כללי
1. המערער, יעקב בן שאול, הורשע בבימ"ש קמא בשלוש עבירות תעבורה שעניינן תאונה שאירעה ביום 22.3.04, סמוך לשעה 19:00, בחיפה, בין רכב משא, שבו נהג, לבין קטנוע. העבירות הן פניית פרסה בחוסר זהירות, נהיגה בקלות ראש וגרימת נזק. כתוצאה מהתאונה נחבל רוכב הקטנוע (להלן גם: "המתלונן") ושני כלי הרכב ניזוקו. המערער נדון לקנס בסך 2,000 ש"ח (או 20 ימי מאסר תמורתו), וכן לפסילת רשיון נהיגה למאה יום בפועל ושלושה חודשים על-תנאי. לפניי ערעור על הכרעת הדין, ולחלופין על גזר הדין (נזנח הערעור על כך שלא התקבלה טענת "אין להשיב לאשמה").
העובדות והראיות
2. המערער יצא מחנייה ברח' דרך הים (מס' 24), נסע לכיוון מטה (כיוון הים) והחל לפנות פניית פרסה. אין חולק על כך שבפנייתו שמאלה, לצורך פניית הפרסה, הוא עלה על המדרכה שבצד נתיב הנסיעה הנגדי (העולה לכיוון מרכז הכרמל), כאשר חלק מרכבו (כמטר) נותר על הכביש, בניצב לכיוון התנועה. בשלב זה ביקש המערער לנסוע לאחור כדי שיוכל להשלים את פניית הפרסה, ואז פגע הקטנוע ברכבו. אין חולק על כך שגם רוכב הקטנוע נסע ברח' דרך הים בכיוון מטה. חזית הקטנוע פגעה באזור הדלת השמאלית אחורית של המשאית.
בעת התאונה היה מזג האוויר נאה, הראות טובה והכביש יבש. היה כבר חושך, אך יש במקום תאורת רחוב. דרך הים היא כביש דו-סיטרי, ובו נתיב אחד לכל כיוון.
3. המתלונן העיד, כי נהג במהירות 50 קמ"ש, וכי הוא זוכר שרכב חסם לו את הדרך. הוא לא זכר את אירוע התאונה עצמו.
4. המערער לא העיד במשפט, אך הוגשו שתי הודעותיו במשטרה. בהודעה הראשונה, שלושה ימים לאחר התאונה (ת/9), ציין, כי בעת שיצא מהחנייה ראה רכב שהתקרב אליו מאחור ואיפשר לו לבצע את פניית הפרסה. כשהיה עם חלקו הקדמי של רכבו על המדרכה שמשמאל, ראה, ממרחק של כ-20-10 מ', קטנוע הנוסע במהירות גבוהה מאוד לכיוון רכבו ופוגע בו. בעת התאונה היה רכבו במצב של נסיעה איטית. באשר לאותו רכב נוסף שהיה מאחוריו בעת ביצוע פניית הפרסה, ציין המערער, כי אינו יכול לומר, האם אותו רכב היה לפני הקטנוע או לא.
בהודעתו הנוספת (ת/1) ציין המערער, כי התאונה הייתה בעת שרכבו היה במצב עצירה, עובר לנסיעה אחורה. לפני תחילת פניית הפרסה, הוא ראה לדבריו, לאחר שיצא מהחנייה, כלי רכב שהגיע מאחוריו: "ואותת לי לנוסע עם האורות. אני ראיתי אותו דרך מראה שמאלית חיצונית, כל זה לפני שפניתי ולא ראיתי בכלל את הקטנוע בשלב הזה מגיע מאחורי, לכן ביצעתי את הפניה שמאלה...". הוסיף המערער: "עכשיו אני רואה שניתן לראות לאחור דרך מראה שמאלית למרחק רב. לא יודע למה לא ראיתי אותו, אולי הוא היה מוסתר ע"י הרכב".
5. אכן, בדו"ח הבוחן (ת/3) שנערך ביום גביית ההודעה הנוספת (15.8.04), ציין הבוחן, כי מ"ניסוי שדה ראייה" שערך עולה, שדרך המראה השמאלית ברכבו של המערער ניתן לראות לאחור למרחק של 70 מטר (שדה הראייה שורטט).
בימ"ש קמא - פסק הדין
6. הטעם המרכזי להרשעתו של המערער היה העובדה שלא הבחין בקטנוע עד שזה הגיע למרחק קצר ממנו (10-20 מ'). ביהמ"ש ציין, כי לאור מהירות הנסיעה המותרת, ובשים לב לשדה הראייה של 70 מ', עמדו לרשות המערער 5 שניות, "שבמהלכן היה עליו להבחין בנהג הקטנוע ולהתאים את נהיגתו לכך, גם אם נסע במקום רכב נוסף". הוסיף ביהמ"ש והדגיש, כי "לא הובאה בפניו" כל עדות לעניין אותו רכב נוסף שנסע בכיוון נסיעת הקטנוע. ככל שמדובר על דברי נהג הקטנוע, הרי שזה לא הזכיר רכב נוסף על הרכב שחסם את דרכו, היינו רכבו של המערער. ואילו, ככל שמדובר בגירסה שבהודעותיו של המערער במשטרה, הרי לפי ההלכה הפסוקה, זו לא תוכל להוות ראייה לטובתו, אם לא העיד על כך בבית המשפט, ונחשף לחקירה נגדית.
בית המשפט הוסיף בעניין זה, כי הוא מקבל כאמינה את עדות נהג הקטנוע, שלפיה לא עולה כי היה רכב נוסף במקום מלבד רכבו של הנאשם. בית המשפט גם ציין, כי "הזהיר עצמו", נוכח זאת שעדות נהג הקטנוע היא העדות היחידה הישירה לארוע. כן הטעים ביהמ"ש, כי הימנעותו של המערער מלהעיד, יש בה כדי לחזק את ראיות התביעה.
7. בית המשפט קבע, כי פניית הפרסה הייתה בלתי זהירה, שכן לפי תקנה 44(א) לתקנות התעבורה הייתה הפנייה חייבת להיעשות ללא הפרעה או סיכון לעוברי דרך. ואולם, המערער פלש לתוך נתיב הנסיעה של הקטנוע, חסם את דרכו, וכך גרם לתאונה. בפניית פרסה יש פלישה לשני נתיבי הנסיעה, ולכן על המבקש לבצע פניית פרסה:
... לצפות אפשרות כי נהג אחר, ולו מתוך הנחה רשלנית, יניח כי יוכל להספיק לסטות או לעקוף אותו בטרם יבצע הנ"ל את הפניה. מיקום התאונה בנתיב הנגדי אינו שולל קביעה זו אלא דווקא מחזק אותה.
8. יחד עם דברים אלה מטעים בית משפט קמא, כי ראייתו את המערער כמי שהתרשל תישאר בעינה, גם אילו יכול היה נהג הקטנוע למנוע את התאונה. זאת ועוד:
דברים אלה נכונים גם אם היה רכב נוסף שנסע לפני הקטנוע, שכן על הנאשם היה להבחין בקטנוע בעוד מועד, בשים לב לשדה הראיה הפתוח, ולהימנע מביצוע פניית הפרסה בטרם יתפנה הכביש. הנאשם, כנהג מן הישוב, היה עליו לצפות אפשרות כי קטנוע אשר נוסע במורד הרחוב עלול לעקוף רכב שעצר כדי לאפשר לנ"ל לבצע פנייה, כך שגם אם מדובר בהתנהגות רשלנית של נהג הקטנוע (ואין שום ראיה לכך), אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי.
9. בית המשפט הוסיף, כי לאור הניתוח דלעיל והעובדות שהוכחו, מתחייבת הרשעתו של המערער בשתי העבירות שיוחסו לו, מלבד פניית הפרסה הבלתי זהירה.
הטיעונים בערעור
10. עיינתי בהודעת הערעור שהגיש ב"כ המערער, עו"ד רויטגרונד, ושמעתי את מיקוד דבריו בעל-פה. דומני כי הנקודה המרכזית בערעורו היא הטענה, כי לא הוכח במקרה זה שעובר לתאונה נהג רוכב הקטנוע בנתיב הימני, ויש בכך לדעת הסניגור כדי שיישמט הבסיס להרשעה. כך מסכם הסניגור את ערעורו בכתב:
"בית משפט קמא יוצא מהנחות עובדתיות שגויות כדלקמן:
1. כי רוכב הקטנוע נסע בצד ימין עובר לתאונה.