ס. הנשיא רויטל יפה-כ"ץ, אב"ד:
1. העותר הינו אסיר, המרצה מאסר שני לתקופה של 13 וחצי שנים בגין עבירות של ניסיון לרצח, קשירת קשר לביצוע פשע, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ועוד. עם חלוף שני שליש מתקופת מאסרו, פנה העותר לוועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם על תנאי, ומשזו דחתה את בקשתו - הוגשה העתירה שבפנינו.
2. מכתב האישום המתוקן בו הודו העותר ושלושת שותפיו, כשכולם היו קטינים באותה עת, עולה, כי ביום 22/07/03 נפגשו השותפים ותכננו לדקור יהודי על מנת להרגו. כדי להוציא תכניתם אל הפועל, נפגשו הנאשמים בשעה 22:00 סמוך לצומת הגבעה הצרפתית בירושלים, כדי להמתין לעובר אורח יהודי, על מנת לדקור אותו ולהרגו. הנאשמים - השותפים תכננו לתפוש יהודי ואז הנאשם 2 (שאיננו העותר) ידקור אותו, בעוד האחרים יתריעו מפני הגעת עוברי אורח או משטרה. גם העותר נשא על גופו, באותו מעמד, סכין. כולם המתינו מתחת לגשר בצומת, אולם כיוון שלא עבר יהודי במקום, חזרו לבתיהם, ותכננו לחזור למקום למחרת, בשעה מוקדמת יותר, כשיהיו במקום יותר אנשים. וכך אכן היה.
למחרת, ביום 23/07/03, בסביבות השעה 10:00, במחנה הפליטים שועפט, יידו העותר ונערים נוספים אבנים לעבר כלי רכב נוסעים של מג"ב, שהיו בפעילות מבצעית במקום. לאחר מכן, בשעת צהריים, נפגשו שוב כל הנאשמים כדי להתארגן ולבצע את תכניתם מליל אמש. לצורך זה נפרדו, כדי להצטייד בסכינים ובמברגים, ושבו ונפגשו בשעה 20:00. הארבעה שמו פעמיהם לכיוון צומת מחנה הפליטים שועפט, כאשר העותר ואחר היו מצוידים במברגים ואילו שניים אחרים היו מצוידים בסכינים.
באותה עת, נסע המתלונן, יליד 1963, על אופניו בכביש המוביל לשכונת פסגת זאב בירושלים, בדרכו מהעבודה לביתו. סמוך לצומת, הוא ירד מאופניו, לנוכח העלייה, והמשיך לצעוד רגלית. הנאשמים ניגשו אליו והחלו לשוחח עמו כדי לברר שהוא יהודי. משהוברר להם, כי אמנם כך, החלו הנאשמים לבעוט במתלונן, להכות אותו ולדקור אותו בסכינים ובמברגים שהיו בידיהם, בכל חלקי גופו, בעוד המתלונן שכוב על הרצפה וזועק לעזרה. העותר דקר את המתלונן 3 או 4 פעמים במברג שאחז; הנאשם 2 דקר אותו בסכין פעם אחת; הנאשם 3 דקר אותו פעמיים או שלוש במברג; והנאשם 4 דקר את המתלונן בבית החזה בצדו השמאלי באמצעות סכין, שנותרה נעוצה בגופו. לאחר כל זאת, הותירו העותר ושותפיו את המתלונן לבדו בשטח, כשהוא פצוע.
בעקבות מעשים אלה, סבל המתלונן מחתכים, דקירות וחבלות בכל חלקי גופו, אושפז בבית-חולים, ממנו שוחרר כעבור 4 ימים, כאשר הוא סובל מקשיי נשימה וממגבלות בתנועה.
יצוין, כי דינו של העותר נגזר עת היה כבר בגיר, בן 18 ו-3 חודשים, והוא נשפט בביהמ"ש המחוזי ל-15 שנות מאסר לריצוי בפועל ולמאסר מותנה. ביהמ"ש העליון הקל בעונשו, והעמיד את המאסר בפועל על 13.5 שנים.
3. ועדת השחרורים קבעה בהחלטתה, כי אמנם בתסקיר שירות המבחן, שהוגש בעניינו של העותר, נרשם, כי הוא מתחרט על מעשיו, אולם מדובר בתסקיר המכוון לאורך תקופת המאסר, ולכן אין ללמוד ממנו, האם מסוכנותו של העותר אכן פחתה. עוד צוין, כי העותר לא עבר הליך טיפולי בכלא ואף לא פנה לבקש טיפול שכזה; אין כל אינדיקציה לכך שמסוכנותו פחתה במהלך מאסרו; רשומות לחובתו מספר הפרות משמעת, כולל עבירת אלימות שבוצעה בשנת 2008 כלפי סוהר; יש לעותר הרשעה ביטחונית קודמת משנת 2000, והוא אף ריצה מאסר בגינה ושוחרר, שחרור מוקדם, על ידי הנציב ביום 17/01/01; העבירות, שהיו מכוונות כלפי יהודי, באשר הוא יהודי ורק כיוון שהוא יהודי, בוצעו על רקע אידיאולוגי, כמו גם העבירה הקודמת של העותר, והוא לא עמד בנטל להוכיח שינוי בקו האידיאולוגי שהנחה אותו במעשיו; ותקופת התנאי ארוכה ביותר(ארבע וחצי שנים).
הוועדה דחתה את הערכת המסוכנות של דר' שני, שהוגשה על ידי העותר, באשר נקודת המוצא שלה הייתה, כי העבירות לא בוצעו על רקע אידיאולוגי, ומצאה, כי אין בתכנית השיקום שהוגשה מטעמו של העותר, כדי לנטרל את מסוכנותו.
בסופו של דבר, וגם לאחר בדיקת ההחלטות בדבר שחרור מי משותפיו של העותר, דחתה הוועדה את בקשתו של העותר לשחרור מוקדם על תנאי וקבעה, כי "
האסיר ממשיך להיות מסוכן לציבור ולביטחונו
".
4. את עיקר עתירתו מבסס העותר על תכנית השיקום הפרטית שהגיש מטעמו ועל הטענה, כי העבירות שביצע - לא בוצעו על רקע אידיאולוגי כלשהו, אלא במסגרת חבורת נערים מתוסכלת, אשר גדלה בתנאים קשים ביותר, כפי שהדבר גם התבטא בתסקירי שירות המבחן, שהוגשו בעניינו בערכאות השונות. התסקיר שהוגש לביהמ"ש העליון גם מלמד, לעמדת ב"כ העותר, כי מאז ביצוע העבירות חל שינוי משמעותי בעותר, והשפעת המאסר עליו הייתה חיובית בכל הנוגע לשינוי דרכיו ותפיסותיו.
זו גם הייתה התרשמותם של דר' שני (פסיכולוג קליני) ודר' טל כרמי (קרימינולוגית), שפגשו את העותר בין כתלי הכלא עוד בחודש יוני 2012. בעקבות מבחנים שונים שערכו לעותר, וכן לאחר שקיימו עמו ועם בני משפחתו שיחות, מסקנתם הייתה, כי רמת המסוכנות הנשקפת ממנו במידה וישוחרר, נמוכה. די בחוות דעת זו, לעמדת ב"כ העותר, כדי להרים את הנטל להוכחת היעדר מסוכנות מצדו של העותר.
העותר הגיש גם תכנית שיקום פרטית מטעם עמותת "אלעמל", שהמליצה על שחרורו והתחייבה לקבלו לטיפול ושיקום אצלם. העמותה התאימה תכנית למידותיו של העותר ולפיה, ישתתף בשיחות טיפוליות עם עו"ס המרכז אחת לשבוע; ישתתף בקבוצה טיפולית אחת לשבוע; יעבוד בחברת "זינה, השקעות בע"מ"; ויתגורר בביתו בירושלים. העמותה התחייבה לדווח על כל הפרה של תנאי השחרור. לעמדת ב"כ העותר, הוועדה לא נתנה את המשקל הראוי לתכנית זו ודחתה אותה ללא כל הנמקה.
העותר טען עוד, כי חרף האמור בהחלטת הוועדה, התנהגותו בכלא טובה, וכי אם שבת רעב, היה זה רק כיוון שאולץ לעשות כן על ידי חבריו האסירים. העותר פנה במכתב למנהל הכלא בעניין זה, ואף הגיש עתירה להעברתו לאלתר מהאגף בו הוא אוכלס. גם בדוחות השב"כ לא ניתן למצוא מידע מעודכן על השתייכותו הארגונית/אידיאולוגית של העותר, במיוחד לאחר שאחד משותפיו למעשה - שוחרר על ידי ועדת שחרורים בצפון.
אשר לעברו הפלילי של העותר, צוין בעתירה, כי גם אם יידה אבנים בעבר על ג'יפים צבאיים, לא היה מקום שהוועדה תקבע כי המעשה בוצע על רקע אידיאולוגי, שכן יידוי האבנים נעשה על ידי העותר בהיותו בן 14 ובמסגרת התפרעות המונית שלא על רקע לאומני.
לעמדת ב"כ העותר, הוועדה לא בחנה את השינוי שחל בעותר ולא בדקה את מסוכנותו נכון להיום, במאובחן ממצבו בעת שנשפט למאסר; לא נתנה את המשקל הראוי לאמור בתסקיר בעניין החרטה שהביע; לא בדקה את ההשפעות החיוביות של המאסר על השקפותיו; לא נתנה את המשקל הראוי לכך שאין לגביו מידע מודיעיני של השב"ס או השב"כ, כאילו הוא משתייך לארגון כזה או אחר; ולא נתנה את המשקל הראוי להמלצות המקצועיות של דר' שני ודר' כרמי ולתכנית השיקום פרטית שהגיש. לעומת זאת, טענה, כי הוועדה נתנה משקל רב מידי לאורך תקופת התנאי; לחומרת העבירות שביצע; ולכך, שלא עבר טיפול בין כתלי הכלא, כאשר עניין זה לא היה נתון לשיקולו, בהיעדר תכניות שיקומיות בכלא לאסירים ביטחוניים.
בסיכומו של דבר סברה ב"כ העותר, שהעותר הרים את הנטל להוכיח כי אינו דוגל בקו אידיאולוגי המסכן את הציבור; כי התנהגותו בכלא תקינה; כי אין מקום לבסס את ההחלטה בדבר שחרורו בעיקר על חומרת מעשיו, בעיקר לאחר שאלה בוצעו בהיותו קטין; כי אין ליתן משקל לאורך תקופת התנאי; וכי יש להורות על שחרורו לתכנית הפרטית שהציע.
5. לעומתה, ביקשה ב"כ המשיבה לדחות את העתירה ולא להתערב בהחלטת הוועדה. לעמדתה, הוועדה שקלה את כל השיקולים הרלבנטיים; נתנה את המשקל הראוי לכל אחד מהשיקולים; והגיעה למסקנה הראויה.
6. סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן: "החוק"), המגדיר את סמכותה של ועדת השחרורים, קובע כי: