השופט זיאד הווארי - אב"ד:
1. בפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' סגן הנשיא השופט ג. אזולאי) אשר ניתן ביום 17/01/08 בת.פ. 2164/06.
2. נגד המערער והחברה בשם דפנה שרותי ניקיון וכח אדם בע"מ (להלן: "החברה"), שהמערער היה בכל הזמנים הרלוונטיים לכתב האישום מנהלה הפעיל, הוגש כתב אישום לבית משפט קמא. על פי עובדות כתב האישום, החברה הנ"ל הינה "עוסק" כהגדרת סעיף 1 לחוק מס ערך מוסף התשל"ו - 1975 (להלן: "חוק מס ערך מוסף"). החברה באמצעות המערער, הייתה חייבת להגיש דוחות במועד ובדרך שנקבעו בחוק מס ערך מוסף ובתקנות מס ערך מוסף התשל"ו - 1976 (להלן: "התקנות"), אולם היא לא הגישה במועד 3 דוחות תקופתיים ברשלנות לכל הפחות. המועדים להגשת הדוחות היו החודשים 12/05, 2/06, 4/06. כמו כן נטען בכתב האישום, כי החברה באמצעות המערער הגישה 5 דוחות תקופתיים, ולא צרפה את התשלום הנובע מהם בסך 41,867 ש"ח.
3. בישיבה מיום 07/03/07 הודו החברה והמערער בעובדות כתב האישום, ובית המשפט קמא הרשיע את החברה ואת המערער ב- 8 עבירות לפי סעיף 117 (א) (6) לחוק מס ערך מוסף, בקשר עם סעיף 67 לחוק הנ"ל, וביחד עם תקנה 20 לתקנות מס ערך מוסף ותקנה 23 (ב) (1) לאותן תקנות.
4. בישיבה מיום 22/11/07, טענו הצדדים לעונש וביום 17/01/08 גזר בית משפט קמא על המערער עונש של מאסר בפועל לתקופה של 7 חודשים, מאסר על תנאי של 6 חודשים למשך 3 שנים שלא יעבור אותה עבירה בתקופה זו, וכן קנס בסך של 30,000 ש"ח, או 100 ימי מאסר תמורתם, וגזר על החברה קנס בסך - 40,000 ש"ח.
5. הן בהודעת הערעור הכתובה והן בטיעוניו בעל פה, הלין ב"כ המערער על חומרת העונש שהוטל על המערער. לדידו, עונש זה חורג מהעונש המקסימאלי שנקבע בחוק, מאחר והמדובר באשכול אחד של עבירות רצופות המהוות עבירה אחת גדולה ולא מספר עבירות, כאשר העונש המקסימאלי הקבוע בצידה של עבירה זו הינו 12 חודשים. עוד טען, כי העונש שהוטל על המערער אינו עומד ביחס לעבירות שבוצעו, ופוגע בכבודו וחירותו של המערער. לשיטתו, המערער לא הפיק כל רווח כלכלי מביצוע העבירות, ואין כל הצדקה להטיל עליו עונש כה חמור. עוד טען, כי במהלך שמיעת הערעור, גייס כ- 50% מסכום החוב, ופנה לשלטונות המע"מ על מנת להסיר את המחדל ולהגיע לידי הסדר, אולם הם דחו אותו ולא רצו לעזור לו.
לעניין הקנס, טען ב"כ המערער כי גובה הקנס שהוטל עליו גבוה מאוד וזאת ביחס לקרן החוב שעליו לשלמו למשיבה, אשר מסתכם בסכום של 104,000 ש"ח. בנוסף טען, כי תקופת המאסר שהוטלה, במקרה של אי תשלום הקנס, ארוכה.
ב"כ המערער הוסיף וטען, כי בית משפט קמא לא נתן משקל לעובדה כי המערער מחוסר עבר פלילי, וכי המדובר במעידה ראשונה. כמו כן לא נתן משקל לעובדה כי המערער ביצע עבודה עבור מועצה מקומית ריינה, ולא קיבל ממנה את הכספים, דבר אשר גרם להתמוטטות כלכלית של עסקו.
ב"כ המערער הוסיף בטיעוניו בעל פה טענה משפטית נוספת, לפיה זרוע השלטון המקומי שהינה זרוע הארוכה של השלטון המרכזי, מעכבת ולא משלמת למערער את הכספים המגיעים לו, ומאידך השלטון המרכזי הממונה על השלטון המקומי, מגיש כתב אישום נגד המערער ומבקש להטיל עליו מאסר בפועל. לשיטתו, זו התנהגות לא ראויה, ועל בית המשפט להמתיק את עונשו של המערער בשל נימוק זה. לבסוף טען, כי המקרה שלפנינו נופל בגדרו של סעיף 22 (ג) לחוק העונשין, אשר על פיו אין להטיל מאסר בפועל, אלא מאסר על תנאי וקנס.
מנגד, ביקש ב"כ המשיבה לדחות את הערעור. הדגיש תחילה כי המערער לא הגיש את הדוחות ולא שילם את המס עד היום. באשר לטענת המערער כאשר אחת מרשויות השלטון לא מעבירה כספים, הפנה ב"כ המשיבה להלכה על פיה, עליו לפנות תחילה לרשויות המע"מ לבקש דחיית התשלומים, וכן עליו לנסות לגבות את החוב. באשר לעונש, טען ב"כ המשיבה כי המדובר בגזר דין הולם, ראוי ובהקשר זה הוא הפנה לפסיקה אשר מבססת את מדיניות הענישה, על פיה בעבירות בהן הורשע המערער, העונש הראוי הינו מאסר בפועל.
6.
דיון והכרעה:
כאמור, טענתו הראשונה של ב"כ המערער הינה, כי העבירות אשר הורשע בהן המערער הן עבירות של אחריות קפידה, ועל פי סעיף 22 (ג) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), לא יידון אדם למאסר אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות. לדידו, סעיף 5 לכתב האישום, אשר מתייחס ל- 5 דוחות תקופתיים אשר הוגשו אולם לא צורפו להם את התשלום הנובע מהם, אין בסעיף זה הודאה אשר כוללת בתוכה יסוד נפשי או רשלנות.
ב"כ המשיבה בתגובתו הפנה באופן כללי לפסיקה הרלוונטית, מבלי לאבחן בין שני סעיפי האישום.
בית המשפט העליון, נדרש לסוגייה זו במספר פסקי דין שנדונו במסגרת של בקשת רשות ערעור, אולם בשני פסקי דין, דן בית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור בהרכב מורחב, ואלה הם לטעמי שני פסקי הדין המנחים בסוגייה זו. הראשון, הינו רע"פ 26/97, 608 לקס וקליין נ. מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 673. בפסק דין זה נחלקו השופטים, בעניינו של סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף שאינה מענייננו, מאחר והמערער לא הורשע בעבירה זו, אולם באשר לסעיף 117 (א) (6) אשר הורשע בו המערער, שלושת השופטים קדמי, ביניש ושטרסברג כהן, היו תמימי דעים כי סעיף 117 (א) (6) לחוק מס ערך מוסף, אינו עבירה של אחריות קפידה והוא עבירה של מחשבה פלילית או רשלנות (ראה עמ' 690, 694, 704 לפסק הדין).
פסק הדין הנוסף המנחה בסוגייה זו, ניתן ברע"פ 1875/98 אורן בנגב מתכות בע"מ נ. מ"י, פ"ד נד (4) 529, ובו דן בית המשפט העליון בהרכב מורחב של חמשה שופטים, כב' הנשיא ברק אשר כתב את פסק הדין והצטרפו אליו השופטים אור, שטרסברג כהן, אנגלרד וביניש, קבע כי העבירה לפי סעיף 117 (א) (6) לחוק מס ערך מוסף, אינה עבירה של אחריות קפידה. כב' הנשיא ברק מציב בהמשך הדיון שאלה:
"מהו הדין באותן עבירות שבהן כלל כתב האישום רק נתונים על היסוד העובדתי? האם הודאה בעובדות כתב האישום כוללת גם הודאה במצב הנפשי המתבקש באותה עבירה (שאינה עבירה של אחריות קפידה)? התשובה היא בחיוב. כך בדרך כלל, כך בוודאי בנסיבות העניין שלפנינו - שבהן היה המנהל מודע לכך שהודאה בעובדות כוללת גם הודאה ביסוד הנפשי. דבר זה נובע מתוך כך שהמנהל טען לשיעורו של עונש המאסר שיוטל עליו. נמצא כי משהוכיחה התביעה הכללית את היסוד העובדתי והנפשי של העבירה, בדין הורשעו החברה והמנהל בעבירות על סעיפים 117 (א) (4) ו- 117 (א) (6) לחוק מ.ע.מ" (ראה עמ' 536 לפסק הדין).
מיישום פסקי הדין הנ"ל על ענייננו עולה המסקנה, כי משהורשע המערער בעבירה לפי סעיף 117 (א) (6) לחוק מ.ע.מ., לא חלות עליו מגבלות הענישה הקבועות בסעיף 22 (ג) לחוק העונשין, ובית משפט קמא היה רשאי לגזור עליו, בשל עבירה זו, מאסר בפועל.
השאלה הניצבת בענייננו, האם המשיבה הוכיחה את היסוד הנפשי? המערער והחברה הודו בעובדות כתב האישום, ובית משפט קמא הרשיעם על פי הודאתם. מעיון בכתב האישום בו הורשעו המערער והחברה עולה, כי אכן בסעיף 4 לעובדות כתב האישום אשר מתייחס לשלושת הדוחות שלא הוגשו נאמר במפורש, כי שלושת הדוחות לא הוגשו ברשלנות לכל הפחות, לכן בנוגע לשלושת דוחות אלה ניתן לקבוע, כי המשיבה הוכיחה את היסוד הנפשי. באשר לחמשת הדוחות הנוספים אשר בעניינם הוגשו הדוחות אולם לא שולמו התשלומים הנובעים מהם, עובדות אלה כלולות בסעיף 5 לכתב האישום, אשר אינו כולל כל אזכור ליסוד הנפשי. עם זאת, על פי ההלכה שנקבעה בפסק דין אורן בנגב שציינתי לעיל, גם בענייננו ומאחר והמערער טען לשיעורו של עונש המאסר שיוטל עליו, הרי יש לראותו כמודע לכך שההודאה בעובדות כתב האישום כוללת גם הודאה ביסוד הנפשי.
נוכח האמור, יש לדחות את טענות המערער להעדר סמכותו של בית משפט קמא להטיל על המערער עונש של מאסר בפועל.