פסק-דין בתיק עת"א 33566-10-12 פריד שאהין נ' ועדת השחרורים ואח'

בפנינו שתי עתירות כנגד החלטת ועדת השחרורים המיוחדת (להלן: " הוועדה"), מיום 5.9.12 שדחתה את בקשת העותרים, אסירי עולם, שנידונו בבתי משפט צבאיים באיו"ש ומרצים את עונשיהם בבתי סוהר בישראל, להמליץ בפני נשיא המדינה לקצוב את עונשיהם, בשל חוסר סמכות עניינית.

כללי

1.         העותר 1 הורשע ברצח אישתו, אזרחית ישראל, ונידון בבית המשפט הצבאי בבית אל למאסר עולם.

עפ"י פסק הדין בו הורשע העותר, הוא  התגורר עם רעייתו בביתם בבית חנינא. ביום 10.2.00 הוא היכה אותה, נטל סכין מהמטבח, גרר אותה דרך המדרגות לחצר הבית ושם חנק אותה, תוך שהוא דוקר אותה בסכין מספר פעמים בצווארה, בפניה ובגבה. כתוצאה מכך היא נפטרה במקום.

העותר 1 מאובחן כסובל מסכיזופרניה כרונית, מאושפז בבית סוהר מגן, מוגדר כטעון פיקוח, מטופל ע"י פסיכיאטר ומקבל טיפול תרופתי.

העותר החל לרצות את עונשו לפני למעלה מ- 12 שנה ביום 10.2.00.

העותר 2 הורשע בביצוע רצח ונשפט בבית המשפט הצבאי ברמאללה למאסר עולם. עפ"י גזר הדין העותר, תושב רמאללה, רצח באכזריות ובקור רוח נערה ישראלית צעירה שהיתה בת בית בביתו. הוא התנפל עליה, חנק אותה, רוצץ את גולגולתה באבן והביט בשלווה על דמה הניגר תוך כדי עישון סיגריה. לאחר מכן הוא גרר ביחד עם חברו את גופתה והצית אותה.

מדובר בעותר בעל עבר פלילי מכביד, ומחוו"ד של גורמי שב"ס עולה כי קיים לגביו חומר מודיעיני שלילי על סכסוכים ומתיחות בינו לבין אסירים אחרים.

העותר החל לרצות את עונשו לפני למעלה מ- 24 שנה, ביום 19.9.88.

2.         באי כוח העותרים טענו שהפרשנות הנכונה היא, כי בנוגע לחנינת אסירים שנשפטו באיו"ש, סמכות החנינה של המפקד אינה בלעדית אלא קיימת לנשיא סמכות חנינה מקבילה. לכן, הוועדה מוסמכת לדון בבקשת הקציבה שהגישו העותרים ולהמליץ בפני הנשיא, באם תראה לנכון, על קציבת עונשיהם.

3.         הוועדה קיבלה את עמדת היועמ"ש לאיו"ש והדגישה, כי אם המחוקק היה חפץ להסמיך את הנשיא לחון אסירים, כמו העותרים, היה עושה זאת מפורשות, כפי שעשה בעניין אסירים שנשפטו בבתי משפט צבאיים בחבל עזה בחוק עונש מאסר שגזר בית משפט צבאי בחבל עזה (הוראות מעבר) תשס"ז-2007 (להלן: " חוק חבל עזה"). הוועדה ציינה, כי נוצר מצב בלתי ראוי בעליל, לפיו אסירים שנשפטו באיו"ש לא זכו עד היום לקציבת עונשיהם והיא מקווה כי הדבר יתוקן במהרה.

נימוקי העתירות:

1.     הוועדה שגתה בפרשנות החוק והתעלמה מדברי חקיקה מרכזיים הקובעים את סמכותה להמליץ על קציבת עונש מאסר עולם ואת סמכות הנשיא לקצוב את העונש ולחון את העותרים.

2.     הלכה היא, כי כל גוף מוסמך לדון, לפרש ולקבוע את סמכותו. הוועדה לא דנה בסמכותה אלא בסמכות הנשיא ומשם גזרה את סמכותה. זוהי דרך פרשנות שגויה, במיוחד כאשר הוועדה פנתה לדין האזור, שהוא דין זר לכל דבר ועניין.

3.     סמכות הוועדה מעוגנת בחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א- 2001 (להלן: " החוק" או " חוק שחרור על תנאי"), אך הוועדה לא התייחסה לפרשנות חוק זה בהחלטתה.

4.     הוועדה הסתמכה בהחלטתה על הסדר שלילי שקראה מתוך חוק חבל עזה ותוך התעלמות מחוק יסוד: נשיא המדינה (להלן: " חוק היסוד"), המצוי במדרג חוקתי עליון.

5.     החלטת הוועדה אינה כוללת הנמקה ראויה והיא פסולה אף מטעם זה.

6.     החלטת הוועדה מביאה לאפליה אסורה בין אסירים שנשפטו באיו"ש לבין אלה שנשפטו בישראל, אך כולם מרצים מאסר עולם במדינת ישראל, תחת אותו משטר חוקתי, באותו בית הסוהר ובאותם התנאים.

7.     העותרים מוחזקים במאסר בבתי סוהר בישראל ולעובדה זו יש משמעות רבה בעניין החוק החל.