פסק-דין בתיק עת"מ 53989-01-11

1.         בפני בקשה לצו ביניים למניעת הרחקת העותר/המבקש או העותרת/המבקשת (להלן: "העותר" או "המבקש") מן הארץ עד להכרעה בעתירה.

            זאת, במסגרת עתירה בה מבוקש לבטל את החלטת המשיבה שלא להכיר בעותר כפליט ולהעניק לו מעמד של פליט המבקש מקלט בישראל, ושהמשיבה תבחן את החלטתה מחדש.         
זאת, עקב היות העותר פליט על-פי האמנה, לאחר שהעותר הגיע לישראל עקב איומים על חייו הן מצד השלטונות והן מצד נושים מהם לווה כספים, ולאחר שנשקפה לו סכנת חיים ודאית נמלט על נפשו לישראל, וכן הוא נמצא בסכנת חיים אם ישוב למולדתו. 

            לחילופין, מבוקש בעתירה ליתן לעותר זמן לצורך התארגנות לגיוס כספים לפני היציאה מהארץ, או לצורך הגשת בקשה למקלט מדיני במדינה אחרת.

2.         יש לציין כי בעניין זה הוגשו בחודשים האחרונים מאות עתירות ובקשות על ידי עורכי דין שונים, כאשר חלק גדול מהעתירות הינן דומות מאוד ואף זהות, ואף ב"כ העותר הגיש עשרות בקשות כאלו.

3.         לסוגייה המועלית בעתירה לדיון יש הן פן משפטי, העולה וחוזר באותן עתירות ומעלה לדיון עניינים משפטיים שונים והן פן עובדתי, אישי, לגבי כל מקרה ומקרה ונסיבותיו.

4.         כנגד עתירות ובקשות אלו, הגישה המדינה את תגובותיה לבקשה לצו הביניים ובמסגרתן היא עותרת גם לסילוק העתירות על הסף בהיעדר עילה, ובהיותה עתירת ובקשת סרק המהווה ניסיון להארכת השהות בישראל ממניעים כלכליים, תוך שימוש בבקשות לקבלת מקלט מדיני כפליט בלא כל עילה ממשית, במטרה לנסות ולהכשיר את השהות בישראל לתקופה נוספת לצורך המשך התפרנסות, ובלא שקיימת כל עילה על-פי האמנה או עילה אחרת לבטל את ההחלטה הסבירה שהתקבלה, כאשר החלטה זו היתה מתקבלת בכל מקרה, בין על-פי הנוהל הישן ובין על-פי הנוהל החדש, שאין כל מניעה להחלתו מיום פרסומו.           

5.         העתירות עוסקות בשאלות הקשורות לאמנה בדבר מעמדם של פליטים (1951) (להלן: "האמנה"), והנוהלים שהוצאו בעניין זה.

6.         כיוון שהוגשו מאות בקשות שעניינן דומה בחרתי ליתן החלטה כללית שתיתן מענה לפן המשפטי הנתקף בעתירות אלו ואח"כ לפנות ליישום הפן המשפטי על עובדות המקרה הספציפיות ובהתאם לכך להגיע לתוצאה בבקשה לצו הביניים/סילוק על הסף של העתירה.

רקע עובדתי

7.         מדינת ישראל הצטרפה לאמנה בשנת 1951 וכן הצטרפה לפרוטוקול משנת 1967 אשר הסיר את מגבלת המועד שהיתה קבועה באמנה (שדובר על מי שנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל מאורעות שארעו לפני 1/1/51).

8.         על פי האמור בסימן א', סעיף א(2) לאמנה מוגדר למעשה " פליט" כמי שנמצא מחוץ לארץ אזרחותו "בגלל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסויים או להשקפה מדינית מסויימת ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור ; או הנמצא עקב המאורעות האמורים מחוץ לארץ שבה היה קודם לכן מקום מגוריו הקובע, והוא חסר אזרחות ואינו יכול לחזור לאותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור".

9.         על פי סימן לג לאמנה שכותרתו: " איסור גירוש או החזרה", "שום מדינה מבעלות האמנה לא תגרש ולא תחזיר ( "Refouler" ) פליט באיזו צורה שהיא אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה מטעמי גזע, דת אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסויים או להשקפה מדינית מסויימת".

על פי הוראת האמנה, המקלט המוענק לפליט הינו מקלט זמני עד לשוך הסכנה ממנה נמלט או עד לישובו מרצון במדינת המקלט או במדינה שלישית בטוחה.

10.       השאלה העולה לדיון, הינה, בין היתר, האם אדם שנטען שהוא בסכנת חיים עקב עניינים פליליים (סכסוך פלילי) או כלכליים (כמו נושים מאיימים) או אישיים (איומי בן משפחה) או אחרים (כמו עניינים שבטיים ומסורתיים) וטוען למאויימות עקב כך, נכנס לגדר הגדרת "פליט" אם לאו, וגם במידה ולא, האם ניתן להרחיק מן הארץ אדם כזה והאם ניתן להרחיקו לאותה ארץ בה הוא מצוי בסכנת חיים או שמא לארץ אחרת או לפחות יש ליתן לו זמן, לצורך התארגנות ליציאה לארץ אחרת בה לא יהיה מאויים, או לצורך מציאת ארץ אחרת שתעניק לו מקלט מדיני.

11.       עניין זה נדון בבג"צ 4702/94 אל טאיי נ' שר הפנים, פ"ד מט(3) 843 (1995) (להלן: " פס"ד אל טאיי"), שדן בעניין עתירה כנגד גירושם של אזרחי עיראק שנכנסו כמסתננים מגבול ירדן לארץ.

            העותרים בעניין אל טאיי טענו כי הם "פליטים" כמשמעות הדיבור באמנה וכי יש לאפשר להם לקבל מקלט זמני בישראל עד שתימצא מדינה אחרת שתסכים לקלטם, והמדינה טענה כי ספק אם הם פליטים שכן ספק אם עזבו את עיראק בשל רדיפות נגדם ושמחקירתם עולה כי הם עזבו את עיראק מסיבות כלכליות.

            יחד עם זאת, היה מקובל על המדינה כי אין לגרש את העותרים למדינה שבה יהיו חייהם או חירותם נתונים בסכנה, אלא לגרשם למדינה שבה לא נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם.

            כבוד הנשיא ברק ציין לעניין הגירוש, בעמוד 848 לפסק הדין: