האם זכאים העותרים, ילדי מבקשי מקלט, להשתלב במסגרות החינוך הקיימות בעיר אילת. או שמא קיימת הצדקה למדיניות של שירותי חינוך נפרדים דוקא בעיר אילת, בשונה מן המדיניות הנוהגת בכל רחבי הארץ? זו השאלה העומדת לדיון.
ענינה של עתירה זו בסירובה של עירית אילת לרשום את ילדי מבקשי המקלט, המתגוררים בעיר אילת, לבתי ספר בעיר אילת ותחת זאת הפנייתם למסגרת נפרדת, המוגדרת כמסגרת חינוך לילדי מבקשי מקלט, הפועלת בקיבוץ אילות, מחוץ לתחום העיר אילת.
העתירה הוגשה בחודש יולי 2011, על ידי הילדים, באמצעות הוריהם, מבקשי מקלט מדרום סודאן, המתגוררים בעיר באילת, במסגרתה ביקשו כי בית המשפט יורה למשיבים, משרד החינוך ועירית אילת, לחדול מאפלייתם, על רקע צבע עורם, מוצאם, גזעם ומעמד הוריהם בישראל, ביחס לילדים אזרחי ישראל הגרים בתחום העיר אילת, במתן שירותי חינוך ובהתאם, להורות למשיבים לרשום את הילדים העותרים ללימודים בבתי ספר מוכרים ורשמיים בתחום שיפוטה של העיר אילת, בהתאם לאזורי הרישום העירוניים.
בדיון המקדמי שהתקיים בפני, ביום 7.8.11, קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט והסכימו כי הדיון ידחה למועד מאוחר יותר - חודש מרץ 2012 - כדי לאפשר השלמת עבודת מטה, שהמדינה הצהירה כי בכוונתה לבצע, בהנחיית משרד החינוך, תוך שיתוף גורמי ממשלה שונים, שיבחנו היבטי הסוגיה באופן מעמיק על מנת לקבל החלטה מושכלת בנושא.
בנוסף, לקראת שנת הלימודים שעמדה בפתח התחייבה המדינה, באמצעות משרד החינוך, לנקוט בפעולות מיידיות להשקעת משאבים חינוכיים ותקציביים במסגרת החינוכית בה מצויים העותרים, "נוף אילות" שבקיבוץ אילות.
הדיון הנדחה התקיים בפני בחודש יוני 2012, לאחר שהונחו בפני תגובות משלימות של כל הצדדים, לרבות חוות דעת.
מאז הדיון הראשון השתנו הנסיבות קמעה. לנוכח עשרות מבקשי המקלט הצועדים מאפריקה אל עבר גבול ישראל וחוצים אותו מידי לילה, התעוררה מדינת ישראל, ואולי אף קצת באיחור, ורק בעת האחרונה מואצת ההערכות לסיום בניית הגדר בגבול מצרים, גדר האמורה ליצור מכשול פיזי בפני המבקשים לחצות את הגבול הדרומי לתחומי מדינת ישראל. כמו כן, נעשים תיקוני חקיקה בחוק למניעת הסתננות תשי"ד- 1954, כמו גם הפעלתו כלפי מסתננים החוצים את הגבול ממצרים לישראל, בניסיון לעצור את התופעה. הכוונה כי תחת ישום חוק הכניסה לישראל על אותם מסתננים, המאפשר הרחקה ומשמורת ייושם החוק למניעת הסתננות המאפשר השמתם במשמורת מכוח צווי גירוש אשר הוציא שר הביטחון בהתאם להוראת סעיף 30 (א) לחוק ההסתננות.
בנוסף, בעקבות הכרזת עצמאותה של מדינת דרום סודאן, גיבשה מדינת ישראל מדיניות של הסרת ה"הגנה הקולקטיבית", אשר ניתנה לאזרחי דרום סודאן לאורך השנים האחרונות בשל ההכרה במצב הלוחמה בדרום סודאן והסכנה הנשקפת לאזרחיה, ואימצה מדיניות של הרחקה מרצון של אזרחי דרום סודאן חזרה לארצם. מדיניות זו מצאה ביטוי במנשר, מיום 31.1.12, בו קוראת רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים, לאזרחי דרום סודאן השוהים בישראל, לשוב אל מולדתם מרצון אחרת ינקטו פעולות אכיפה כנגדם. מדיניות זו אושרה על ידי בית משפט, במסגרת עת"מ (ירושלים) 53765-03-12
א.ס.ף - ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל ואח' נ' שר הפנים
, (ניתן ביום 7.6.12 על ידי כב' השופט מרזל).
מאז יישום מדיניות זו עזב מספר לא מבוטל של מבקשי מקלט מדרום סודאן את הארץ מרצונם. אלא שבכך אין די, מאחר ומספר לא מבוטל אחר, של מבקשי מקלט מדרום סודאן, הגישו בקשות למקלט על בסיס אינדיבידואלי, או על בסיס "הגנה משלימה" מפני גירוש, על פי אמנת הפליטים. הבקשות תלויות ועומדות.
אולם, מן הצד האחר, סביר להניח כי לאור הפעילות המואצת להשלמת בניית הגדר לאורך גבול מצרים ייחלש ואולי אף ייעצר גל מבקשי המקלט בישראל.
בעקבות מדיניות זו, עזבו העותרים 6-7 ו- 16-18 את ישראל. האחרים, חלקם הגישו בקשות פרטניות לקבלת מקלט בארץ וטרם ניתנה החלטה בעניינם, חלקם תושבי צפון סודאן, חלקם הגישו בקשה להאריך להם את אשרת השהייה וטרם קיבלו החלטה.
תמצית עמדתה של המדינה, באמצעות משרד החינוך, הינה כי קיימת הצדקה להסדרים סגרגטיביים בעיר אילת, כלפי ילדי מבקשי מקלט, ובפרט כלפי העותרים, בשל שורה של נימוקים אותם מנתה. עירית אילת הצטרפה לעמדה זו ואף טענה כי לעותרים, במעמדם כשוהים בלתי חוקיים, אין כל זכות מוקנית לקבל חינוך שווה כילדי ישראל.
אקדים ואומר, כי לאחר שחזרתי והפכתי בטענות הצדדים, לרבות חוות הדעת שהוגשו, ולאחר שהזהרתי עצמי באשר למידת התערבות בית המשפט בהחלטות מנהליות המתקבלות על ידי הרשות, סבורה אני כי יש מקום לקבל את העתירה ולהתערב במדיניות הגורפת המתקיימת בעיר אילת נכון להיום בדבר מתן שירותי חינוך נפרדים לילדי מבקשי המקלט. עמדת המשיבים לפיה, מתקיימות נסיבות מיוחדות בעיר אילת המצדיקות קיומה של מסגרת חינוך נפרדת בעיר אילת, לילדי מבקשי המקלט אינה סבירה ובלתי מידתית ומהווה הפליה פסולה המצדיקה את התערבותו של בית המשפט. אנמק:
העובדות שאינן שנויות במחלוקת
1. העותרת 1, הינה מבקשת מקלט בישראל וניתן לה רישיון ישיבה מכוח סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל התשי"ב - 1952 (להלן:"
חוק הכניסה לישראל") העותרת 1 הינה אמם של העותרות 2-3 ילידות 3.8.2001, של העותר 4 יליד 3.9.2003 ושל העותר 5 יליד 18.8.2005. לעותרת בן נוסף יליד 2007 שאינו נכלל בעתירה מאחר וחוק חינוך חובה אינו חל עליו. מוצאם של העותרים הנ"ל מדרום סודאן והמשפחה הגיעה לישראל, דרך גבול מצרים, ביולי 2007 ומאז 2008 מתגוררת המשפחה בעיר אילת. העותרים 2-5 נמצאים במסגרת החינוך "נוף אילות", בקיבוץ אילות ובקשת אמם, העותרת 1 לשלבם במסגרות החינוך בעיר אילת נדחתה על הסף.
בעקבות המדיניות החדשה בה נוקט משרד הפנים, בדבר החזרתם מרצון של אזרחי דרום סודאן לארצם, פנו העותרים אל משרד הפנים בבקשה ל"הגנה משלימה" בישראל בשל המצב השורר באזור מוצאם בדרום סודאן. משרד הפנים סרב לקבל בקשתם והפנה אותם ל"יציאה מרצון". העותרים עומדים על זכותם כי עניינם יבחן במישור הפרטני.
2. העותרים 6-7 עזבו את הארץ, הדיון בעניינם מתייתר.
3. העותר 8 הינו מבקש מקלט מדרום סודאן לו ולאשתו- אף היא מדרום סודאן- ניתן רישיון ישיבה בישראל, מכוח סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, רישיון המתחדש מעת לעת. המשפחה הגיעה לישראל בשנת 2007 ומאז מתגוררת בעיר אילת. בנם, העותר 9, נמצא מזה 4 שנים במסגרת החינוך ב"נוף אילות" ובקשת הוריו לשלבו במסגרות החינוך בעיר אילת נדחתה על הסף.
לאור הפסקת ההכרה ב"ההגנה הקולקטיבית" ולאור אימוץ מדיניות ההרחקה של אזרחי דרום סודאן נרשמו העותרים ליציאה מרצון, אולם, הצהיר בפני בא כוחם כי בדעתם להגיש בקשה פרטנית להכיר בהם כפליטים. הליך העשוי להמשך חודשים ארוכים.