לפניי עתירה בה מבוקש להורות למשיבים להכיר בעותרים כפליטים בהתאם לאמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 והפרוטוקול המשלים משנת 1967 (להלן:
"האמנה"), וכן להורות למשיבים ליתן לעותרים רישיונות ישיבה מסוג א/5. בנוסף לכך מבוקש להורות למשיבים למסור לעותרים את פרוטוקול הדיון בוועדה המייעצת לענייני פליטים (להלן: "
הוועדה המייעצת") מיום 10.2.2011, בו הוחלט להמליץ לשר הפנים לדחות את בקשת העותרים למקלט, ואף להורות לוועדה להימנע מהסתמכות כלשהי בעתיד על חוות הדעת הפגומה של יחידת הטיפול במבקשי מקלט במשרד הפנים אודות התנאים בקולומביה.
רקע כללי
1. הוועדה המייעצת החליטה להמליץ לשר הפנים לדחות את בקשתם של העותרים למקלט בישראל, ולטענת העותרים חרף חוות דעתה של נציבות האו"ם לפליטים, שהוצגה לפניי הוועדה, שם נאמר כי העותרים הם אמינים ועומדים בתנאי האמנה בדבר מעמדם של פליטים וזכאים למקלט בישראל, ולפיה הם אינם יכולים למצוא הגנה במקום אחר בקולומביה.
העותרים הם אזרחי קולומביה, אשר לטענתם בשל חשד של ארגון הגרילה FARC, לפיו הם משתפי פעולה עם קבוצות פרה-מיליטריות הנלחמות בארגון, קיים חשש מבוסס לרדיפתם אם יוחזרו לקולומביה. בקשתם למקלט הוגשה בשנת 2004, בשעה שנציבות האו"ם לפליטים הייתה הגורם האחראי על בחינת בקשות מקלט ואילו המשיבים היו אחראים על אישור המלצות הנציבות בהתאם לנוהל משנת 2002, שהיה תקף באותו מועד.
בהתאם לנוהל, נציבות האו"ם לפליטים דחתה בשנת 2005 את בקשת העותרים למקלט בנימוק כי לא הוכיחו את טענתם. העותרים הגישו בקשה לעיון חוזר בשנת 2005, נציבות האו"ם לפליטים קיבלה מהם מסמכים, ראיינה אותם ראיון עמוק נוסף, והמליצה למשיבים להכיר בעותרים כפליטים.
לטענת העותרים, הם נפלו על "קו תפר" של העברת סמכויות נציבות האו"ם לפליטים אל משרד הפנים. הוועדה המייעצת ביקשה, לאחר שכבר נערכו לעותרים שני ראיונות על ידי הנציבות, כי משרד הפנים יקיים ראיון נוסף, וכי משרד הפנים יגיש חוות דעת בדבר התנאים בקולומביה. לעותרים נערך ראיון נוסף על ידי משרד הפנים, אשר התייחס לפרטים פריפריאליים לבקשת המקלט של העותרים, שלטענת העותרים אינם נוגעים ללב הטענה, ובעקבותיו מצאו פקידי משרד הפנים, כי העותרים אינם אמינים, וכי נתגלו "סתירות" ו"חוסר עקביות" בדבריהם.
הנציבות נותרה בדעתה, גם לאחר העיון בחוות דעתו של משרד הפנים ביחס לעותרים וגם לאחר קריאת פרוטוקול הראיון שערך משרד הפנים, כי ככל שקיימים פערים, הם אינם מהותיים ויש לייחסם לחלוף הזמן. "חוסר עקביות", שמצא משרד הפנים מבוסס, לדעתם, על ספקולציות וניחושים, וחרף הגשת מסמכים לאחר הראיון. לטענתם, מדובר ב"מתודה" של משרד הפנים, ולא במקרה בודד.
הוועדה המייעצת התבססה על "חוות דעת" כללית נוספת של משרד הפנים בעניין המצב בקולומביה, שקבעה, כי הסכנה מפני ארגון הגרילה FARCפחתה באופן משמעותי, וכי מכל מקום מבקשי מקלט הנרדפים על ידי הארגון יכולים למצוא הגנה בקולומביה עצמה באמצעות העתקת מקום מגוריהם.
לאחר הגשת חוות דעת ביחס למצב בקולומביה, הגישה גם נציבות האו"ם לפליטים חוות דעת בתגובה, לפיה האמור בחוות הדעת של משרד הפנים ביחס למצב בקולומביה אינו נכון, תוך התבססות על שלל מקורות מידע עדכניים ואמינים. אולם, הוועדה בחרה להעדיף את חוות דעתו של משרד הפנים.
פרטים לגבי העותרים
2. בני הזוג - העותרים - שהנם אזרחי קולומביה חיו בעבר יחד בבוגה וולה דה קוקה בבית משפחת העותר, שהייתה בעלת בית קפה, אותו ניהל העותר. העותרת עבדה כפסיכולוגית במשרד ממשלתי המטפל בנשים וילדים קורבנות אלימות. לטענתם, מצבם הכלכלי והחברתי של העותרים היה מצוין, ולא הייתה להם כל מוטיבציה כלכלית להגר.
בארץ עובדים הם, לטענתם, בניקיון בתים באופן מזדמן.
לעותרים היה חבר בשם קרלוס גירון, שהיה איש משטרה. לבקשתו, הם העניקו בבית המשפחה אפשרות מגורים לחבר שלו בשם חייבר אקוסטה החל מסוף שנת 1993 או תחילת שנת 1994, שהיה גם הוא איש משטרה. במהלך התקופה בה התגורר האחרון בבית משפחת העותרים, הוא פעל גם לתפיסת אנשי גרילה (FARC), אשר נהגו לשבת בבית הקפה של המשפחה. חייבר אקוסטה, מעבר להיותו איש משטרה, היה פעיל גם באחד הארגונים הפרה-מיליטריים, הנלחמים בקבוצות הגרילה בקולומביה.
בשנת 1995 מסר חייבר אקוסטה לעותר כי פוטר מן המשטרה, חייו בסכנה, וכן אף חייו של אוסקר בשל היותם חברים טובים. העותר ידע כי אזור מגוריו הוא אזור בו אנשי הגרילה פועלים, וכי היו לא מעט מקרים של רצח של אנשי משטרה לשעבר על ידי הגרילה, היות שמרגע שעזבו את עבודתם לא זכו עוד להגנתה. על רקע זה, לטענתם, עזבו העותר וחייבר אקוסטה את קולומביה, והגיעו לישראל בחודש אוגוסט 1995, והעותר קיבל רישיון ישיבה מסוג ב/2.
העותרת נשארה מספר חודשים לאחר צאת בעלה בקולומביה. לטענתה, קרלוס גירון הזהיר אותה בדבר הסכנה. קרלוס גירון ברח לספרד והעותרת הצטרפה אל בן זוגה בחודש מרץ 1996 בישראל והגיעה במסגרת "חבילת נופש" שרכשה, כך לדעתה קיים היה סיכוי גדול יותר שכניסתה תתאפשר.
בשנת 1997 עזב, ככל הנראה, חייבר אקוסטה את ישראל, והעותרים אינם יודעים היכן הוא נמצא.
כן נודע לעותרים כי קרלוס גירון נרצח בספרד בשנת 1998.
בשנת 1997 הצליח העותר להסדיר מעמדו, לאחר שחברת "אמקור" ביקשה להעסיקו. הוא נדרש לשלם קנס ולצאת את ישראל לירדן, ועם חזרתו ניתן לו רישיון ישיבה מסוג ב/1 לשנה, שלא הוארך לאחר מכן.
כן נטען כי בחודש אפריל 2001, מריו אריסטיזבל, אחיו של העותר, נרצח, וכך גם חברו, איש המשטרה לשעבר.