פסק-דין בתיק עת"א 12376-03-12

בפנינו עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים (להלן: " הועדה"), מיום 30.01.2012 שדחתה את בקשת  העותר לשחרור מוקדם.   

כללי

1.         העותר מרצה עונש מאסר שני למשך 10 שנים בגין מעורבותו בפיגוע טרור שביצע מחבל מתאבד בקניון השרון בנתניה ביום 12.07.05 בו נרצחו 5 בני אדם, נפצעו 90, מתוכם 30 נפצעו קשה. העותר הסיע את המחבל המתאבד מטייבה עד למקום הפיגוע והורשע בת.פ. 40204/05 (בימ"ש מחוזי ת"א) בהריגה, גרימת חבלה חמורה והחזקת נשק שלא כדין והושתו עליו 13 שנות מאסר בפועל (ראה נספח ב' לתגובת היועמ"ש). הערעור שהגיש לביהמ"ש העליון התקבל, הוא זוכה מעבירות ההריגה וחבלה חמורה והורשע בחמש עבירות של גרם מוות ברשלנות, 30 עבירות של גרם חבלה ברשלנות ובעבירה של החזקת נשק שלא כדין. בגין עבירות אלה הושתו עליו 10 שנות מאסר בפועל אותם הוא מרצה כעת (ראה נספח ג' לתגובת היועמ"ש).

2.         לעותר הרשעה קודמת בעבירת פריצה לרכב בכוונה לגנוב בגינה ריצה חודשיים מאסר בעבודות שירות בשנת 2003.

3.         לאחר דיון בוועדה מיום 21.11.11, בה נטען ע"י ב"כ העותר כי יש שגיאה בחוו"ד השב"כ שהוגשה לוועדה, אשר התייחסה להרשעת העותר בבית המשפט המחוזי בעבירות חמורות מהן זוכה בביהמ"ש העליון, ולכך שמדובר באסיר בטחוני, הועדה ביקשה הבהרה מהשב"כ. ביום 09.01.2012 הוגשה לוועדה הבהרה ונשמעו טיעונים ובהחלטה מיום 30.01.12 נדחתה בקשת העותר לשחרור מוקדם.

החלטת הועדה מיום 30.01.2012 :

1.         הועדה ציינה כי מדובר במאסרו הראשון של העותר, לאחר שנגזרו עליו 10 שנות מאסר בפועל. בפתח ההחלטה היא סקרה את העובדות והאירועים מושא האישומים וההרשעות, כאשר לאור פסק הדין של בית המשפט העליון הומר מעמדו של העותר מאסיר בטחוני לאסיר רגיל שכן ביהמ"ש העליון קבע, מחמת הספק, כי העותר לא חשד שנוסעיו מתכננים לבצע פיגוע חבלני, וכי החשדות שהתעוררו בליבו במהלך הנסיעה היו מכוונים לפעילות פלילית של שני הנוסעים בגין עסקת סמים.

2.         הועדה הביאה את עמדת גורמי הטיפול לפיה התנהגות העותר בכלא חיובית ואת האמור בדו"ח רש"א, שממליץ על תוכנית טיפולית עם שחרורו, אולם המשטרה מתנגדת לשחרורו נוכח מידע שלילי בעניינו, וגם השב"כ מתנגד לשחרורו נוכח סכנה לביטחון הציבור שצפויה ממנו.

חוו"ד שב"כ הראשונה ניתחה את פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי והתעלמה מפסה"ד בערעור, כנראה מחוסר ידיעה, אך בחווה"ד הנוספת מיום 20.12.11 פירט השב"כ את ממצאי פסה"ד הסופי בהדגישו כי העותר זוכה מחמת הספק בלבד, ועדיין הגיע למסקנה בדבר מסוכנותו.

הועדה קבעה כי היא מחוייבת לפסה"ד של ביהמ"ש העליון, אולם גם העבירות בהן הורשע הינן חמורות ביותר הן בנסיבותיהן והן בתוצאות החמורות שנלוו להן.

3.         הועדה התייחסה להתבטאות לאומנית של העותר, כפי שעולה ממידע חסוי של שב"ס שהוצג גם בפנינו, קבעה כי המידע סווג כמהימן ולאור מידת ההוכחה הנדרשת בפני ועדת השחרורים היא ראתה אותו כנתון שניתן להסתמך עליו במסגרת שיקוליה. הועדה לא קיבלה את טענות ב"כ העותר כי ההתבטאות הלאומנית נאמרה ע"י אסיר אחר, שנתמכה במכתבו, שבו הוא מודה באמירת הדברים.

המידע, המתייחס לאירוע מחודש ינואר 2009, המכונה "התבטאות לאומנית", הינו משמעותי ביותר לאור אופיין של הנסיבות מושא הרשעתו של העותר, בהן מדובר בפיגוע חבלני רב נפגעים. מדובר במידע חסוי המתייחס לאירוע שהתרחש מספר חודשים לאחר תחילת ריצוי המאסר ויש בהתבטאות כדי להביא למסקנה על מסוכנותו של העותר לביטחון הציבור.

לאור תוכן ההתבטאות אין רלבנטיות לזמן אמירתה, והיא מדברת בעד עצמה לעניין הלך רוחו של העותר בהיותו במחיצת אסירים אחרים, שלא כהתבטאויותיו בפני גורמי הטיפול.

מסקנת הועדה זהה עם מסקנת שב"כ אולם הנימוקים אינם זהים שכן השב"כ הסיק מסוכנות על סמך נסיבות ביצוע העבירות ואילו מסקנת הועדה מתייחסת למידע מהימן המעלה התייחסות שלילית לאומנית כנגד המדינה, שיש בה חומרה יתרה. המידע החמור המיוחס לעותר באירוע מיום 3.1.09, יחד עם הרשלנות החמורה המיוחסת לו שגבתה קורבנות, מביאה למסקנה כי הוא לא זכאי לשחרור על תנאי בגין מסוכנות לציבור כעולה מהגורמים המצטברים לעיל.

4.         הועדה קבעה כי יציאת העותר לחופשות לא משנה את עמדתה שכן אין לראות ביציאה לחופשה כמבחן וכאישור להעדר מסוכנות וכהצדקה לשחרור מוקדם ואין דומה שחרור לתקופת חופשה קצרה לשחרור על תנאי המתייחס לתקופה ארוכה וממושכת.

5.         הועדה לא התעלמה בהחלטתה מדו"ח רש"א שהמליץ על שחרור העותר במסגרת תוכנית שיקום וגם לא מהדו"ח הסוציאלי לפיו העותר מבטא צער וחרטה על עבירותיו אולם לאור המידע המוזכר לעיל, לא מדובר בצער וחרטה כנים. המידע, המתייחס להתבטאות ספונטאנית של העותר נגד המדינה, נתפס כמידע רלבנטי לשיקול הדעת לעניין שחרורו על תנאי.

6.         הועדה קבעה כי במסגרת שיקול דעתה יש לתת משקל מכריע לעניין מסוכנותו של העותר, שהינה שיקול ראשון בהחלטת ועדת השחרורים לשחרר אסיר.

אמנם יש גם לתת את הדעת לשיקולי שיקום ולטובתו של העותר אולם שיקול המסוכנות הוא שיקול עיקרי.

מסוכנות העותר לביטחון הציבור והמדינה גוברת בחשיבותה על שיקולי שיקומו, קל וחומר כשיש ספק בכנות וטוהר כוונותיו לאור המידע בעניינו.