהועבר על ידי המנהל כמו גם הסכמי החכירה יועברו גם לשמאי הועדה המקומית, אשר ערך את טבלת האיזון, ואשר ישקול אם יש מקום לכלול בה שינוי כזה או אחר, אם בכלל.

התוצאה היא כי אנו מחזירים את הדיון לועדה המקומית להשלמת ההליכים כאמור ואשורה של התכנית לאחר מכן".

על פי הנחיית ועדת הערר, כמצוטט לעיל, ניתן תוקף לתכנית ע"י הועדה המקומית ביום 18.1.06, לאחר שעיינה בהתייחסותו של השמאי, עורך טבלת האיזון.

העותרים, כאמור, לא השלימו עם החלטה זו ובקשו דיון נוסף בסוגיה.

בקשתם נדחתה על ידי ועדת הערר ב-10.4.06 ואשור התכנית על ידי הועדה המקומית נותר על כנו, אף לאחר פנייה נוספת של העותרים על פי ההחלטה מיום 15.10.06.

מכאן עד פניית העותרים לבית משפט זה כ-15 חודש לאחר ההחלטה האחרונה של ועדת הערר - קצרה הדרך.

3.                  דינה של עתירה זו לדחיה.

ככל שעיינתי בהחלטות ועדת הערר והועדה המקומית ונתתי דעתי להליכים שננקטו על ידן, על מנת לאפשר לעותרים לשטח את טענותיהם בפניה, לא מצאתי כל טעם או עילה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיהן ובאשור התכנית הנדונה.

מדובר באשור תכנית אחוד וחלוקה שלא בהסכמה במסגרת הסמכות שניתנה לגופי התכנון בחוק התכנון והבניה על מנת לאפשר פתוח השטח וניצולו הראציונלי לטובת בעלי הקרקע וכלל הצבור.

על פי סמכות זו פעלו הן הועדה המקומית והן ועדת הערר. לא מצאתי כל פגם בשקול הדעת שהן הפעילו על פי סמכותן, החורג ממתחם הסבירות.

טענת העותרים בדבר פגיעה בזכות הקניין שלהם כתוצאה מעריכת טבלת איזון לא נכונה על ידי השמאי, נבחנו על ידי ועדת הערר ואף על ידי הועדה המקומית אליה הוחזר הדיון לצורך כך והן נתנו דעתן ושקלו את טענותיהם יותר מפעם אחת.

יתרה מכך: אף פניות נוספות של העותרים לקיום דיון נוסף זכו ל"אוזן קשבת" מצד ועדת הערר בטרם החליטה, באופן סופי, לאשר התוכנית וליתן לה תוקף.

ועדת הערר לא התעלמה מטענות העותרים באשר לשטחים ש"נגזלו" או "נלקחו" מהם, כביכול, במסגרת האחוד והחלוקה מחדש, על אף שטענות אלה לא הוכחו כלל בפניה (ע"י חוות דעת של שמאי מטעמם), אלא שהיא מפנה אותם, בענין זה, לבעלת הקרקע (משיב 3) ואולי אף לערכאות המשפטיות במסגרת התדיינות עם שאר בעלי הקרקע.