1. לפנינו ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מרים קסלסי) שניתן בת"ד 5365-04-10. בהכרעת הדין מיום 13.3.12 קבע בית משפט קמא, לאחר שמיעת ראיות, כי בנהיגתו הרשלנית גרם המערער לתאונת דרכים בה מצא את מותו המנוח מוסא ביטאר ז"ל. כפועל יוצא מכך, הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום והן, נהיגת רכב בדרך בקלות ראש או ברשלנות, גרם מוות ברשלנות, וגרם נזק לרכוש. בגזר הדין שניתן ביום 11.10.12 הטיל בית משפט קמא על המערער עונש מאסר לריצוי בפועל לתקופה של 8 חודשים, וכן עונש מאסר על תנאי לתקופה של 18 חודשים. בנוסף, הורה בית משפט קמא על פסילת רישיון הנהיגה של המערער למשך 8 שנים, וכן הורה על פסילה על תנאי של רישיון הנהיגה למשך 10 שנים. הערעור מופנה נגד הכרעת הדין, ולחלופין נגד גזר הדין.
2. תאונת הדרכים שעניינה עמד במוקד הבירור שהתקיים בבית המשפט קמא, ארעה ביום 23.12.09 בסמוך לשעה 17:45 באזור גשר אלנבי. המנוח נהג בטרקטורון תפעולי המכונה "מיול" (להלן: "
המיול"), והמערער נהג במונית מסוג סקודה. שני כלי הרכב נסעו בזה אחר זה, ממערב למזרח, מכיוון מחסום 142 לכיוון מעבר-הגבול בין ישראל לירדן. ראשון נסע המנוח ואחריו, במרחק מה, נסע המערער שהתקרב בנסיעה אל עבר המיול. בשלב כלשהו ארעה התאונה שבמהלכה נפגע המנוח. הוא הוטס לבית החולים לקבלת טיפולי רפואי, ואולם כעבור ארבעה ימים נפטר.
3. הראיות שהובאו לפני בית משפט קמא באשר לאופן התרחשות התאונה, היו משני סוגים: מצד אחד הובאו בפני בית המשפט עדויות של מומחים אשר ביקשו ללמוד על אופן התרחשות התאונה מממצאים שנמצאו בזירת התאונה, וכן מממצאים שהתגלו בשני כלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה. מצד שני, בהעדר עדי ראיה "חיצוניים" לתאונה, הובאה עדות ראיה אחת, היא עדותו של המערער.
4. העדים המומחים מטעם המשיבה היו שני בוחני תנועה: פקד צביקה מוזס ורס"ם אורן ברין. העדים המומחים מטעם המערער היו גם כן שניים: בוחן התנועה, מר משה בן עזרי, והמהנדס, מר י. בן-הרואה, המשמש כמ.מ. ראש המעבדה להנדסת רכב ומכונות בטכניון. המהנדס בן-הרואה בחן את שני כלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה, ועל יסוד בדיקות אלה, כמו גם עיון בתמונות שהוצגו בפניו, חיווה דעתו לגבי אופן התרחשות התאונה. את חוות דעתו סיכם המהנדס בן הרואה במילים אלה:
"מניתוח הממצאים כפי שהוצגו בפנינו באתר האחסנה של המשטרה והתמונות שהוצגו מיום התאונה, עולה כי התאונה נגרמה כתוצאה מפגיעת הרכב הפרטי בטרקטור המשא.
הטרקטור נסע בכביש בצד ימין, הרכב הפרטי פגע בטרקטור בחלקו האחורי (דופן אחורית) צד שמאל, בפינה השמאלית של הדופן האחורית, תוך סטית הרכב הפוגע לצד שמאל. מעוצמת המכה סטה המרכב קדימה וימינה ניתק משלדת הטרקטור ושבר את קשת ההתהפכות".
5. חוות דעתו של המהנדס בן-הרואה מקובלת על שני הצדדים, והיא גם הייתה מקובלת על בית משפט קמא. מחוות דעת זו עולה, כי התאונה הייתה "תאונת חזית-לאחור", היינו חזית המונית בה נהג המערער פגעה בחלק האחורי של המיול בו נהג המנוח. על פי חוות הדעת, המפגש בין שני כלי הרכב ארע באופן כזה, שהפינה הקדמית-ימנית של המונית פגעה בפינה האחורית-שמאלית של המיול. לדעת המהנדס בן-הרואה, בעת שהתאונה התרחשה היו שני כלי הרכב בהטיה מסויימת האחד כלפי השני. במהלך עדותו בבית משפט קמא שרטט המומחה שני תרחישים אפשריים, שסומנו על ידו כאפשרות 1 ואפשרות 2 (נ/2). שני הצדדים שותפים לדעה, כי אפשרות 2 היא זו שהתרחשה בפועל. משמעות הדבר היא, כי בעת אירוע התאונה המיול נסע בכיוון ציר הנסיעה, היינו לאורכו של הכביש, בעוד שהמונית בה נהג המערער הייתה במצב של תחילת עקיפה.
6. כאמור, בצד חוות הדעת של המומחים ועדויותיהם בבית המשפט, נשמעה גם עדותו של המערער. בהכרעת הדין שניתנה על ידו פירט בית משפט קמא את הגרסאות שמסר המערער, בחמש הזדמנויות שונות, לגבי אופן התרחשות התאונה. הגרסה הראשונה נמסרה דקות ספורות לאחר אירוע התאונה לפקד עוזי שמו שהזדמן למקום במקרה, והגרסה האחרונה נמסרה במהלך עדותו של המערער בבית המשפט. מסקנתו של בית משפט קמא הייתה, כי "גרסאות הנאשם מהראשונה ועד לחמישית הינן בעייתיות וסותרות זו את זו, ואף אינן מתיישבות עם הראיות, עם הממצאים בזירה ועם חוות הדעת של המהנדס בן הרואה. מהודעה להודעה ניכר כי הנאשם מבקש להגדיל את מידת רשלנותו של המנוח ובד בבד להפחית מרשלנותו שלו" (סעיף 17 להכרעת הדין).
7. לאחר שניתח את הראיות שהובאו לפניו, סיכם בית משפט קמא את מסקנותיו בדברים אלה:
"27. הוכח בפני כי התאונה התרחשה כולה במסלול הימני, מתחילתה ועד סופה, כאשר בכל השלבים, המיול מקדים את המונית. במצב דברים זה ונוכח מקום האימפקט הראשוני, בחלק האחורי שמאלי של המיול והתוצאה הרת האסון, יש לייחס לנאשם נהיגה רשלנית, עת לא שמר מרחק עצירה מספיק מהמיול או ביקש לבצע עקיפה סמוך מדי למיול.
28. לפי שחזורו של המהנדס בן הרואה, עובר לתאונה המיול לא סטה שמאלה וכל העת היה בזויות ישרה ביחס למונית, גם בתוך המסלול הימני, מכאן שמלוא האחריות לתאונה ולתוצאותיה מוטלת על הנאשם."
8. המערער אינו משלים עם קביעותיו של בית משפט קמא, ומכאן הערעור על הכרעת הדין. לטענת המערער, היה על בית משפט קמא לקבל את גרסתו באשר לנסיבות אירוע התאונה, ובהתאם לכך היה על בית המשפט לזכות אותו מהעבירות שיוחסו לו.
9. את הגרסה שמסר המערער במהלך עדותו בבית משפט קמא, ניתן לסכם, בתמצית, באופן הבא: לטענת המערער, במהלך נסיעתו במונית, בכביש המוכר לו היטב, הוא הבחין במיול נוסע לפניו. לדבריו, הוא הבחין לראשונה במיול בעת שזה היה במרחק של כ-100-150 מטר ממנו. לטענת המערער, הוא ראה שהמיול נסע "שמאלה וימינה", היינו בזיג-זג, ועל כן הוא הבהב לנהג המיול באורות המונית, לאות אזהרה, ואף צפר בצופר המונית. לדברי המערער, כאשר הוא התקרב למיול הוא החל בביצוע עקיפה, תוך שהוא מפעיל את הוינקר השמאלי. אלא - כך טוען המערער - בעת שהוא היה מצוי בשלב העקיפה, סטה המיול שמאלה לכיוון המונית, ושני כלי הרכב היו "קשורים" זה בזה. לטענת המערער, הוא ביקש לנתק את האחיזה של כלי הרכב האחד בשני, ולכן סובב את הגה המונית ימינה. לטענתו, בעת שעשה כן פגע הגלגל הקדמי-ימני שלו בגלגל האחורי-שמאלי של המיול, וכך ארעה התאונה.
10. נאמר מייד, שאפילו היינו מקבלים את גרסת המערער - ואיננו מקבלים אותה - לא היה בכך כדי לפטור אותו מאחריות לגרימת התאונה. הטעם לכך הוא, שאם המיול נסע בצורה מסוכנת, בזיג-זג כטענת המערער, אסור היה למערער לעקוף אותו. עקיפה מותרת, רק כאשר היא בטוחה. במהלך גביית אחת מהודעותיו (ת/10) התבקש המערער להתייחס למה שעולה מהגרסה אותה מסר, ונביא את השאלה שנשאל ואת תשובתו:
"ש. אתה מציין כי המיול נסע ימינה שמאלה למה לא האטת את מהירות נסיעתך עד כדי עצירה ובחרת לעקוף אותו כי לפי מה שאתה מתאר המיול היווה לך סיכון מה יש לך לומר על כך?
ת. אלוהים רצה ככה שאני יעקוף אותו".
11. כאמור, בית משפט קמא לא ראה לקבל את גרסתו של המערער, וזאת הן בשל חוסר האמינות שלה לנוכח ההתפתחויות והשינויים שחלו בה לאורך הזמן, והן בשל העובדה שגרסה זו אינה מתיישבת עם הממצאים שנמצאו בזירת התאונה ועל גבי שני כלי הרכב. בערעור שלפנינו מעלה המערער מספר השגות כלפי קביעותיו של בית משפט קמא וכלפי התוצאה אליה הגיע, ואולם לאחר שנתנו דעתנו להשגות אלה, לא ראינו לקבלן.
12. טענה מרכזית אותה מעלה המערער בערעורו היא, שהממצאים אותם קבע בית משפט קמא ואשר בהסתמך עליהם הרשיע את המערער, שונים מהטענות שיוחסו לו על ידי המשיבה בכתב האישום שהוגש נגדו ומעדויות המומחים שהעידו מטעם המשיבה. אכן, אין חולק על כך שקביעותיו של בית משפט קמא לגבי אופן התרחשות התאונה, שונים מהאופן בו תוארה התאונה בכתב האישום, ומהאופן בו תוארה התאונה על ידי שני המומחים שהעידו מטעם המשיבה. לטענת ב"כ המערער, "בשלב זה, בו ברור כי ראיות המאשימה והמסקנות לפיהן מוטעות, היה על בית המשפט הנכבד לזכות המערער לאלתר" (סעיף 14 להודעת הערעור).
13. אין בידנו לקבל טענה זו. הטעם לכך הוא, שדחיית גרסת המשיבה על ידי בית משפט קמא, הייתה תולדה של אימוץ חוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה, המהנדס בן-הרואה, אשר בית המשפט - כמו גם הצדדים עצמם - בחר לאמץ אותה ולא את חוות הדעת של המומחים מטעם המשיבה. פשיטא, שאין המערער יכול לבוא בטרוניה על כך שבית משפט קמא בחר להעדיף את חוות הדעת של המומחה מטעמו, על פני חוות הדעת של המומחים מטעם המשיבה. כידוע, סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 מסמיך את בית המשפט להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום. תנאי להרשעה בנסיבות כאלה הוא, "שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן". בית משפט קמא קבע בהכרעת הדין שבמקרה שלפנינו ניתנה למערער הזדמנות להתגונן, וקביעה זו מקובלת גם עלינו.