ע"פ
בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו
|
71368-05
09/11/2006
|
בפני השופט:
1. ז' המר סג"נ - אב"ד 2. ב' אופיר-תום סג"נ 3. י' שיצר
|
- נגד - |
התובע:
אסתר בת שאול בניאן עו"ד ניר רוטנברג
|
הנתבע:
מדינת ישראל - על ידי פרקליטות מחוז ת"א (פלילי) עו"ד הדס שפיר
|
פסק-דין |
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת ל' ברודי, סג"נ), מיום 18/05/05, בת"פ 2050/04, לפיו הורשעה המערערת בעבירות של קבלת דבר במירמה, ניסיון לקבל דבר במירמה ושימוש במסמך מזויף.
המערערת מסרה טופס בקשה לקבלת רשיון נהיגה למורה לנהיגה ושילמה לו אלפי שקלים תמורת זיוף תוצאות המבחן העיוני. המורה העביר את הבקשה לידי אחר אשר זייף אותה על ידי סריקת מחשב של חותמת בוחן, חותמת "עבר" וחותמת של הפקידה המטפלת במשרד הרישוי, באופן הנחזה להיראות כאילו המערערת עברה את המבחן העיוני.
המערערת העבירה את המסמך המזויף למשרד הרישוי ועל יסוד הטענה הכוזבת קיבלה במירמה את הזכות לגשת למבחן נהיגה מעשי. המערערת ניגשה למבחן מעשי פעמיים ונכשלה בו.
בבית משפט קמא הורשעה המערערת על פי הודיתה במסגרת הסדר טיעון ונגזרו עליה העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 3 חודשים לריצוי בדרך של עבודות שירות; מאסר על תנאי למשך 7 חודשים; קנס כספי בסך 2,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו ופסילה מקבלת רשיון נהיגה למשך שלוש שנים.
בערעור בפנינו מלין ב"כ המערעת על עצם ההרשעה. לשיטתו מן הראוי היה להימנע מהרשעה לאור המלצת שירות המבחן, עברה הנקי, והעובדה שהיא מועסקת שנים רבות בתעשיה הצבאית וההרשעה עשויה לפגוע בה.
לחילופין טוען ב"כ המערערת כי לפחות יש מקום להימנע ממאסר בפועל וניתן להסתפק בשל"צ כדי שלא תינזק במקום עבודתה.
ב"כ המערערת מפנה אותנו לשני פסקי דין בענייניהם של שני נאשמים אחרים באותה פרשה: האחד, מורה הנהיגה שקשר קשר עם אדם שלישי אשר זייף את המבחנים והעביר לאותו אדם את פרטי התלמידים שלו ואת הבקשות שלהם; והשניה, תלמידה נוספת.
נגד מורה הנהיגה הוגש כתב אישום שהכיל 7 אישומים זהים. המורה לנהיגה נדון לשישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות ורכיבי ענישה נוספים.
ההפניה השניה של ב"כ המערערת היא לפסק דינה של תלמידה נוספת, לריסה חיימוב, אשר בבית משפט קמא הוטל עליה 3 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות וכן רכיבי ענישה נוספים. בערעור בוטל רכיב המאסר בפועל והוטל עליה של"צ וצו פיקוח למשך שנה.
לטעמנו צדק בית משפט קמא כאשר הרשיע את המערערת וכן בעונש שהטיל עליה, הראוי לדעתנו בנסיבות הענין.
בית משפט קמא אמר את הדברים הבאים: "
אין צורך להכביר מילים בדבר חומרת העבירות. מעשים כגון אלה עלולים להביא לכך כי מי שאינו מורשה לנהיגה ינוע על הכביש ויסכן את חייהם ושלומם של המשתמשים בדרך. במקרה דנן לא רק שהנאשמת מסרה את הבקשה לצורך זיופה, היא ניגשה למבחן המעשי ונכשלה בו, ומכאן שמסוכנותה לשלום המשתמשים בדרך, באם היתה עוברת את המבחן המעשי, היתה יכולה להיות ממשית ... על בית המשפט להעביר מסר באמצעות ההרשעה בדין בדבר חומרת העבירה והצורך להרתיע מפני ביצועה ועל כן המקרה אינו הולם סיום ההליך ללא הרשעה" (עמ' 12 להכרעת הדין).
הדברים הללו מקובלים עלינו ואנו מאמצים אותם. נהיגה של אנשים שלא עברו את ההכשרה המתאימה ואת המבחנים הדרושים מהווה סיכון פוטנציאלי ממשי למשתמשים בדרך.
אנו נוסיף כי לדעתנו אין מקום לסלחנות בעבירות מסוג המירמה וההונאה כלפי רשויות שונות, המבוצעות ללא ניד עפעף על ידי אנשים המתפקדים לכאורה באופן נורמטיבי, ואינם רואים כל פסול בעבירות הללו.
מוטלת על כן חובה על בתי המשפט להעביר מסר חד, צלול וברור אשר יוקיע את המעשים הללו בענישה אפקטיבית.
אשר לענישה אליה הופנינו על ידי הסניגור: אכן עניינו של מורה הנהיגה הוא חמור הרבה יותר מזה של המערערת דנן, ובכל זאת יש מקום לאבחן בין השניים. השיקול המרכזי בעונש המקל שהוטל על מורה הנהיגה היה "
גילו המופלג של הנאשם", אשר היה בן 81 במועד גזר הדין וכן מצב בריאותו. בית המשפט גם ציין כי גזר את דינו לקולא "
לא בלי היסוס" (ואכן כפי שנמסר לנו היום מורה הנהיגה נפטר בינתיים).
אשר לתלמידה האחרת, חיימוב לריסה, בית משפט השלום הטיל עליה עונש זהה לעונשה של המערערת דנן. בית משפט זה, בהליך הערעור, ביטל את רכיב המאסר, בהסכמת התביעה, אולם זאת לאור מספר נסיבות חריגות שאינן מתקיימות במערערת דנן, בין היתר: חיימוב שיתפה פעולה עם המשטרה כבר בשלב החקירה המשטרתית בעוד שבהתייחסותה של המערערת דנן לביצוע העבירה נראה שהיא לא לקחה אחריות מלאה לביצועה, הציגה עצמה (גם בדיון בפנינו) כמי שהודחה לביצועה ובשירות המבחן אף הכחישה את המיוחס לה בכל סעיפי כתב האישום.
בנוסף לכך, לגב' חיימוב היו נסיבות חיים חריגות מאוד שפורטו בתסקיר, כמו כן היא אישה צעירה, בשנות העשרים שלה, חד הורית,
המטופלת בשלושה ילדים קטנים.
אשר לנסיבותיה האישיות של המערערת, האינטרס הציבורי גובר במקרה זה על האינטרסים האישיים של המערערת.
אשר על כן, איננו סבורים שיש בפסקי הדין לעיל כדי להשליך על עניינה של המערערת.