1. עתירה המופנית נגד החלטת הוועדה המיוחדת מיום 17.3.11, בה נדחתה בקשתו של העותר להעניק לו תשלום מיוחד לפנים משורת הדין, חלף גמול פרישה, על אף שאין העותר זכאי מן הדין לגמול פרישה.
2. העותר, תושב העיר רחובות, עבד כמנהל חשבונות ראשי וחשב שכר בחברת "רהיטי עמק איילון דוד וזוהר כהן" (להלן: "רהיטי איילון"), בתקופה שמיום 10.3.1996 ועד ליום 31.7.2004. העותר פוטר מעבודתו בעקבות תכנית ההתנתקות.
3. ביום 4.9.2005 הגיש העותר בקשה לוועדת הזכאות, לקבלת דמי הסתגלות, על פי סעיף 51 לחוק יישום תכנית ההתנתקות (להלן: "החוק"). ועדת הזכאות קבעה בהחלטתה מיום 22.2.2006, כי יש להכיר בזכותו של העותר לדמי הסתגלות, לאחר שהגיעה למסקנה כי העותר היה "עובד בשטח המפונה", כמו גם מעבידתו, רהיטי איילון (שאחד משני האתרים של מפעלה היו באזור התעשייה במחסום ארז), וכי הוא בבחינת "עובד לשעבר" במשמעות סעיף 49 לחוק, שכן פוטר מעבודתו עקב הפינוי. עוד קבעה הוועדה, כי העותר זכאי לכפל תקופת הזכאות המרבית (12 חודשים תחת שישה), שכן הוא נולד לפני 7.6.1954, ומשכך מלאו לו ביום הקובע 50 שנים לפחות והוא אינו זכאי לגמול פרישה (סעיף 52(ג) לחוק). ועדת הזכאות הורתה, אפוא, על תשלום דמי הסתגלות שחושבו לפי שכרו הממוצע של העותר במהלך 12 החודשים שקדמו ליום הקובע. מאחר שהחישוב העלה כי שכר זה עולה על כפל השכר הממוצע במשק, הועמד הסכום הכולל של דמי ההסתגלות על 14,554 ש"ח, שהוא הסכום המרבי על פי החוק (סעיף 53(א)(1)).
4. ביום 3.7.2007 הגיש העותר בקשה לוועדה המיוחדת לקבלת תשלום מיוחד, על דרך של הארכת תשלום דמי ההסתגלות לעובדים שכירים. בבקשה נטען, כי לאחר פיטוריו, עבד העותר כמנהל חשבונות בחצי משרה בין 1.4.2005 ל- 31.10.2006, וכי לאחר מכן החל לעבוד כעצמאי, בעבודות מזדמנות בהנהלת חשבונות. בתצהיר שצרף לבקשה, טען העותר כי עם פיטוריו פתח במאמצים אינטנסיביים לשוב לשוק העבודה, אולם העלה חרס בידו, בשל גילו המבוגר יחסית. הוועדה המיוחדת דחתה את הבקשה. בהחלטתה מיום 24.10.2007 קבעה, כי אין בנסיבות העניין כדי להצדיק תשלום מיוחד. העותר לא ביקש להעביר החלטה זו תחת שבט ביקורתו של בית המשפט לעניינים מנהליים.
5. בנוסף, ביום 25.7.2007, הוציאה הוועדה המיוחדת תחת ידיה החלטה עקרונית, העוסקת בסוגיות שונות של תשלומים למפוני גוש קטיף, לפנים משורת הדין. בין היתר עסקה ההחלטה בתשלום מיוחד בגין הסתגלות לשכירים שאינם עובדים. בהחלטה זו נאמר, כי עובד לשעבר, אשר נתקיימו בו שלושה תנאים במצטבר, יהיה זכאי לתשלום חודשי מיוחד בגובה דמי ההסתגלות החודשיים שקיבל בגין כל אחד מהחודשים בהם לא עבד החל מתום התקופה בה קיבל דמי הסתגלות ודמי אבטלה (ככל שקיבל), ובלבד שמספר החודשים בגינם יקבל את התשלום המיוחד האמור לא יעלה על מספר החודשים שבגינם היה זכאי לדמי הסתגלות. ואלה הם התנאים הנדרשים:
1. מרכז חייו ביום הקובע היה בשטח מפונה;
2. היה זכאי לדמי הסתגלות על-פי החוק ואינו זכאי לגמול פרישה;
3. מאז הפסקת עבודתו בתקופה הקובעת לא עבד ולא ניהל עסק, וזאת במשך תקופה רצופה שאורכה כמספר החודשים המצטבר שבהם קיבל דמי אבטלה (ככל שקיבל) ודמי הסתגלות.
הוועדה המיוחדת נימקה את ההחלטה בכך, שעל אף שההנחה העומדת ביסוד החוק היא שהתקופה הנדרשת לעובדים לשם הסתגלותם למצבם החדש, ובכלל זאת חזרתם למעגל העבודה, היא 6 חודשים, הרי שהמציאות מלמדת כי עובדים שכירים שהינם מפונים נזקקו לפרק זמן ארוך יותר לשם הסתגלות וחזרה למעגל העבודה, נוכח מכלול הקשיים עימם היה עליהם להתמודד לאחר הפינוי. לפיכך מצאה לנכון לאשר לעובדים אלה תשלום מיוחד בגין דמי הסתגלות, כמפורט לעיל.
העותר לא פנה לוועדה המיוחדת בשעתו, לאחר שנתקבלה ההחלטה האמורה.
6. ביום 15.12.2010, הגיש העותר בקשה לתשלום מיוחד חלף גמול פרישה. בבקשתו טען העותר כי למרות ניסיונותיו, לא הצליח לשוב למעגל העבודה לאחר פיטוריו, וזאת בשל גילו המבוגר יחסית. עתה, משתקוותו לשקם את חייו המקצועיים נגוזה, לא נותרה לו ברירה אלא לפנות לוועדה המיוחדת. העותר הציג בפני הוועדה המיוחדת נתונים, המלמדים על כך שהכנסותיו צנחו בהיקף חריג, משום שהוא מתפרנס אך ורק מעבודות מזדמנות כמנהל חשבונות.
7. הזכות לגמול פרישה מעוגנת בהוראת סעיף 55 לחוק. על פי הוראה זו, זכאי עובד לשעבר לגמול פרישה חודשי אם הוא בבחינת "עובד בשטח מפונה", וביום הקובע מרכז חייו היה בשטח מפונה; אם ביום הקובע מלאו לו 55 שנים לפחות ואם בתקופת ארבע השנים שבתכוף ליום הקובע מרכז חייו היה בשטח מפונה. המדובר בתנאים מצטברים. כאמור בפתח הדברים, העותר מעולם לא התגורר בשטח מפונה, כי אם בעיר רחובות. בהקשר זה טען העותר בפני הוועדה, כי עבודתו ברהיטי איילון הייתה מרכז חייו ושאיפותיו. אשר לגילו, אין חולק כי העותר נולד בשנת 1950, אולם תאריך הלידה המדויק אינו ידוע, שכן בעת עלייתו ארצה נלקח ממנו הדרכון. לטענתו, רשויות המדינה נהגו תמיד כאילו יום הולדתו חל ביום 1.1.1950, ואם כך הוא, ביום הקובע על-פי החוק (6.6.2004) חסרו לו קרוב לשישה חודשים בלבד. יצוין, כי בהחלטת ועדת הזכאות משנת 2006 נקבע כי בהעדרו של תאריך לידה מדויק, יש לראות את יום הולדתו כ- 1.4.1950, בהיקש מסעיף 385 להוראות חוק הביטוח הלאומי. אם כך הוא, היה העותר בן 55 חסר 9 חודשים ביום הקובע.
8. הוועדה המיוחדת דחתה את הבקשה, לאחר שהגיעה למסקנה כי על-פי הוראות החוק, הפיצוי העיקרי לו זכאי מי שעבד קודם לפינוי בשטח המפונה, הם דמי הסתגלות, ואילו התוספת של גמול פרישה נועדה רק למי שמרכז חייו היה, ביום הקובע, בשטח המפונה. כאמור בהחלטה, "לא בכדי נקבע כך, שהרי מדובר בפיצוי מיוחד, המשתלם מדי חודש עד לגיל פרישה, מעבר לפיצוי בעד אבדן מקום העבודה, אשר נועד כחריג וכסיוע מיוחד רק למי שבנוסף לאבדן מקום העבודה, גם מרכז חייהם היה בשטח המפונה, ולפיכך גם פונו מבתיהם ואבדו את סביבת המגורים והקהילה אליה השתייכו, על כל המשתמע מכך, גם מבחינת ההשלכות של כל אלה על יכולתם להיקלט מחדש במקום עבודה". עוד הוסיפה הוועדה, כי טענותיו של העותר עמדו לנגד עיניה של הוועדה המיוחדת עת קיבלה את החלטותיה הקודמות, הן זו שהתייחסה ספציפית לבקשתו של העותר להארכת דמי ההסתגלות (מיום 24.10.2007) והן זו העקרונית (מיום 25.7.2010).
כך גם הגיעה הוועדה למסקנה, כי ביום הקובע לא מלאו למבקש 55, ולפיכך לא נתקיים בו תנאי הגיל הקבוע בסעיף 55 לחוק. הוועדה ערה אמנם לדו"ח ועדת החקירה הממלכתית, הקובע כי אין מניעה לכך שהוועדה תראה כנסיבה מיוחדת מצב בו חסר למבקש פרק זמן קצר בלבד על מנת שיעמוד בתנאי הזכאות שבחוק. אולם גם זאת נאמר בדו"ח, שעל הוועדה לשקול את מכלול נתוניו של המבקש, על מנת להגיע למסקנה אם מן הצדק להעניק לו תשלום מיוחד. בענייננו הגיעה הוועדה למסקנה, כי הטענה המתייחסת אך ורק לפרק הזמן הקצר החסר לעותר עד הגיעו לגיל 55 ביום הקובע אין בה כדי להצדיק תשלום מיוחד. הוועדה סבורה, כי לו כך היה, משמעות הדבר שניתנה לוועדה סמכות לשנות כל תקופה או גיל שנקבעו בחוק כתנאי לזכות לפיצוי, בלא קשר לנסיבות העניין, וכך יצא שעל אף הגיל הקבוע בחוק, כל מי שהגיעו לגיל האמור מספר חודשים לאחר היום הקובע, יהיו זכאים לגמול האמור. הוועדה סבורה כי לא לכך התכוון המחוקק בקובעו את סמכות הוועדה המיוחדת בסעיף 137 לחוק.
הוועדה מוסיפה ומנמקת, כי העותר היה זכאי לדמי הסתגלות לתקופה של 12 חודשים, וכי העותר עובד בעבודות מזדמנות. על אף שהכנסתו נמוכה מזו שבתקופה שקדמה לפינוי, נסיבות עניינו אינן שונות, והוא אף במצב טוב יותר ממצבם של עובדים אחרים בגילו, אשר מרכז חייהם היה בשטח המפונה ולא הצליחו לשוב למעגל העבודה כלל ועיקר.
9. דין העתירה להתקבל באופן חלקי. אכן, אין העותר זכאי לגמול פרישה מצד הדין. בצדק סברה הוועדה כי אין בעובדה שהעותר עבד במשך 9 שנים ברציפות במפעל שאחד מאתריו היה באזור התעשייה שבמחסום ארז כדי להביא למסקנה כי העותר קיים את מרכז חייו בשטח המפונה. נעלה מכל ספק, כי הביטוי "מרכז חיים" כפי שהוא מופיע בחוק, מוסב על מקום מגוריו של התובע ושל בני משפחתו וחברותו באגודה שיתופית התיישבותית או באגודות שיתופיות אחרות של יישוב מפונה (ראו לעניין זה ו"ע (י-ם) 138/05 סלוק נ' ועדת הזכאות לפי חוק יישום תוכנית ההתנתקות). העותר, שלא התגורר בשטח מפונה ולא היה חבר באגודה שיתופית כלשהי של יישוב מפונה, אינו יכול להיחשב, אפוא, כמי שמרכז חייו היה בשטח מפונה. כך גם איננו סבורים כי המנגנון שקבע החוק בדמות הוועדה המיוחדת תכליתו להעניק לפונים אליה אותן זכויות שלא העניק להם הדין, ובמפגיע לא העניק. לפיכך, משהתנה המחוקק את הזכות לגמול פרישה בכך שמרכז חייו של העובד לשעבר היה בשטח המפונה וכי התגורר בו ארבע שנים לפחות לפני היום הקובע, הרי שאין לקבל כי הוועדה המיוחדת תעשה שימוש בסמכויותיה על מנת להעניק גמול פרישה למי שכלל לא התגורר בשטח המפונה ולא קיים שם את מרכז חייו. קבלת עמדה כזו משמעותה פריצת מסגרותיו של החוק, אשר בכפוף לתיקונים מסויימים, שאינם נוגעים לענייננו, נמצא הולם את תכליתו ומידתי, על ידי בית המשפט העליון בפסק דינו בבג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' כנסת ישראל (פורסם במאגרים). בצדק סברה הוועדה, כי העומד מאחורי הוראת החוק המקנה גמול פרישה למי שהגיע לגיל 55 והתגורר בשטח המפונה עובר ליום הקובע, תוך שהוא מקיים שם את מרכז חייו, הם הקשיים העודפים שהיה על אנשים מן הסוג הזה להתמודד עימם, מעבר לצורך במציאת מקום עבודה חדש בגיל לא צעיר. משכך, אין לקבל את הטענה העקרונית לפיה יש להשוות את מצבו של העותר, שהתגורר ברחובות מאז ומתמיד, למי שנאלץ להסתגל למקום מגורים חדש ולעסוק, במקביל, בחיפוש אחר עבודה הולמת. לפיכך, אין העובדה שהעותר לא הגיע ביום הקובע לגיל 55 עומדת בעוכריו, אלא העובדה שאין לראות בו כמי שמרכז חייו היה בשטח מפונה.
10. אלא שבכך לא תם הדיון, ואכן משנטל על עצמו עו"ד גיל את מלאכת ייצוגו של העותר, הושם הדגש בטיעונו בעל פה לפנינו על נסיבותיו האישיות של העותר ועל כך שנסיבות אלה לא נשקלו על-ידי הוועדה המיוחדת. בעניין זה רואים אנו עין בעין את מצב הדברים עם ב"כ העותר. נראה כי הוועדה המיוחדת לא נתנה משקל מספיק לקשייו של העותר למצוא מקום עבודה חדש, בהינתן הגיל בו פוטר ממקום עבודתו, שעה שהפיטורים הם תולדה של הפינוי, כפי שנקבע על-ידי ועדת הזכאות. הווה אומר, גם אם צדקה הוועדה כי אין לאשר לעותר תשלום מיוחד חלף גמול פרישה כפי שביקש, היה עליה לשקול אם אין מקום לאשר לעותר תשלום מיוחד, שאיננו בבחינת גמול פרישה או חלף גמול זה, אשר יהיה בו כדי לבטא את נסיבותיו האישיות, היינו את עובדת פיטוריו בגיל שאינו צעיר, הקשורה בקשר סיבתי מובהק להתנתקות, ואת העובדה שהוכח בפניה, כי העותר מתקשה מאז הפיטורין ועד היום למצוא מקום עבודה חלופי.
בנסיבות אלה, ולאחר שתוקן החוק באופן המקנה לבית משפט זה סמכות לקבל כל החלטה שהוועדה המיוחדת רשאית הייתה לקבל, ובלבד שלא יובאו בפניו עובדות, ראיות או טענות שלא הובאו קודם לכן בפני הוועדה המיוחדת (סעיף 137(ד1), תיקון מיום 11.8.11), אנו בדעה כי משלא ניתן משקל מספיק לשיקולים המפורטים לעיל, נכון יהיה לקבל את העתירה במובן זה, שישולם לעותר תשלום מיוחד וחד פעמי בסכום של 50,000 ש"ח, נכון למועד פסק דיננו.
המשיבה תישא בהוצאות הערעור ותשלם לעותר שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ש"ח.