1. בעתירה שהוגשה על ידי העותר, אפרים דנקר, המשרת בצה"ל במסגרת שירות קבע, התבקש בית המשפט להורות למשיב, הגף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל, הפועל במסגרת משרד החינוך, לחזור בו מהחלטתו ולהעניק לעותר אישור שקילות תואר אקדמי לצרכי דרוג ושכר. זאת, באופן רטרואקטיבי מיום קבלת התואר ו/או מכל מועד אחר שייקבע על ידי בית המשפט.
בעתירה נטען, כי העותר החל לימודיו לתואר ראשון בשלוחת אוניברסיטת לטביה בישראל, בפקולטה למנהל עסקים, במהלך שנת 1998, וסיימם בשנת 2000. עם סיום לימודיו קיבל העותר תעודה, לאחר שעמד בכל הדרישות האקדמיות לקבלת התואר.
בשלב מסויים, התעורר החשד, כי פעילי שלוחת לטביה בארץ וחלק מהבוגרים היו מעורבים במעשים פליליים שכללו, בין היתר, זיופי מסמכים, העתקת עבודות ואי סדרים בתכנית הלימודים. לאור זאת, החליט המשיב לשלול באופן גורף את בקשותיהם של בוגרי השלוחה להכרה בתארים, והפסיק להנפיק אישורי שקילות לצרכי שכר.
העותר הוזמן לראיון אישי, במהלכו הוצגו לו שאלות כלליות בנוגע להליך ההרשמה ובנושא הלימודים, וכן נשאל אודות עבודת הגמר שהוגשה על ידו בסוף תקופת הלימודים. ראיון זה התקיים כ- 4 שנים לאחר סיום הלימודים, והעותר זומן אליו מבלי שניתנה לו על כך הודעה מוקדמת, ומבלי שהוצגו בפניו חומרים רלוונטיים בעת הראיון. לאחר אותו ראיון, הודיע המשיב, ביום 23.2.05, כי בקשתו של העותר לאישור שקילות התואר לצרכי שכר נדחית, כיוון שהוא לא הראה בקיאות מספקת בעניין עבודת הגמר, והמחקר הניצב ביסודה.
בעקבות כך, העותר, ורבים מחבריו, פנו לבג"צ ובמהלך הדיון הוסכם, כי חלק מהבוגרים יזומנו לראיון חוזר. בתחילה, סורבה בקשת העותר ליטול חלק בראיון חוזר, אך בעקבות השגה שהוגשה נערך לעותר ראיון נוסף, וגם בעקבותיו לא השתנתה עמדתו של המשיב.
בעתירה נטען, כי המשיב לא נתן משקל לעובדה, כי מדובר בראיון חוזר לאחר למעלה מ- 5 שנים מאז סיום הלימודים, מבלי שהעותר חזר ונחשף לחומר שנלמד. עוד נטען, כי מדובר בלימודים לצרכי דרוג ושכר, והתואר אינו מעניק לעותר זכות לעבוד בתחום לימודיו. יחד עם זאת, נטען בעתירה, כי העותר :
"הפליא בתשובותיו וענה על מרבית השאלות אשר יש בהן כדי להעיד שהעותר עבר הליך לימודים כנדרש וקיבל התעודה כדין".
הטענה המרכזית בעתירה הינה, כי ההחלטה לשלול מן העותר את אישור השקילות אינה מבוססת על תשתית עובדתית מוצקה ובדוקה, אלא שמדובר בהחלטה הרחוקה מלהיות עניינית והוגנת, והיא מפלה את העותר לרעה, לעומת אחרים שעברו מסלול דומה. לפיכך, סבור העותר, כי יש לבטל את החלטת המשיב, ולהורות כי התואר שקיבל הינו:
"תואר השקול ושווה לתארים מקבילים לנלמדים באוניברסיטאות ומוסדות בישראל".
2. בתגובה לעתירה, הוגשה מטעם המשיב בקשה לסילוקה על הסף, לנוכח העובדה, כי מדובר בעותר שהינו איש צבא קבע בצה"ל, המשרת כראש תחום לוגיסטיקה באמ"ן. הטעם העיקרי לבקשה נעוץ בעובדה, כי ביום 16.2.10 התקבל בכנסת חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (הליכים לעניין החלטות הנוגעות לחיילים בשירות קבע), התש"ע-2010 (להלן:
"החוק"), אשר נכנס לתוקף ביום 16.8.10. חוק זה מקנה סמכות לוועדת ערר (להלן:
"הוועדה") שתוקם לפי החוק, לדון בהחלטות הנוגעות לחיילים בשירות קבע, ובין היתר מדובר ב:
"ענייני שכר וזכויות נלוות לשכר, ובכלל זה זכאות לרכיבי שכר, חופשה, פדיון ימי מחלה, מענק שחרורים, ניכויים מהשכר, מימוש תכנית שירות שאינו כרוך בתפקיד או בקידום בדרגה, וכיוצ"ב...".
בהתאם לסעיף 13 לחוק:
"החלטה סופית של וועדת ערר ניתנת לערעור בפני בית משפט לעניינים מנהליים".
סעיף 7 לחוק, דן במועד להגשת הערר לוועדה, ומדובר בפרק זמן של 60 ימים מהמועד שבו הומצאה לעורר ההחלטה:
"בצירוף הודעה על זכות הערר ועל המועד להגשתו". יו"ר הועדה או הוועדה עצמה, רשאים להאריך את המועד להגשת ערר:
"בתקופה נוספת שלא תעלה על 60 ימים".
ב"כ המשיב, עו"ד לימור חלד-רון, סבורה, כי טרונייתו של העותר נוגעת לענייני שכר ולזכויות הנלוות לשכר, ולפיכך הנושא מסור לטיפולה של הוועדה, ולא היה כל מקום להגיש עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים.
דא עקא, שבהתאם להסדר החקיקתי החל כיום, משרת קבע המבקש להגיש ערר לוועדה, על החלטה שניתנה בעניינו, רשאי לעשות כן בתוך 60 ימים בלבד מאז הודע לו על אותה החלטה, עם אפשרות הארכה ב- 60 ימים נוספים, כך שמבחינתו של העותר חלף המועד להגשת הערר. זאת, בשים לב לעובדה, כי ההחלטה האחרונה בעניינו של העותר הינה מחודש יוני 2008.
בנוסף, נטען, כי דינה של העתירה סילוק על הסף מחמת שיהוי כבד בו היא נגועה, כיוון שהיא תוקפת החלטות שניתנו לפני שנים אחדות, כאשר המאוחרת שביניהן הינה משנת 2008.
3. בתשובה לתגובת המדינה, טען ב"כ העותר, עו"ד שלמה בכור, כי החלטת המשיב אינה מצויה בסמכות הוועדה אלא בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. זאת, מאחר שהעתירה מופנית כנגד החלטת המשיב, הדוחה את בקשת העותר לאשר את שקילות התואר שקיבל לידיו משלוחת אוניברסיטת לטביה בארץ. אין מדובר כלל בענייני שכר אלא בענייני חינוך, כיוון שההחלטה כולה נוגעת לסירוב המשיב להכיר בתואר האקדמי של העותר. עוד נטען, כי גם אם מדובר בהחלטה שהינה בעלת השלכות לגבי שכרו של העותר, אין בכך כדי להפוך אותה להחלטה בענייני שכר.
אשר לטענת השיהוי טען עו"ד בכור, כי העותר פועל מזה שנים ארוכות לתקיפת החלטות המשיב בעניינו, והוא היה צד להליכי בג"צ שהוגשו נגד המשיב. בבג"צ 1398/07
דר' יעל לביא-גולדשטיין נ' משרד החינוך-אגף להערכת תארים אקדמיים מחו"ל, נקבע כי על המשיב להחיל מדיניות חדשה באשר לבחינה פרטנית של הבקשות אשר הוגשו מטעם בוגרי השלוחה. בכל מקרה, ההחלטה האחרונה שניתנה בעניינו של העותר הינה מחודש יוני 2009 ולא משנת 2008.
4. בתגובה נוספת מטעם המשיב, חזרה עו"ד לימור חלד-רון על טיעונה, כי מדובר בענייני שכר, והדבר אף עולה, בבירור, מלשון העתירה. כמו כן, חזרה ב"כ המשיב על טענתה בדבר קיומו של שיהוי כבד במועד הגשת העתירה.
בדיון שהתקיים בפניי חזר כל צד על עמדתו, וב"כ המשיב טענה בתוקף, כי בית המשפט לעניינים מנהליים איננו הפורום המתאים לדיון בעתירה. לשיטתה של עו"ד חלד-רון, בתקופה שבה לא היתה קיימת וועדת הערר, היה על העותר להגיש עתירה נוספת לבג"צ, ובכל מקרה לא היה מקום להגשת העתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב. לשאלת בית המשפט, האם ניתן להסכים על הפניית הסוגיה לבחינה של וועדת הערר, בשים לב לעובדה, כי זו החלה את פעולתה רק בחודש אוגוסט 2010, השיבה ב"כ המשיב, כי הדבר נבחן על ידי הוועדה, אשר לא מצאה כל מקום לדון בעניינו של העותר.
5. התשובה לשאלת סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים להיזקק לעתירה, אינה פשוטה ואינה חד משמעית. מצד אחד, ניתן לטעון, כי מדובר בעתירה שהוגשה על ידי משרת קבע "בענייני שכר", מאחר שהמטרה העיקרית בהכרה בתואר, הינה לצרכי שכר ותנאים נלווים אחרים. מצד שני, אין לשלול את טענתו של ב"כ העותר, כי מדובר בעניין הנוגע להכרה בתואר האקדמי על ידי הגורם המוסמך במשרד החינוך, גם אם השלכות ההכרה נוגעות לענייני שכר.
לאחר שבחנתי את הסוגיה בכללותה, הגעתי למסקנה, כי אין צורך להכריע במחלוקת זו, שכן לטעמי יש מקום לאפשר לעותר להגיש ערר לוועדת הערר, שהוקמה בהתאם לחוק. במועד שבו התקבלו ההחלטות בעניינו של העותר, לא היתה קיימת הוועדה וזו החלה את פעולתה רק בחודש אוגוסט 2010. מרוץ הזמן להגשת ערר מתחיל, בהתאם לסעיף 7 לחוק,
"מהמועד שבו הומצאה לעורר ההחלטה בצירוף הודעה על זכות הערר ועל המועד להגשתו". אין בידי לקבל את הטענה, כי את מרוץ הזמן יש למדוד, בעניינו של העותר, ממועד ההחלטה האחרונה שניתנה, או אף מהמועד שבו הוקמה וועדת הערר, בשים לב לעובדה, כי לא נמסרה לעותר כל הודעה על זכותו להגיש ערר ועל המועד להגשתו. הודעה זו הינה חלק בלתי נפרד מההסדר החקיקתי, הנוגע למועדי הגשת ערר לוועדה, ולפיכך אינני סבור, כי העותר אחר את המועד.