רקע
בפניי עתירת העותרים ולפיה התבקש בית המשפט להוציא מלפניו צו המורה למשיב לבוא וליתן טעם מדוע :
א. לא ישדרג את מעמד העותר 2 (להלן: "
העותר") לתושב ארעי וינפיק לו תעודת זהות ארעית כמתחייב מההסדר המדורג.
ב. מדוע לא יוצהר כי העותר איננו "תושב אזור" וכי הוראת השעה לא חלה עליו ולחילופין, מדוע לא תיבדק בקשת העותרים לגופה על ידי בדיקת תושבותו ומרכז חייהם של העותרים לצורך בחינת מעמדו/אי מעמדו "כתושב אזור".
ג. לחילופין מדוע לא התאפשר המשך ההליך המדורג כולל שדרוג מעמדו של העותר בהגיעו לגיל 35, נוכח היותו נהנה מהחריג הקבוע בהוראת השעה.
טענות העותרים:
העותרת 1 (להלן: "
העותרת") הינה אזרחית ישראל והעותרים 3-5 הם ילדיה (להלן: "
הילדים"). העותר מס' 2 (להלן: "
העותר") הינו בעלה, תושב הרשות הפלסטינאית הרשום כתושב כפר בלאטה.
לפי הנטען בעתירה נשואים השניים משנת 1995 והגישו בשנת 1995 בקשה להתאזרחות עבור העותר.
בשנת 1996, נתקבל "
אישור על בקשת הגשה למתן רישיון ישיבת קבע בישראל" ולפיו הובהר להם כי יש להמתין לקבלת תשובת המשיב שתינתן תוך 6 חודשים. לטענתם אושרה הבקשה על פי ההסדר המדורג כעבור 4 שנים בשנת 99 ותחת קבלת מעמד ארעי מסוג א/5 קיבל העותר בטעות אישור שכותרתו "
אישור איחוד משפחות בישראל לתושב האזור" (להלן: "
אישור מת"ק"), לתקופה בת 15 חודשים.
ביום 14/2/00 פנו העותרים וביקשו לשדרג את מעמד העותר למעמד ארעי מסוג א/5. לאחר מכן פנו מפעם לפעם ונענו כי הבקשה בטיפול. לטענתם, התקבלה בשנת 2001 ככל הנראה החלטה של גורמי הביטחון לעכב טיפול בבקשות מסוג זה ובסוף 3/02, החליט שר הפנים להקפיא את הליכי איחוד המשפחות באופן גורף. כמו כן נתקבלה ביום 12/5/02 החלטה של ממשלת ישראל מס' 1813 שלפיה יעכב משרד הפנים בקשות חדשות של תושבי האזור לקבלת מעמד בישראל. החלטה זו גם קבעה שלא תאושרנה בקשות שאושרו ערב קבלת ההחלטה הנ"ל ונימוקיה היו ביטחוניים בשל השלכות תהליכי הגירה של פלסטינאים בישראל. באותה החלטה ובאשר לבקשות שנמצאו בהליך המדורג נקבע כי בתקופת הביניים יוארך תוקפו של היתר שניתן, כפוף להעדר מניעה אחרת, אך לא יחול שדרוג במעמד גבוה יותר.
ביום 6/8/03, אף נכנס לתוקפו חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) התשס"ג - 2003 (להלן: "
חוק הוראת השעה") בו עוגנו עקרונות החלטת ממשלת ישראל הנ"ל.
לטענת העותרים סורבה תחילה בקשת העותר בשנת 2002, אך המשיב חזר בו מהחלטתו לאחר חקירה ושימוע שנערך לעותרת 1, והנפיק לעותר אישור מת"ק שני ביום 2003 בתקופה נוספת של 12 חודשים. עד היום ממשיך העותר לקבל אישור מת"ק שנתיים מידי שנה בשנה בלא ששודרג מעמדו.
בשנת 2010 פנה ב"כ העותר למשיב וטען כי יש לשדרג את מעמד העותר לתושב ארעי מסוג א/5, בהסתמך על מקרים דומים לטענתו. בתשובה, ביום 24/1/10 הודיע המשיב על סירובו להיענות לבקשה הנ"ל נוכח החלטת הממשלה הנ"ל.
לטענת העותרים מרכז חייהם בישראל היום והם מבקשים לתת תוקף והכרה למציאות חייו של העותר בישראל.
עד כאן הטענות העובדתיות בבסיס העתירה.
במישור המשפטי פירט ב"כ העותרים את מהותו של ההליך המדורג וכן את הדרכים בהם נקנית אזרחות על פי הדין במדינת ישראל. לטענתו, התאזרחותו של בן זוג היא בעלת זכות נעלה על זכויות של מבקשים רגילים, שאינם בני זוג, להתאזרח, וזאת נוכח הוראת סעיף 7 לחוק האזרחות. לטענתם במקרה של העותרים הפעיל המשיב שיקול דעת לקוי המנוגד להוראת סעיף 7 הנ"ל לחוק האזרחות שלפיו מוענק לשר הפנים שיקול דעת רחב רחב עד מאוד לאשר בקשות מסוג זה. לטענתם עומדת החלטת המשיב בניגוד לפסיקה הנוהגת ובעניין זה הפנו לבג"צ 7139/02 בעניין פריאל עבאס, בג"צ 3515/02 בעניין אלהאם חתו, וכן לפסיקת בימ"ש לעניינים מינהליים בירושלים בעת"מ 8228/08 בעניין חירבאוי.
בהתייחס להוראת השעה הנ"ל טענו העותרים כי על פי ההלכה הפסוקה קבלת מעמד תושבות בהליך איחוד משפחות נובעת מזכותו החוקתית של בן הזוג הישראלי לחיי משפחה (בג"צ 2028/05 בעניין אמארה), וכי הליך הענקת מעמד לבן משפחה של תושב ישראל הוא "ההליך המדורג" בו נקבעו קריטריונים המחייבים בדיקת כנות הקשר בין המזמין למוזמן, מרכז החיים של המזמין ולאחר מכן אף של המוזמן והעדר מניעה ביטחונית או פלילית.
העותרים טוענים כי עניינם מצוי בסיום התקופה השניה ותחילת התקופה השלישית בהליך המדורג (תום תקופות שהייה של 27 חודשים בישראל) לפי הוראת תקנה 6(ה) לתקנות הכניסה לישראל הקובעת תקופה של שלוש שנים לתושבות ארעית מסוג א/5.