עת"א
בית המשפט המחוזי מרכז
|
23718-07-12
19/07/2012
|
בפני השופט:
1. אברהם טל סג"נ [אב"ד]
2. זכריה כספי סג"נ
3. בנימין ארנון
|
| - נגד - |
התובע:
היועץ המשפטי לממשלה
עו"ד גיא רוסו
|
הנתבע:
1. י. א.
2. וועדת השחרורים
עו"ד חיים משגב
|
| פסק-דין |
המשיב, יליד 1996, מרצה מאסר ראשון למשך 14 חודש בגין הרשעתו בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והפרת הוראה חוקית כאשר דקר נער במעון "בן גלים" בו שהה במסגרת צו השגחה זמני; בגין מספר עבירות של היזק רכוש במזיד; בגין שתי עבירות של שימוש ברכב בלי רשות, נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח, גניבת רכב, גרם נזק לרכב כמתואר בסעיפים 1-2 לנתוני מאסרו בכתב העתירה.
ביום 9.7.12 החליטה המשיבה 2 (להלן: "
הוועדה") לשחרר את המשיב בתנאים המפורטים בסעיף 6 להחלטה וביניהם מילוי תנאי התוכנית השיקומית של ד"ר בורקוב שצורפה לכתב העתירה, חתימה בתחנת משטרה, עבודה במוסך ומעצר בית לילי.
החלטה זו היא נושא העתירה שבפנינו.
ב"כ העותר טוען בכתב העתירה, שעל נימוקיו חזר בטיעוניו בפנינו, כי טעתה הוועדה כאשר שיחררה את המשיב על תנאי למרות התנהגותו השלילית במהלך מאסרו, למרות שלא שולב בתהליכי חינוך ושיקום במהלך מאסרו ולמרות מסוכנותו כפי שהוכיח בעבירות שביצע נושא מאסרו ובנסיבותיהם.
בא-כוח העותר טוען כי טעתה הוועדה בכך ששחררה את המשיב למרות שלא הוכחו סיכויי שיקום משמעותיים בעתיד שכן התוכנית השיקומית שהוכנה עבורו איננה מפחיתה את מסוכנותו ואין בעובדה שמדובר בנער צעיר ובנסיבותיו המשפחתיות, כדי להצדיק את שחרורו המוקדם, גם אם נותרו 5 חודשים עד לשחרורו המלא שבסופם ישתחרר ללא כל תוכנית טיפולית.
בא-כוח המשיב מתנגד לקבלת העתירה ומצביע על גילו הצעיר מאוד של המשיב, על נסיבות חייו הקשות לאור מצבו המשפחתי ומערכת היחסים בין הוריו ועל התוכנית הטיפולית שיש בה כדי לאיין את מסוכנותו.
עיון בהחלטת הוועדה נושא העתירה מלמד כי היא התלבטה בכל הקשור לשחרורו המוקדם של המשיב שכן היא עצמה קבעה כי יש סיבות טובות ורבות להתנגד לשחרורו המוקדם. אך מול הנתונים הבעייתיים שהובאו ברישא החלטתה ובטיעוני בא-כוח העותר מדובר בנער צעיר מאוד, עם רקע אישי ומשפחתי בעייתיים ביותר ולמעשה ניתן בהחלט לתאר אותו כקורבן לנסיבות משפחתיות.
הוועדה התלבטה גם מאחר ונותרו למשיב בסך הכל 5 חודשי מאסר עד תום מאסרו, אותם ניתן לנצל למימוש תוכנית השיקום תוך מעקב צמוד.
הוועדה החליטה, לאחר התבלטויות לא מעטות ולא בלב שלם, לתת למשיב הזדמנות אחת נוספת לעשות משהו עם חייו אם אכן יתברר כי הפיק לקחים והוא מסוגל לעשות שימוש חיובי בכך.
בסיפא החלטתה כתבה הוועדה כי אינה רואה תועלת בכך שהמשיב ישתחרר בתום תקופת מאסרו המלאה ללא כל מחויבות לתוכנית שיקום כלשהי.
אף אנו איננו מתעלמים מגילו הצעיר מאוד של המשיב ומנסיבות חייו הקשות כפי שתוארו בגזר הדין בתיק פלילי 27754-12-11 (בית משפט השלום לנוער בתל אביב שצורף כנספח לעתירה), אך נראה לנו כי מסוכנותו של המשיב כפי שהוכיח בכל אחד מהמעשים בגינו הוא מרצה את עונש המאסר ובהצטבר כולם יחד, במיוחד בדקירת הנער במעון שבו שהו, וכפי שהוכיח בהתנהגותו האלימה במהלך מאסרו כלפי אסירים אחרים, איננה מאפשרת לשחרר אותו על תנאי.
איננו מתעלמים גם מהתוכנית השיקומית שהכין המשיב לצורך שחרורו המוקדם אך מאחר ולא עבר כל הליך טיפולי במהלך מאסרו ולאור עמדת גורמי הטיפול לפיה המשיב נפלט ממרכז החינוך בגלל התנהגות שלילית, לא שולב בתעסוקה וסירב לקבל טיפול תרופתי, אין לסמוך על המשיב שישתקם דווקא במהלך תקופה קצרה של תקופת רישיון.
לא למיותר לציין כי גורמי הטיפול התרשמו שהמשיב זקוק לליווי ותמיכה אינטנסיביים לשם שיקומו ואילו הוועדה עצמה קבעה באשר לתוכנית השיקומית כי היא מעוררת תהיות וסימני שאלה.
אנו ערים להלכה הפסוקה לפיה ערכאה שיפוטית תתערב בהחלטת וועדת שחרורים רק כאשר היא סוטה ממתחם הסבירות או כאשר היא לא איזנה כראוי בין השיקולים הרלוונטיים שהיו בפניה (ראה בג"ץ 6067/11 ואח', הפצ"ר ואח' נ' הוועדה הצבאית לעיון בעונש ואח', סעיף 38 לפסק הדין של כב' השופט מלצר).
בפני הוועדה, כמו גם בפנינו, היו כל הנתונים הרלוונטיים והיא שקלה את כל השיקולים הראויים אך האיזון שעשתה בין השיקולים השוללים אפשרות מתן שחרור מוקדם למשיב לבין השיקולים האישיים שעמדו בבסיס החלטתה, מצדיק התערבות ערכאה שיפוטית שכן הלכה פסוקה היא כי על האסיר מוטל הנטל לשכנע את הוועדה כי שחרורו המוקדם לא יסכן אחרים וכי יש לו סיכוי לשיקום. בנטל זה לא עמד המשיב שבפנינו ומשכך, דין העתירה להתקבל.
לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את העתירה ומבטלים את החלטת ועדת השחרורים מיום 9.7.12 לשחרר את המשיב על תנאי.
<#3#>
ניתן והודע היום כ"ט תמוז תשע"ב, 19/07/2012 במעמד ב"כ הצדדים והמשיב.