"כל הדברים הדגולים הם פשוטים, ורבים מהם ניתן לבטא במילה אחת: חופש, צדק, כבוד, חובה, רחמים, תקווה"
וינסטון צ'רציל
ובענייננו: פרטיות.
הזכות לפרטיות והסכנות הרובצות לפתחה בעידן מאגרי המידע הדיגיטליים, היא העומדת במרכז עתירה זו. מאגרי מידע דיגיטליים מעוררים שאלות קשות של הגנת הפרטיות. למאגרי מידע יתרונות רבים והם הכרחיים לניהול יעיל של מערכות. עם זאת, האתגר הוא להתמודד עם סיכונים לפרטיות הטמונים בהם.
במקרה שלפניי העותרת, חברת ביטוח, קיבלה לידה צו עיקול, מכוח היותה מחזיק בנכסי חייב. צו העיקול נועד לתפוש כספים של חייב המצויים בחזקתה. העותרת שמרה על הנתון האמור, וכאשר אותו חייב ביקש לרכוש ביטוח באותה חברה הוא סורב, על בסיס אותו מידע, לפיו ניתן כנגדו צו עיקול.
השאלות המתעוררות בעתירה זו הן מהות הזכות לפרטיות והסכנות העומדות מולה בעידן מאגרי המידע הדיגיטליים; האם הוצאת צו עיקול נגד חייב היא בגדר מידע פרטי ואם כן, האם מותר לחברת הביטוח לעשות בו שימוש שונה מהשימוש לשמו הוא נועד - תפישת נכסי החייב.
העותרת טוענת כי היא רשאית ואף חייבת לשמור מידע הנוגע לעיקולים שהגיעו לידיה כמחזיקה. רשם מאגרי המידע (
להלן: הרשם
או המשיב), סבור היה כי אל לה לעותרת לשמור או לעשות שימוש במידע זה. העתירה מכוונת כנגד החלטת הרשם מיום 2.11.10, לפיה העותרת הפרה את הוראות חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א - 1981, שעה שעשתה שימוש במידע האמור וכי עליה לדווח לרשם כיצד בכוונתה לפעול למניעת פגיעה בפרטיות והפרת החוק בעתיד בהקשר זה. כן מכוונת העתירה כנגד הנחיה 1/2011 שהוציא הרשם לציבור, בעקבות המקרה הפרטני של העותרת, אשר אוסרת על צדדים שלישיים לעשות שימוש לצרכים עצמיים במידע אודות צווי עיקול הנרשמים אצלם.
1.
רקע עובדתי
העותרת,
איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ (להלן:
העותרת או
חברת הביטוח), הינה חברה העוסקת, בין היתר, בביטוחי רכב, דירות וביטוח חיים בשיטה הישירה. מתוקף תפקידה, מנהלת העותרת מאגר מידע רשום מכוח חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א - 1981 (להלן:
חוק הגנת הפרטיות), הכולל מידע אודות מבוטחיה, אותו היא מפעילה לצרכיה. העותרת הינה גם "צד שלישי המחזיק בנכסי החייב", כמשמעות ביטוי זה בחוק הוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 (להלן: "
חוק ההוצאה לפועל") וככזו, נשלחים אליה, כדבר שבשגרה, צווי עיקול על נכסים של חייבים המוחזקים בידיה.
ברקע העתירה עומדת תלונה שהגיש פלוני לרשם על כך שהעותרת סירבה לבטח כלי רכב בבעלותו, היות ובמרשם העותרת נרשם, כי על נכסיו הוטלו צווי עיקול. ביום 23.3.10 התבקשה העותרת למסור למשיב מהו מקור המידע אודות העיקול בו עשתה העותרת שימוש (ראו נספח 1 לעתירה).
ביום 24.3.10 השיבה העותרת לרשם והבהירה כי נרשמו אצלה שני עיקולים: אחד מאת כונס הנכסים הרשמי ושני ממקור שאין היא מצליחה לאתרו. העותרת הבהירה, כי רישום העיקולים נעשה בעקבות קבלת צו עיקול לצד שלישי, המחייב את העותרת להודיע על קיומו או היעדרו של רכוש אשר הצו מבקש לעקלו. העותרת הוסיפה והבהירה, כי צווים כאלה מתקבלים אצלה כדבר שבשגרה מכל הרשויות המוסמכות להטיל עיקולים על צדדים שלישיים (ראו נספח 2 לעתירה).
ביום 19.4.10 השיב הרשם למכתב העותרת בציינו, כי ממכתב העותרת עולה, כי קיימות הפרות לכאורה של סעיפים 2(9) ו-8(ב) לחוק הגנת הפרטיות שעניינם, בהתאמה, שימוש במידע אודות ענייניו הפרטיים של אדם שלא למטרה שלשמה נמסר ושימוש במידע שבמאגר מידע החייב ברישום, שלא למטרה שלשמה הוקם המאגר (ראו נספח 3 לעתירה).
ביום 4.5.10 פנתה העותרת לרשם וטענה כי קיומו של עיקול אינו חוסה תחת הגדרת "מידע" או "מידע רגיש" בחוק הגנת הפרטיות ולפיכך סעיף 8(ב) לחוק הגנת הפרטיות אינו חל על שימוש בידיעה על קיומם של עיקולים, לכל צורך שהוא. העותרת טענה עוד, כי השימוש שעשתה במידע אודות העיקול הינו מידע הכרוך במבוטחים או בפוליסות שלהם, אשר נמצא במאגר המידע שלה ומשמש לצורך החלטה האם לקבלם לביטוח. בהתאם, שימוש במידע זה איננו יכול להוות הפרה של החוק, שכן זהו מידע רלבנטי, שלשמו הוקם מאגר המידע של החברה. לחילופין, ובהנחה שקיומו של עיקול אכן עונה על הגדרת המידע שבחוק הגנת הפרטיות והשימוש שעשתה העותרת חורג ממטרות מאגרי המידע של החברה, טענה העותרת, כי עומדת לה הגנת תום הלב המנויה בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, על סעיפי המשנה שבו. לבסוף, טענה העותרת, כי כבילת ידיה מלעשות שימוש במידע ואף לקנוס אותה בשל כך, מהוה חוסר הגינות וחוסר צדק משווע (ראו נספח 4 לעתירה).
ביום 9.5.10 שבה העותרת ופנתה לרשם במכתב בו פירטה את טענותיה. העותרת הסבירה את חשיבותו של מאגר המידע, המהווה את הבסיס לקבלת החלטות עסקיות וחיתומיות על ידי העותרת, כפי שנעשה על ידי חברות ביטוח אחרות. העותרת שבה והבהירה, כי המאגר מכיל מידע שעליה לקחת בחשבון בבואה לכרות חוזי ביטוח וכי המדובר בשיקול עסקי לגיטימי. עוד הבהירה העותרת, כי דיני ההוצאה לפועל מחייבים כל צד שלישי, שנתקבל אצלו צו עיקול, לבדוק בכל נקודת זמן, החל מקבלת הצו ועד שלושה חודשים לאחר מכן, האם לחייב יש נכסים בני עיקול ברשותו וגם מטעם זה הייתה העותרת רשאית לרשום את המידע במאגר המידע אותו היא מנהלת. לבסוף, טענה העותרת, כי עליה לשמור את המידע גם בחלוף שלושת החודשים הנדרשים בחוק וזאת על מנת שתוכל להתגונן בבוא העת מטענות שעשוי נושה או חייב לטעון כלפיה, כאילו לא קיימה את הצו כנדרש (ראו נספח 5 לעתירה).
ביום 2.11.10 הודיע הרשם לעותרת, כי לאחר שקילת טענות העותרת, נמצא כי העותרת פגעה בפרטיות והפרה את הוראות סעיפים 2 ו-8(ב) לחוק הגנת הפרטיות, כמו גם את הוראות סעיף 7ב(ה) לחוק הוצאה לפועל. הרשם הודיע לעותרת, כי לא קמו לה ההגנות הקבועות בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, לאור ההפרה של איסור מפורש בחוק ההוצאה לפועל, אשר מונעת את קיומו של היסוד הנדרש בסעיף 18(2) של מעשה בתום לב. על העותרת הוטל קנס בגין הפרת הוראות החוק, קנס אותו שילמה העותרת והוא איננו מעניינה של העתירה, ובנוסף, נדרשה העותרת לדווח לרשם, בתוך 14 יום, כיצד תפעל למניעת פגיעה בפרטיות והפרת החוק בעתיד (ראו נספח 6 לעתירה).
ביום 15.11.10 פנתה העותרת למשיב בבקשה לבטל את החלטתו מיום 2.11.10. העותרת חזרה על כל טענותיה, כפי שפורטו במכתביה הקודמים (ראו נספח 7). ביום 3.1.11 הודיע הרשם לעותרת, כי בקשתה נדחתה (ראו נספח 8).
ביום 30.1.11 פרסם הרשם מסמך שכותרתו "
טיוטת הנחית רשם מאגרי מידע האוסרת על גופים פיננסיים לעשות שימוש לצרכים עצמיים במידע אודות צווי עיקול הנרשמים אצלם.
"(ראו נספח 9 לעתירה). הטיוטה הופצה להערות הציבור ובין יתר ההערות שהתקבלו היו גם הערות העותרת (ראו נספח 10 לעתירה).
ביום 14.2.11 הגישה העותרת את העתירה דנן, במסגרתה היא עתרה לביטול החלטת הרשם מיום 2.11.10, לפיה העותרת הפרה את הוראות חוק הגנת הפרטיות וחוק ההוצאה לפועל וכי עליה לדווח למשיב הכיצד תפעל למניעת פגיעה בפרטיות והפרת החוק בעתיד.
לאחר הגשת העתירה, גובשה טיוטת ההנחיה לכדי הנחיה מחייבת והיא פורסמה ביום 20.9.11, היא הנחיה 1/2011 "
איסור שימוש במידע בדבר הטלת עיקול אצל צד שלישי
". ההנחיה אוסרת על צדדים שלישיים לעשות שימוש לצרכים עצמיים במידע אודות צווי עיקול הנרשמים אצלם. ההנחיה קובעת, כי המידע הכלול בצו העיקול נמסר לצד השלישי (לרוב מוסדות פיננסיים) אך ורק למטרת קיום הצו. בהתאם לכך, נקבע, כי הצד השלישי רשאי לשמור את המידע נשוא הצו אך ורק כלל הנדרש לקיום הוראות צו העיקול וכי הוא איננו רשאי לעשות כל שימוש אחר החורג מקיום מטרות הצו, לרבות שימוש לצרכים עצמיים. נקבע עוד, כי הצד השלישי יהא רשאי לעשות שימוש במידע רק אם קיבל את הסכמתו המוקדמת והמודעת של החייב. מטבע הדברים, הדבר יתאפשר רק במקרים בהם החייב הוא לקוח של הצד השלישי.