1. העתירה שבכותרת - עניינה בקשת העותר להורות למשיב ליתן לו רישיון לישיבת קבע בישראל, וזאת מכוח החלטת ממשלה מס' 156 - הוראת שעה למתן מעמד לילדי שוהים בלתי חוקיים, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל.
2. כרקע לעניין יצוין, כי העותר הוא יליד 1.1.1987. הוא נולד ככל הנראה במצרים, אולם לפי טענתו, מעולם לא הונפק לו מסמך רשמי המתעד את לידתו. אמו של העותר הייתה אזרחית איי סיישל, ולפי הנטען היא עזבה את מצרים כאשר העותר היה בן 4 או 5 שנים ונכנסה עמו לישראל. אביו של העותר, אזרח גאנה, לא נכנס עם העותר ואמו לישראל. מאז כניסתו לישראל, לעותר לא היה כל קשר עם אביו והוא אינו יודע אודות מקום הימצאו. בהגיע העותר ואמו לארץ הם עברו להתגורר בתל-אביב. אמו של העותר הכירה אזרח גאנה אחר ובשנת 1993 נולדה להם בת משותפת. בשנת 2000 לקתה אמו של העותר בשבץ, שלאחריו לא חזרה עוד לתפקוד תקין. ביום 10.9.2001 הכריז בית-משפט לנוער בתל-אביב על העותר כ"קטין נזקק", ונקבע כי הוא יתגורר במסגרת אמנה. במהלך שנת 2005 עזבה אמו של העותר את ישראל וחזרה להתגורר באיי סיישל. לפי הנטען, בשל מצבה הרפואי הקשה של האם היא אינה יכולה לתפקד, ולכן העותר אינו עומד עמה בקשר.
3. ביום 4.4.2006 הוגשה בשם העותר בקשה לקבלת מעמד מכוח החלטת ממשלה מס' 156. הבקשה התבקשה בשמו של העותר בלבד. הוועדה לבחינת מתן מעמד לילדי שוהים בלתי חוקיים, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל, דרשה מן העותר להציג מסמכים חסרים, וביניהם תעודת לידה. בתכתובות מטעם ב"כ העותר נטען, כי חרף מאמצים שעשה העותר, אין בידו להשיג תעודת לידה. ניסיון שנעשה בנדון על דרך של פנייה לקונסוליה המצרית בישראל - לא צלח, ואף לא עלה בידי העותר לקבל אישור בכתב על ניסיון זה (ע/9). חרף תכתובת זו, ביום 14.6.2007 נשלח לעותר מכתב שנאמר בו שאם העותר לא יציג תעודת לידה מקורית ומאומתת בתוך זמן שננקב, תידחה בקשתו (ע/10). ב"כ העותר ניהל תכתובת נוספת בנדון לעניין החסר בתעודת הלידה (ע/12), וזאת לאחר שנעשה ניסיון לאתר רישום כלשהו בקשר לעותר באיי סיישל; ניסיון שאף הוא לא צלח (ע/11). לאחר תכתובת זו הודע לעותר כי בקשתו נדחתה "מאחר ולא הוצגה לוועדה תעודת לידה, וכן הוצגו דרכונים בעלי פרטים אישיים שונים בנקודות מהותיות, לא ניתן לבסס זהותך ודרך כניסתך לישראל באופן וודאי ולבדוק פרטי הבקשה" (החלטה מיום 9.1.2008, ע/15).
4. העותר הגיש ערר על החלטה זו ביום 22.1.2008 (ע/16). בתשובה לערר הודע לעותר כי הוא יקבל מעמד מסוג ב/1 לשנה, כאשר בתקופה זו יהא עליו להמציא מסמכים המעידים על מקום ותאריך לידתו וכן על מועד כניסתו לישראל ואופן כניסתו אליה (מכתב מיום 25.3.2008, ע/18). אלא שב"כ העותר דאז עמדה על כך שיוענק לעותר מעמד מכוח החלטת ממשלה 156 ובעניין זה התנהלו התכתבויות נוספות (למשל ע/19-ע/24). לאחר זמן נוסף שחלף הודע לעותר, ביום 12.10.2010, כי עניינו הועבר לוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים (ע/25). ב"כ העותר הודיע בהמשך לכך, כי הוא אינו מתנגד להעברת העניין לוועדה הבין-משרדית, ככל שהוועדה תחליט לתת לעותר רישיון לישיבת קבע, כפי שהוא זכאי לו, לטענתו, מכוח החלטת ממשלה 156 (ע/26). ביום 10.10.2010 התקבלה בידי העותרים החלטת הוועדה הבין-משרדית להעניק לעותר רישיון ארעי מסוג א/5 למשך שנתיים, תוך שנדחית למעשה בקשת העותר למתן רישיון לישיבת קבע. מכאן העתירה שלפניי, שהטענה המרכזית בה היא, כי בנסיבות המקרה נופל עניינו של העותר לגדרי החלטה 156 של הממשלה, ומכאן שהוא זכאי כבר עתה - ואף מלפני זמן רב - למעמד קבע.
5. באופן ספציפי, טוענים ב"כ העותר, עוה"ד אסנת כהן לפשיץ ויונתן ברמן, כי העותר ממלא אחר התנאים הקבועים בהחלטה 156. העותר הגיש את הבקשה כאשר היה בן 19 ומשמעות הדבר היא, כי נוכח העובדה שהוא נכנס לישראל כשהיה בן 4 או 5 שנים, הרי שהוא שהה ברציפות בישראל לכל הפחות 14 שנים קודם הגשת הבקשה. מכאן שהעותר שהה בישראל הרבה מעבר לדרישת הסף של 6 שנות השהות ברצף לפי ההחלטה. עוד נטען, כי אין כל ספק שהעותר נכנס לישראל זמן רב טרם מלאו לו 14 שנה. אמנם במסמכים שונים שהמציא העותר קיימת אי-התאמה ביחס לתאריך לידתו - אם בשנת 1986 אם בשנת 1987 - אי התאמה הנובעת, לפי הנטען, ממצבה הרפואי של אמו אשר הצהירה על תאריך לא נכון בקונסוליה הבריטית לשם הוצאת הדרכון. אלא שעניין זה אין בו כדי לשנות מתחולת החלטה 156 על העותר, שכן כך או כך עומד הוא בתנאיה. העותר גם דובר את השפה העברית על בוריה וזו שפתו העיקרית, לאחר שגם סיים את לימודיו בבית הספר בישראל. ב"כ העותר מדגיש, כי על-פי החלטה 156 נקבע אמנם, כי על המבקשים מעמד "להמציא ראיות ברורות לביסוס בקשתם", אולם אין בהחלטה כל דרישה או תנאי להמצאת תעודת לידה דווקא. המדובר אפוא בנסיבות המקרה, בדרישה שרירותית של המשיב, חרף העובדה שאין בידי העותר היכולת להשיג מסמך זה ואף אין לו רלבנטיות, נוכח יתר המסמכים והראיות שעמדו לפני המשיב. ב"כ העותר הדגיש עוד, כי המעמד הזמני שניתן לעותר על-ידי הוועדה הבין-משרדית - אינו ראוי בנסיבות המקרה, שכן הוא הציב את העותר בעמדת נחיתות ובתנאי אי-וודאות. לא ברור מה יהא בתום השנתיים והאם יזכה עותר לישיבת קבע, כאשר הוא חי בארץ מאז ימי ילדותו ומרכז חייו מצוי בה. כך בכלל וכך בפרט, נוכח השנים הרבות שחלפו למן הגשת הבקשה, כאשר עד לעת הזו לא הוסדר סופית מעמדו. חוסר וודאות - לא מוצדק - זה אינו מאפשר לעותר לחיות חיים מלאים מבחינה חברתית-כלכלית, בין היתר, בכל הנוגע למציאת מקום עבודה קבוע וההזדמנות למצות את הפוטנציאל להתקדם בסולם הסציו-אקונומי - בכלל ובהשוואה לחבריו בפרט. לכך, לפי הנטען, השפעה שלילית נפשית על מצבו של העותר; בייחוד על רקע גילו הצעיר. על רקע זה נתבקש לדון בעתירה לגופה בעת הזו, בלא להמתין לסיום התקופה שנקבעה בהחלטת הוועדה הבין-משרדית. עוד הודגש, כי לעותר אחות למחצה, אשר חיה בישראל עם אביה, כאשר נסיבותיה דומות לנסיבות העותר. בהמשך לכך, נטען כי העותר ואחותו הציגו למשיב את אותם המסכמים על מנת לתמוך בבקשתם, אולם בקשתה של אחותו למחצה של העותר התקבלה, בעוד בקשתו של העותר - נדחתה. גם מטעם זה נטען, כי דין העתירה להתקבל.
6. המשיב, בתשובתו, על ידי ב"כ עו"ד פנינה סין-שלום, ביקש כי העתירה תידחה. בתשובה נטען, כי העותר אינו עומד בתנאיה של החלטה 156, שהיא החלטה המהווה חריג קבוצתי וחד-פעמי למדיניות ההגירה של ישראל אשר כל כולה התחשבות הומניטארית בילדיהם של שוהים בלתי חוקיים. ממילא, יש להקפיד הקפדה יתירה על התקיימות מלוא תנאיה, טרם הענקת מעמד של קבע מכוחה. בהקשר אחרון זה, הודגש בתשובה, כי אחד מן התנאים שנדרש מבקש המעמד לעמוד בהם הוא המצאת ראיות ברורות לצורך עמידה ביתר תנאי ההסדר. משעה שלא עלה בידי העותר להמציא תיעוד לעניין מקום לידתו ואופן כניסתו לישראל ההחלטה שלא להעניק לו מעמד מכוח החלטה 156 - מתבקשת. ממילא, אין למצוא פגם בעמידת המשיב על המצאת תעודת לידה של העותר, כתנאי לאישור בקשתו. בדיון לפניי, ב"כ המשיב, חזרה והדגישה כי הצורך בתעודת הלידה הוא על מנת להוכיח בוודאות את זהותו של העותר, והדבר נדרש משעה שקיימות סתירות בכל הנוגע למקום הולדתו של העותר (למשל עמוד 1 לפרוטוקול בשורות 11-12; עמוד 2 לפרוטוקול בשורות 7-8) . מעבר לכך נטען, כי הטענה בעניין תחולת החלטה 156 על העתר - דינה להידחות מפאת השיהוי שבהעלאתה. כך הדבר, שכן עוד בתחילת שנת 2008 הוחלט לדחות את בקשת העותר בנדון ואף הוחלט בהמשך להעביר את העניין לוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים, תוך שהעותר לא תוקף עניין זה בבית המשפט בכל התקופה שחלפה. בתשובה הודגש, כי העתירה אשר על כן תוקפת את החלטת הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים. אלא שלוועדה זו שיקול דעת רחב ביותר, ובמסגרת שיקול דעת זה היא שקללה את כלל נסיבות המקרה ואף העניקה לעותר מעמד לתקופה ארעית ואין עילה להתערבות בהחלטתה זו. לבסוף, בכל הקשור לעניינה של אחותו למחצה של העותר, הרי שאליבא דמשיב אין מקום להשוואה זו, שכן אחותו של עותר נולדה בישראל ונמצא תיעוד בקשר לכך.
7. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושמעתי בהרחבה את טענות ב"כ הצדדים, מסקנתי היא, כי דין העתירה להתקבל ויש להעניק לעותר מעמד על-פי החלטה 156 של הממשלה. טרם אנמק מסקנתי זו לגופה אציין, כי לא מצאתי בנסיבות המקרה מקום לטענת השיהוי שהעלתה ב"כ המשיב. נכון הדבר, כי למן ההחלטה הראשונה שדחתה את בקשת העותר למעמד לפי החלטה 156 ועד היום חלף פרק זמן ממושך; אלא שכעולה מהשתלשלות האירועים שפורטה לעיל, נקט העותר בפעולות למיצוי ההליכים טרם הפנייה לבית-משפט זה כאשר שהגיש ערר על החלטה זו. לאחר מכן המתין לקבלת התשובה. משנתקבלה תשובה, הייתה זו תשובה של הענקת מעמד זמני, בלא הכרעה לגופו של עניין בערר (ע/18). לאחר מכן, הועבר אמנם העניין לוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים, אולם ב"כ העותר עמד על כך שהוא לא מתנגד להעברה, ככל שהמעמד שיוענק לו בסופו של ההליך יהא זהה למעמד לו הוא זכאי מכוח החלטה 156. רק לאחר החלטת הוועדה הבין-משרדית, שקבעה כאמור כי יש ליתן לעותר מעמד ארעי בלבד לתקופה של שנתיים, באה העתירה לבית-משפט זה. אין המדובר בנסיבות של שיהוי - לא שיהוי סובייקטיבי ואף לא שיהוי אובייקטיבי.
8. לגופו של עניין וכאמור לעיל, מסקנתי היא כי יש ליתן לעותר מעמד מכוח החלטה 156 של הממשלה. החלטה 156 מונה מספר תנאים להענקת מעמד ועיקריה הם: הילד נמצא בישראל וחי בה ברצף 6 שנים ונכנס לישראל בטרם מלאו לו 14 שנים; הורי הילד נכנסו לישראל כדין לראשונה; הילד דובר את השפה העברית; הילד לומד בבית הספר בישראל או שסיים לימודיו; המבקשים המציאו ראיות לביסוס בקשתם, לרבות בדרך של שימוע, ובכלל זה המצאת תיעוד אודות מקום המגורים בישראל, מועד הכניסה לישראל או הלידה בה, ומקום הלימודים בישראל. אין מחלוקת על כך שהמבקש דובר עברית וסיים את לימודיו בבית ספר בישראל. כפי שעולה מן המסמכים שצורפו לעתירה, העותר גם עומד בתנאי של כניסה לישראל בטרם מלאו לו 14 שנים ובתנאי של מחיה בישראל משך 6 שנים ברצף. על-פי אישור מבית ספר פרר העותר למד בו החל מגן חובה - בשנים 1992-1993 והמשיך ללמוד בו עד כיתה ח' (צורף כנספח לע/16). נוסף לאישור זה העותר הציג, כאמור, דרכון בריטי לפיו הוא יליד שנת 1986 (שנה מוטעית לפי הנטען); ודרכון של מדינת גאנה לפיו הוא יליד 1987. לכך מצטרף הנתון שאינו שנוי במחלוקת לפיו אחותו של העותר, שחיה עם העותר ואמו עד עזיבתה של האם את הארץ, נולדה בישראל בשנת 1993. מנתונים אלו עולה כי העותר הגיע לישראל לפני גיל 14 וחי בה למעלה מ-6 שנים בעת הגשת הבקשה. למעשה מנתונים אלו עולה כי העותר חי בישראל לפחות 13 שנים עובר להגשת הבקשה. בהקשר זה יצוין, כי בפרוטוקול הוועדה הבינמשרדית נכתב כי "הועדה לילדי זרים אשר מלווים את הבקשה מזה כמה שנים מעידים כי מדובר באדם אמין" (מש/י').
9. הנה כי כן, מן ההחלטות של המשיב ומעמדתו בהליך לפניי עולה שעיקר המחלוקת נוגעת לאי המצאת תעודת לידה. במהלך הדיון שהתקיים לפניי (ביום 30.5.2011), נעשה ניסיון לברר מהו היסוד והבסיס לדרישת תעודת לידה דווקא מן העותר, ומדוע היעדרו של מסמך זה - די בו בנסיבות המקרה כדי לקבוע שהוא אינו עומד בתנאיה של החלטה 156. התשובה שניתנה במהלך הדיון בעניין זה הייתה כמפורט לעיל, כי החלטה 156 דורשת מסמכים וכי בתיקים אחרים הומצאו תעודות לידה ומסמכים המצביעים על זהות אותם עותרים. אולם, בתשובה זו אין די, בנסיבות המקרה, כדי לבסס את סבירותה של ההחלטה בדבר דחיית בקשתו של העותר למתן מעמד לפי החלטה 156. אין חולק, כי החלטת הממשלה האמורה קבעה, כי יש להוכיח את התנאים שבה על-פי מסמכים וראיות, אולם אין בה קביעה כי נדרשת תעודת לידה דווקא - וב"כ המשיב לא חלקה על כך (עמוד 2 שורות 5-6 לפרוטוקול). בעובדה כי הוגשה תעודת לידה במקרים אחרים ובתיקים אחרים, אין כדי להצדיק מסקנה, לפיה באין תעודה כזו - ומשהוכח למשיב, ואין מחלוקת על כך כעולה מפרוטוקול הוועדה הבינמשרדית (מש/י'), כי אין יכולת מעשית להשיג תעודה כזו - הרי שבשל עניין זה בלבד מוצדק לדחות את הבקשה. כך, כאשר היתה תשתית מספקת ממסמכים אחרים בכדי להגיע למסקנה לפיה בעת הכניסה לא מלאו לעותר 14 שנים. ודוק: ב"כ המשיב טענה לפניי במהלך הדיון, כי היו סתירות בקשר למקום הולדת העותר. אולם, עולה מן החומר שלפניי כי אין למעשה חולק שהעותר לא נולד בישראל. זאת ועוד, נטען כי לא ניתן לבסס את זהותו של העותר. אולם, גם בעניין זה יש לציין, כי העותר המציא למשיב דרכונים לעניין זהותו, ומכל מקום לא ברור כיצד יש בספק זה, בנסיבות שפורטו לעיל ומשעה שלאחותו ניתן מעמד, כדי להוציא את העותר מתחולתה של החלטה 156 לפי תנאיה. אוסיף ואציין, כי המשיב ראה גם קושי בכך שתאריך הלידה בדרכונים השונים שהמציא העותר היה שונה (1986 באחד, 1987 באחר). אולם, לא בא לפניי הסבר מדוע יש בעניין זה כדי להעלות או להוריד, שעה שכך או כך נכלל העותר בתנאיה של החלטה 156 וכאשר בעתירה עצמה בא הסבר, שלא נסתר, לעניין הפרש זה במועד הלידה הקשור למידע מוטעה שנמסר על-ידי אמו של העותר, בשל מצבה הרפואי באותה עת. על כל אלה, יש להוסיף את העובדה כי כאמור אחותו למחצה של העותר זכתה למעמד, כאשר בקשתה התבססה, לפי הנטען - ומבלי שעניין זה נסתר - על אותם המסמכים. משמעות הדבר היא כי לא היה הצדק סביר להחלטה שלפיה העותר אינו עומד בתנאיה של החלטה 156 בשל אי המצאת תעודת לידה.
10. בשולי הדברים אציין כי לא נעלמה מעיניי טענתו של המשיב, שנטענה בשולי התשובה, בדבר הספק לעניין כניסת אמו של המשיב לישראל כדין. אלא שאין בנתון זה כדי לשנות ממסקנתי שיש ליתן לעותר מעמד מכוח החלטה 156. לעניין זה די בנסיבות המקרה בכך שאחותו של המשיב קיבלה מעמד מכוח החלטה 156, ומכאן שבעניינה הוכחה כניסה כדין של האם או שהמשיב לא עמד על הוכחתו של תנאי זה על-ידי האחות. כך או כך, די בעובדה זו כדי להביא לכך שלא ניתן היה לדחות את בקשתו של העותר בנימוק זה.
11. התוצאה היא אפוא, כי העתירה מתקבלת ויוענק לעותר מעמד של רישיון לישיבת קבע מכוח החלטה 156 של הממשלה. משזו מסקנתי, איני נדרש לטענות הקשורות להחלטת הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים ושיקול דעתה הרחב, שכן אין המדובר בהתערבות בשיקול דעתה שלה בנסיבות המקרה אלא בשיקול דעתו של המשיב, שדחה כאמור את הבקשה למתן מעמד לפי החלטה 156. המשיב יישא בהוצאות העותר בסך של 5,000 ש"ח. סכום זה ישא ריבית והצמדה כדין מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.
המזכירות תשלח פסק-דין זה לב"כ הצדדים, באמצעות הפקסימיליה.
ניתן היום, י"ז בסיוון תשע"א, 19 ביוני 2011, בהעדר הצדדים.