עת"מ
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
|
19918-01-12
31/12/2012
|
בפני השופט:
מיכל רובינשטיין סגנית נשיאה
|
| - נגד - |
התובע:
אברהם נתנאל
עו"ד יעקב נתנאל
|
הנתבע:
1. חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום
2. מדינת ישראל משרד השיכון והבינוי
עו"ד ע.רקובר
עו"ד דרור גרנית פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)
|
| פסק-דין |
עתירה כנגד החלטת ועדת האכלוס העליונה במשרד הבינוי והשיכון (להלן: "
הועדה העליונה") מיום 12.12.11 אשר לא הכירה בעותר כ"
דייר ממשיך" או כ"
זכאי" על פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח - 1998 (להלן: "
החוק").
העותר עותר לכך שביהמ"ש יבטל החלטה זו ויקבע כי העותר הינו בגדר "
זכאי" ולחילופין "
דייר ממשיך" על פי החוק ומגיעות לו כל הזכויות על פיו.
העובדות
העותר הינו בנם של המנוחים אלישע ורבקה נתנאל ז"ל. המנוחים התגוררו ברח' יפת 19 יפו ורכשו בכספם את החזקה בדירה בה היו להם זכויות דיירות מוגנת שנרכשה על ידם בתמורה.
בתחילת שנות ה- 80 משנתגלו בדירת ההורים סדקים והיא הפכה למבנה מסוכן, הם פנו לדיור הציבורי והופנו למשיבה 1 -חלמיש (להלן: "
חלמיש").
ב- 8.8.1982 נחתם הסכם בין חלמיש למנוחים לפיו נמסרה להם הדירה ברח' הבושם 74 ת"א (להלן: "
הדירה הציבורית"). ההורים המנוחים יחד עם אחיו של העותר עברו להתגורר בה. משנת 1984 עבר העותר, גרוש ואב לשני ילדים, להתגורר עם הוריו בדירה הציבורית ביחד עם ילדיו.
האב נפטר בשנת 1997 והאם בשנת 2000. טרם פטירתה בתאריך 12.3.00 הגישה האם המנוחה בקשה להנחה בתשלומי השכירות והצהירה כי היא גרה בגפה. היא אף שילמה תשלומי שכירות כ"יחידה נתמכת" שגרה בגפה. כמו כן ניהלה האם עם חלמיש הליכים לרכישת זכויותיה בדירה הציבורית בהתאם לחוק הדיור הציבורי ושילמה דמי הרשמה אולם לא סיימה הליכים אלו. משנת 2000-2004 המתין העותר לטענתו לתשובה אולם חלמיש לא הודיעה דבר.
ביום 11.3.04 פנה העותר באמצעות ב"כ לחלמיש וביקש להמשיך את ההליך בו החלה אמו לרכישת הזכויות בדירה.
ביום 27.11.08 הגישה חלמיש נגד העותר תביעה לסילוק יד. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה חלמיש תבחן זכאותו של העותר על פי חוק הדיור הציבורי.
ביום 9.2.10 הגיש העותר לחלמיש את כל המסמכים הנדרשים וביום 13.7.10 צרף מסמכים נוספים.
בתשובה הודיעה חלמיש לעותר כי לאור העובדה שהוא לא התגורר עם אמו לפני פטירתה וכי לא שולמו דמי שכירות בגובה הנדרש כי אם בגובה של מי שמתגורר בגפו בדירה, נדחית בקשתו מאחר ואינו נכנס בגדר "
זכאי".
ביום 29.8.10 החליטה הועדה העליונה כי לא ניתן להכיר בעותר כזכאי ("
ההחלטה הראשונה").
כנגד החלטה זו הגיש העותר בתאריך 12.10.10 עתירה שמספרה 22392-10-10.
ביהמ"ש שם (כב' השופטת שיצר) קבע כי על הצדדים להגיש תצהירים משלימים לרבות מסמכים המתייחסים לעובדות הרלבנטיות. משהגיש העותר תצהירו ומסמכיו, טען המשיב כי אלו לא עמדו לנגד עיניו עת קיבל את ההחלטה הראשונה בעניינו של העותר ולפיכך יש לקיים דיון חדש בוועדה. על יסוד הודעה זו נמחקה העתירה ביום 26.9.11.
כאמור ביום 12.12.11 החליטה הוועדה העליונה בשנית לאחר שעיינה בכל המסמכים הנוספים, שלא להכיר בעותר כזכאי או כדייר ממשיך (להלן: "
ההחלטה השניה"), וכנגדה הוגשה העתירה שבפני.
בדיון שהתקיים בפני ביום 6.3.12 טען העותר כי תיק המסמכים של חלמיש לא הוגש לוועדת האכלוס העליונה בהתאם להחלטת כב' השופטת שיצר. אשר על כן ולאחר שקיימתי דיון בנושא זה והתברר כי אכן צודק העותר בטיעונו, הוריתי לחלמיש להמציא את תיק המסמכים הרלבנטי לעיון חוזר בפני ועדת האכלוס העליונה והחזרתי את התיק לדיון חוזר בפני הועדה. הוריתי לוועדת האכלוס כי עם קבלת תיק חלמיש עליה לקיים דיון חוזר ומפורט בעניינו של העותר, לבדוק את כל המסמכים הרלבנטים המקוריים המצויים בתיק האמור וליתן החלטה נוספת מפורטת ומנומקת (ראה פרוטוקול הדיון מיום 6.3.12 והחלטתי שם).
בהמשך להחלטתי האמורה ניתנה לעותר הזדמנות לעיין בתיק חלמיש ואף לצלם חומרים מתוכו. כמו כן ניתנה לו הזדמנות לשוב ולהביא טענותיו וראיותיו בפני הועדה (ראה לענין זה מש/1).
אלא שהעותר התעלם מפניית הרשות המנהלית ולא העלה כל טענה חדשה בפניה.
ביום 2.5.12 התכנסה שוב ועדת האכלוס העליונה לדון בעניינו של העותר. בישיבה זו החליטה הוועדה לדחות בשלישית את בקשתו להכרה כדייר ממשיך תוך שהיא מתייחסת באופן מפורט למסמכים שהוגשו בהליכים הקודמים (ראה לענין זה מש/2).