בפנינו עתירת אסיר המופנית כנגד החלטת וועדת שחרורים בבית סוהר דמון מיום 26.7.11, אשר דחתה את בקשתו של העותר לשחרור מוקדם על תנאי ברישיון. מדובר באסיר אשר הוא תושב שטחים, שזהו מאסרו הראשון בגין עבירות התפרצות, גניבה, היזק לרכוש במזיד, עבירות שבוצעו בצוותא וכן הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והחזקת מכשירי פריצה.
וועדת השחרורים בחנה את עניינו של העותר והחליטה, בין היתר, על בסיס מידעים שהוכרזו כחסויים, בהתאם להוראות סעיף 17 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, לדחות את הבקשה. מכאן העתירה שבפנינו.
למען הסדר יצוין, כי עיינו במידעים החסויים שהוצגו לפני הוועדה. לא מצאנו עילה לבטל את החיסיון עליו הכריזה הוועדה, בין היתר מאחר ומדובר במידעים שהם ממקורות חסויים, באופן שבו חשיפתם עלולה לגרום לסיכון המקורות בתוך תחומי מתקני הכליאה.
לגופו של עניין - לא מצאנו עילה להתערב בהחלטת הוועדה.
נזכיר לעניין זה את הכללים החלים על היקף התערבות בית המשפט בהחלטות וועדת שחרורים. על הליך שחרור מוקדם ברישיון, תפקידה וסמכויותיה של ועדת שחרורים והיקף התערבות בית המשפט בהחלטותיה אמר בית המשפט העליון את הדברים הבאים:
"כלל יסוד הוא כי על אסיר לרצות את מלוא תקופת העונש שנגזרה לחובתו על ידי בית המשפט, וכי לא עומדת לו זכות קנויה שעונש זה יקוצר (רע"ב 314/06
מדינת ישראל נ' פלוני
(טרם פורסם, 1.2.06), פסקאות 7-8 לפסק דינו של השופט לוי; בג"ץ 3959/99
התנועה למען איכות השלטון נ' הוועדה לעיון בעונש
פד"י
נג(3), 721
(1999), פסקאות 24-27). יחד עם זאת, החוק מקנה סמכות שבשיקול דעת לוועדת השחרורים להעניק שחרור מוקדם לאסיר אשר עומד באמות המידה הקבועות בחוק. סמכות זו קבועה בסעיף 3 ל
חוק שחרור על-תנאי ממאסר
, התשס"א-2001:
אסיר, למעט אסיר עולם, הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על שישה חודשים, שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת שחרורים, לבקשתו, לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר; ואולם לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור,
אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור.
(הדגשה לא במקור).
שחרורו המוקדם של האסיר הנו נושא הנתון לשיקול דעתה של וועדת השחרורים, ואין זכות לאסיר לשחרור מוקדם. אולם, חרף העובדה כי לאסיר לא עומדת זכות
מהותית
לשחרור מוקדם, הרי שעומדות לו כלל הזכויות
הדיוניות
הנוגעות לעניין זה (עע"א 2/83
ועדת השחרורים נ' יהודה בן יעקב אסיאס
פ"ד לז(2), 688 693-694 (1983) (להלן: פרשת
אסיאס
)). כך, עומדת לאסיר הזכות כי עניינו ישמע בפני הוועדה, כי ינהגו כלפיו בשוויון וללא משוא פנים, כי השיקולים שיישקלו בעניינו יהיו שיקולים עניינים ומבוססים, וכי לא יישקלו בעניינו שיקולים זרים (ע"א 281/61
שם טוב נ' ועדת השחרורים שליד שירות בית הסוהר
2329 פ"ד טו 2060, 2062 (1961)).
סעיף 9
לחוק שחרור על תנאי ממאסר
מגדיר את השיקולים הרלבנטיים
שיש בהם כדי להנחות את שיקולי הועדה. בין היתר, נקבעו שיקולים אלה כשיקולים מנחים:
"בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על תנאי, תשקול הועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה, ולבטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר, ואת התנהגותו בכלא. לשם כך תביא הועדה בחשבון, בין השאר, נתונים אלה:
...
(1) העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר, לרבות נסיבות ביצועה, סוגה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה, תקופת המאסר שגזר עליו בית המשפט, קנס או פיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, שהוא חויב בהם בגזר הדין כאמור, האם שילמם ואם לא שילמם - הסיבות לכך, וכן הקלה בעונש אם ניתנה לו בידי נשיא המדינה;
...
(6) התנהגות, חיובית או שלילית, של האסיר בבית הסוהר במהלך תקופת מאסרו ..."
שיקול הדעת הנתון לועדת השחרורים הוא רחב (רע"ב 4878/06
מדינת ישראל נ' עודה סמיר
(טרם פורסם, 13.9.06) פסקה 8 לדברי השופט ג'ובראן; רע"ב 1443/04
ברגותי נ' היועץ המשפטי לממשלה
, פ"ד נח(5) 289, 296 (2004)). בית המשפט המעביר את החלטת הועדה במבחן הביקורת השיפוטית יטה שלא להחליף את שיקול דעתו הוא בשיקוליה של ועדת השחרורים, שלה הסמכות, המיומנות והאחריות המקצועית בנושא הנדון, אלא אם כן השתכנע כי ההחלטה פגומה בשל אחת העילות המוכרות במשפט הציבורי (בג"ץ 89/01
הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים
, פ"ד נה(2) 838, פסקה 22 (2001)). אשר לעילת הסבירות, מיתחם שיקול הדעת של הועדה הוא רחב, ובית המשפט לא יתערב בהחלטה בעילת אי סבירות אלא אם כן מדובר בסטייה קיצונית מן המתחם הנתון."
ראה: רע"ב 205/08
קייס עסילה נ' שרות בתי הסוהר, החלטה מיום 24/6/08, פורסם באתר הרשות השופטת.
בהביאנו בחשבון את הכללים הנ"ל, סבורים אנו כי אין מקום להתערבותנו.
החלטת וועדת השחרורים התבססה על חוות הדעת, ובין היתר על חומר חסוי שבמרכזו מידע מודיעיני מיום 29.5.11, שעניינו במעורבות בפלילים בענייני סמים. לא נפרט, כאמור, את טיבו של המידע. נציין רק כי המידע לא חייב עריכת בדיקה לאיתור שימוש בסמים, כפי שטוען הסנגור, ודי היה בו כדי לבסס החלטה לדחות את בקשת העותר לשחרור מוקדם.