פסק-דין בתיק עת"א 12783-04-12

1.         המשיבה 2 (להלן: " המשיבה") מרצה 20 שנות מאסר בגין הרשעתה בעבירות של רצח, ניסיון לרצח וחבלה בכוונה מחמירה נושא תפ"ח 312/98 (בימ"ש מחוזי בירושלים) לאחר שביהמ"ש העליון בע"פ 5576/01 קבע שהמשיבה ביצעה את הרצח בנסיבות של ענישה מופחתת ולאחר מכן, בע"פ 5737/07, קיבל את ערעורה על גזר הדין של ביהמ"ש המחוזי שגזר עליה 25 שנות מאסר בפועל, וקבע כי תרצה 20 שנות מאסר בפועל (ראה נספחים ב-ה לעתירה).

2.         ביום 4.4.12 החליטה המשיבה 1 (להלן: " הוועדה"), בדעת רוב של יו"ר הוועדה וחבר הוועדה, על שחרורה המוקדם של המשיבה בתנאים שנקבעו בעמ' 11 להחלטה, לרבות מעצר בית לילי ועמידה בתוכנית רש"א למשך שנתיים שכוללת שיחה טיפולית פרטנית פעם בשבוע, השתתפות בקבוצה טיפולית פעם בשבוע, ועבודה במוסדות מפעלי החסד "נהרות יצחק", שם עבדה במהלך חופשותיה (ראה נספחים י' לעתירה).

            החלטה זו היא נושא העתירה שבפנינו.

3.         מעיון בנספחים יג' לעתירה עולה שהוועדה דנה 4 פעמים בבקשת המשיבה לשחרור מוקדם, כאשר בדיון ביום 21.9.11 העיד בפניה (עפ"י החלטה בדיון קודם), בנו של המנוח, שנפגע בעצמו מיריות המשיבה.

בסוף הדיון החליטה הוועדה לדחות את הדיון בבקשה לתקופה של חצי שנה לפחות על מנת שהמשיבה תשולב בעבודה בבית הסוהר כדי לבדוק אם תוכל לעבוד במשרה מלאה לאחר שחרורה (תוך מתן המלצה ששב"ס יעביר אותה לאגף בקומה נמוכה שתתאפשר לה גישה לחינוך ולתעסוקה - המלצה שלא בוצעה ע"י שב"ס), על מנת שמומחים בשב"ס יבדקו את יכולותיה התפקודיות ועל מנת שהזמן ינוצל להליך טיפולי, להעמקת הטיפול הפרטני עם העו"ס, שיסייע למשיבה לעבד את נושאי העבירה, דפוסי התנהגותה, שליטה בכעסים ולקיחת אחריות (ראה נספח יג' 4 לעתירה).

החלטת הוועדה

4.         דעת הרוב, שהחליטה על שחרורה המוקדם של המשיבה, קבעה לאחר שעיינה בדו"ח מב"ן לפיו המשיבה סובלת מהפרעת אישיות גבולית והפרעת הסתגלות; בדו"ח העו"ס, לפיו המשיבה לא השתלבה בתעסוקה ובחינוך בשל היותה בכיסא גלגלים ובתוכנית רש"א, שמתאימה למשיבה ותאיין את מסוכנותה, שהמשיבה ראויה לשחרור מוקדם שכן התנהגותה תקינה, היא סיימה קורס של שליטה בכעסים ובכל ועדה שהופיעה היא הביעה חרטה על מעשיה.

            דעת הרוב קבעה ששחרורה המוקדם של המשיבה לא יסכן את הציבור שכן היא מוגבלת בתנועותיה ובמצבה הרפואי לא סביר שתחזור על מעשיה או תפגע בנפגעי העבירה. היא השתלבה בהליך טיפולי של שליטה בכעסים ובזמן החופשות עבדה למרות מגבלותיה. אין חיכוך נוסף בינה לבין קורבנות העבירה, כיוון שלפי פסק דין אזרחי אמנם חויבה בתשלום סכום גבוה, אולם בניכוי תגמולי מל"ל העולים עליו, כך שבפועל לא תאלץ לשלם לקורבנות מכח פסק הדין. דעת הרוב קבעה כי לאור גילה של המשיבה, מאסרה הראשון, תוכנית רש"א ומגבלותיה הרפואיות שחרורה המוקדם לא יסכן את הציבור.

5.         דעת המיעוט של חברת הוועדה סברה שהמשיבה לא ראויה לשחרור מוקדם שכן היא לא השתלבה בחינוך או בתעסוקה בשל מגבלה פיזית ולא השתלבה בהליך טיפולי. היא לקחה אחריות מילולית בלבד על מעשיה, לא מסוגלת להגיד כיצד הגיעה לביצוע העבירה, היא בעלת תובנה מוגבלת למצבה ומטילה את האשמה בביצוע העבירה על הטיפול התרופתי.

            המשיבה סרבה לניסיונות שנעשו ע"י שב"ס לשפר את תנאי מאסרה ע"י מעבר לאגף בקומה נמוכה יותר, כפי שהמליצה הוועדה בדיון הקודם.

באשר לתוכנית רש"א סברה דעת המיעוט שהיא אינה חזות הכל והיא מוגבלת לשנתיים, בעוד שתקופת השליש של המשיבה היא הרבה מעבר לתקופה זו.

נימוקי העתירה

1.         הוועדה שגתה כשהתעלמה ממסוכנותה של המשיבה, שנלמדת מחומרת העבירות שביצעה ומאישיותה המניפולטיבית, שנלמדת מקביעת ביהמ"ש לענין התחזותה ומהתנהגותה הכוחנית כלפי אסירות אחרות, כפי שעולה מהמידעים שהוצגו בפניה ובפנינו, דבר שמצביע על כך שהמשיבה עדיין מסוכנת לציבור.

2.         הוועדה התעלמה מכך שגם ביהמ"ש העליון, שעל קביעתו מסתמכת ב"כ המשיבה, דחה באופן חלקי את טענת המשיבה שהאחריות לרצח מוטלת על הסטרואידים שנטלה ושהם גרמו מעל לספק סביר למצבה הנפשי בזמן ביצועו.

3.         הוועדה לא נתנה משקל לקביעת גורמי הטיפול בשב"ס לפיה המשיבה לוקחת אחריות מילולית בלבד על מעשיה, היא בעלת יכולת מוגבלת לתובנה ומודעות למצבה, אינה מכירה בחלקים התוקפניים באישיותה לכן לא נמצאה מתאימה לקבוצה טיפולית.

            המשיבה לא עברה כל טיפול ושינוי במהלך מאסרה ולכן לא הוכיחה סיכויי שיקום אמיתיים.

4.         הוועדה התעלמה מכך שהמשיבה היתה לא בריאה גם בזמן ביצוע המעשים בגינם היא אסירה.

5.         הוועדה שגתה כשהסתמכה על תוכנית רש"א שמאפשרת למשיבה לחזור לירושלים, מקום עסקיה ועסקי משפחת המנוח, ובכך התעלמה מדברי בנו של המנוח בפניה. תוכנית רש"א, שהתעלמה מקביעת גורמי הטיפול בשב"ס לפיהם המשיבה לא מתאימה לטיפול קבוצתי, היא למשך שנתיים בלבד וסיכויי שיקומה של המשיבה הם ערטילאיים.